"אימא שלי התבאסה שהוצאתי לה את החזיר מהצ'ולנט"

שעות לפני הלינץ' באמסטרדם, שנעשה לפני כשנה באוהדי כדורגל ישראלים שהגיעו להולנד כדי לעודד את קבוצתם, לעודד ניר כבר הייתה תחושה חזקה שמשהו לא רגיל עומד באוויר. כמי שחי במקום 19 שנים, הוא זיהה את כתובות הנאצה בגנות "הטבח בעזה" ואת המבטים העוינים. האירוע הקשה הוביל אותו להחלטה לחתוך סופית את הקשר ארוך השנים עם הולנד. כמה חודשים אחר כך הוא השאיר את הקריירה המוזיקלית שלו הרחק בחו"ל, ועלה ארצה.

ניר בשנתו הראשונה באמסטרדם. קרדיט: אלירן קנולר

"4,000 נבחנים לכיתה"

ניר בן 50, נשוי, וכיום תושב ראשון לציון. "נולדתי בתל אביב, בבית חילוני, כאשר הוריי היו מצביעי רצ והמערך, אך סבי היה איש ליכוד בנפשו", הוא פותח את הריאיון. "כילד, גרנו מול ביתו של מנחם בגין. המג"בניקים ששמרו על הבית שלו היו נותנים לי מסטיקים".

כשהיה בכיתה ג', הוא הופיע בהצגת ט"ו בשבט, שם ראה אותו מי שראה והתרשם מכישורי הדרמה שהפגין. בית הספר לאומנויות פתח באותם ימים את שנתו הראשונה, והוריו החליטו לקחת אותו לבחינות הכניסה. "היו 4,000 נבחנים לכיתה, משהו פסיכי לגמרי", הוא משחזר.

ניר הצעיר צלח את המבחנים, והיה מהבודדים שהתקבלו. "האליטה של האליטה של תל אביב למדה שם, ילדים של כל מיני אושיות מפורסמות. למדתי שם מוזיקה, משחק וציור".

עודד ניר כילד, 1979. קרדיט: בן לם

הבית בו גדל היה, כאמור, רחוק משמירת תורה ומצוות. ניר מציין כי המשפחה שמרה על קשר קלוש, אך מכבד, עם מסורת ישראל. "לא הכרתי מהו קידוש, אבל היינו מגיעים לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי' בליל יום כיפור. אמנם אחריה היינו חוזרים הביתה לאכול, אבל זאת לא הייתה אכילה על מנת לעשות 'דווקא'. אני זוכר שאבא שלי היה אומר לי: 'אל תאכל בחוץ'".

השינוי חל בו לראשונה ערב הגיעו לגיל מצוות. "הלכתי לשיעור לקראת בר המצווה, ומשם חזרתי הביתה קצת אחר", הוא נזכר. "פתאום לא הסכמתי לאכול מהצ'ולנט של שבת בבוקר כי היה בו חזיר. מיום בר המצווה הקפדתי להניח תפילין בכל יום, ואני זוכר ששמתי תמונה של הרבי מליובאוויטש מתחת לכרית, בהסתר".

איך הוריך הגיבו לשינוי? אני מניחה שזה היה חריג בסביבה בה גדלת.

"זה אכן היה חריג, בטח בשנות ה-80", מסכים ניר. "אבל הם לא אמרו לי שום דבר רע, אלא בעיקר התאכזבו. אימא שלי מאוד התבאסה שהרסתי לה את הצ'ולנט", הוא צוחק. "אחי הגדול, שהיה אז בן 28, הלך אחריי, וגם הוא התחיל להקפיד על העניין, כך שחזיר לא נכנס יותר הביתה.

"מצד שני, פעם אחת באתי להכין סנדוויץ' עם גבינה לבנה ונקניק, ואבא שלי מיד אמר לי: 'את זה לא אוכלים ביחד'. הוא לא הסביר למה, אבל השילוב של בשר וחלב לא הסתדר לו בראש".

מקרה נוסף שזכור לניר היה בשיעור תנ"ך בבית הספר, כאשר שאל את המורה מדוע הם לומדים תורה בראש גלוי. "המורה ענה לי שמי שרוצה לשים כיפה - שישים כיפה. לשיעור תנ"ך הבא כבר הגעתי עם כיפה. הצטרפו אליי עוד ארבעה בנים מהכיתה, אבל הם פרשו בהדרגה. אף אחד לא רוצה להיות שונה, ודאי לא בבית ספר חילוני בו למדתי".

באמסטרדם, לפני כשני עשורים (קרדיט Victor Duran)

לבד בארץ זרה

לצד לימודי התיכון, ניר השקיע בעולם הדרמה, וכבר כנער הופיע לצד גדולי כוכבי התרבות של אז. בין היתר השתתף בהצגה "סלאח שבתי", ושיחק בה את ניסים, בנו של סלאח.

בגיל 15 הוא החליט שהגיע הזמן לשנות מסלול מקצועי ולהיכנס לעולם מוזיקת הרוק. "התחלתי ללמוד גיטרה ובס בתל אביב, והייתי הולך למועדונים ומסיבות. במקביל, עדיין הנחתי תפילין, והקפדתי על מאכלים כשרים. חיים של ניגוד".

ב-15 השנים הבאות, ניר הלך והתפתח, וצבר רקע מוזיקלי עשיר. "במשך שנים הייתי נגן הבס של יצחק קלפטר - מאבות הרוק הישראלי. הצטרפתי אליו להופעות בכל רחבי הארץ. בנוסף, ניגנתי בהרבה מאוד להקות רוק ישראליות וגם כתבתי מוזיקה לתיאטרון".

למרות ההתקדמות המקצועית, לניר הייתה שאיפה מול עיניו: "רציתי לפרוץ בקריירת סולו. ב-2006 טסתי לפסטיבל קאן, ושם קיבלתי חוזה מחברת תקליטים הולנדית". ההצעה קרצה לו, והוא החליט ללכת עליה בכל הכוח. בגיל 30 הוא נפרד מתחומי העשייה כאן בארץ, ארז את חפציו ועקר לאמסטרדם.

"החוזה עליו חתמתי קרס אחרי שלושה שבועות, כי התברר שחברת התקליטים פשטה את הרגל. אחרי שירדתי מהמטוס, גיליתי שהגעתי לבן אדם שאין לו כסף לקנות לי חומוס". למרות ההלם ותחושת הבדידות, ניר לא ויתר על חלומו. הוא נשאר בהולנד, ובנה את עצמו מאפס.

"אתה מגיע למקום זר, ועל מנת להצליח אתה צריך להיות יותר טוב מאחרים. הבנתי שאני מוקף במוזיקאים, ורק אם אהיה ייחודי ואותנטי - תהיה סיבה להתייחס אליי. הראש היהודי ממציא פטנטים בכזו סיטואציה". ניר פיתח ז'אנר ייחודי בו הוא עומד על הבמה, ובו זמנית מתקלט כדי-ג'י ומנגן בס.

"האגו מתפורר"

עם השנים ניר הפך למוזיקאי מפורסם בחו"ל. במענה לשאלתי היכן ומול איזה קהל, הוא מפרט דקות ארוכות את סוגי הז'אנרים בהם התעסק ואת הבמות עליהן הופיע. בין השאר שימש כדי-ג'י במלונות יוקרה, והופיע על במות מרכזיות מול קהלים של 25 אלף איש. "הופעתי בכל העולם - מסין עד מלטה, לונדון, איטליה, פריז, סרדיניה ועוד. הוצאתי עד היום שלושה אלבומי סולו, ובחמש השנים האחרונות אני עובד צמוד עם דריק מקנזי, שהוא המתופף של להקת ג'מירוקוואי האגדית מתחילת שנות ה-90. בנוסף, יש לי חברת תקליטים כבר 15 שנה, שהוציאה עד היום מעל 120 אלבומים לאומנים. הזדמן לי לעבוד עם אנשים נהדרים".

מלבד הקריירה המוזיקלית המרשימה, איך חווית את חיי היומיום הפשוטים בהולנד?

"חשבתי על השאלה הזאת הרבה מאוד בשנים האחרונות. הייתי כל כך חדור מטרה להגשים את עצמי, ששכחתי לחיות. זה לא אומר שהיו לי חיים רעים - חייתי את ההגשמה העצמית שלי.

"אבל בסוף לא חייתי בישראל. היה לי חסר המפגש היומיומי עם חברים קרובים, וגם לא הייתה לי אפשרות לפגוש נשים יהודיות וישראליות". ניר מציין כי למרות שנישא בואכה גיל 47, היה לו חשוב להינשא דווקא ליהודייה. "הייתה תקופה שנשברתי ויצאתי עם נשים לא יהודיות, אבל לא מצאתי את עצמי איתן. הרגשתי שזה רק מוריד אותי רוחנית ונפשית".

ניר מתאר פער שהלך וגדל בין ההגשמה המוזיקלית לבין חייו הפרטיים. "הגעתי למצב של חוסר איזון מאוד קשה בין האישי למקצועי. המקצועי עלה ועלה, והאישי הלך וירד. באיזה שהוא שלב מה שמחזיק אותך זה האגו, אבל הוא הוא לא יכול להוליך אותך חיים שלמים. האגו יכול לקחת אותך מאוד גבוה, ואז להפיל אותך על הראש - מלמעלה. בלי אמונה, וללא איזון אישי עם אישה ובית - האגו מתחיל להתפורר".

על הבמה באמסטרדם

אתה לא נשמע אדם עם הרבה אגו.

"במהלך החיים, הגעתי לכמה סיטואציות קיצוניות. הן גרמו לי להבין מי אני ומה אני, ושאני לא כזה חשוב, וכך האגו ירד. אנשים שהכירו אותי לפני שמונה ותשע שנים יגידו שאני בן אדם מפוצץ אגו.

"בנוסף, בחצי השנה האחרונה, מאז שחזרתי לארץ, נכנסתי לאיזו שליחות עבור עם ישראל. גם השליחות הזאת הורידה לי את האגו. אני מבין שאני ואת מדברים פה עכשיו בגלל המסר שלי, ולא בגלל שאני 'האמן המעניין'. הרי לא המוזיקה שלי הביאה אותנו לשיחה.

"האמונה שומרת אותך על הקרקע", ניר מוסיף לאחר מחשבה. "תמיד העדפתי לעבוד עם אנשים מאמינים. הם חיים בידיעה שיש מישהו מעליהם ולא שהם העניין. כמובן, רובם של האנשים איתם עבדתי לא היו כאלה", הוא מסייג.

"באופן אישי, הקפדתי לומר 'שמע ישראל' לפני שעליתי לבמה, לא משנה איפה הייתי בעולם. כך ידעתי מי נותן לי מה, מאיפה באה לי הסיטואציה, ולמי מחיאות הכפיים".

ניר בחתונתו. קרדיט: אסף תמאם

"כולם צפו ושתקו"

היום עיקר פעילותך קשורה לאנטישמיות בחו"ל. מתי פגשת בה לראשונה?

"מההתחלה. שעתיים לאחר שנחתי בהולנד כבר נתקלתי בכך. ישבתי בבית קפה במרכז אמסטרדם, וניסיתי לקשור שיחה עם השולחן הסמוך. התברר שהם היו טורקים עם דרכון הולנדי". כשהם הבינו שהוא ישראלי, הם הטיחו בו 'אתם חושבים שאתם משהו מיוחד ושאתם שולטים בעולם', ומילים קשות נוספות.

"שתקתי. מה שאני בעיקר זוכר זה שכל יושבי המקום היו בקשב, כולם צפו איך הם 'נכנסים' בי - וכולם שתקו. ברור לי, שלו הייתי שחור או ערבי - הם היו מתערבים.

"באירוע אחר שחקוק לי היטב, ילד בן 17 אמר לחבר שלו: 'יהודים זה עם מסריח, אל תדבר בשפה של הזבלים האלה'. שתקתי לו, ועד היום קשה לי עם כך ששתקתי. אני זוכר את הפנים שלו, למרות שזה קרה ב-2007".

אבל למרות הכול, חיית שם הרבה שנים. האירועים הללו לא גרמו לך למחשבות על עזיבה?

"התפיסה הלאומית שלי בעבר לא הייתה מספיק חזקה כדי לגבור על האגו האישי שלי, על הרצון להגשמה עצמית. ובכלל, אדם מספר לעצמו סיפורים כדי להמשיך לחיות וליהנות מהיתרונות.

"היום אני יכול לומר, שדווקא את הסיטואציות בהן לא הגבתי אני זוכר הכי טוב. אדם לא שוכח את ההשפלות, ויש איזושהי רמת השפלה שקשה לחיות איתה. יש אמרה ידועה שאומרת: 'כשהאדם היהודי ידע איך למות, הוא ידע איך לחיות'".

הטבח בשמחת תורה וגל האנטישמיות שבא בעקבותיו לא פסחו על סביבתו ההולנדית של ניר. בשנתיים האחרונות הוא נפרד ממאות חברים ברשתות החברתיות, אחרי שלל התבטאויות קשות מצידם על המתרחש בארץ ובעזה. כשניר מדגים כמה מהן, נימת השיח האדיבה שמאפיינת אותו מפנה את מקומה באחת, וניכר שהנושא בנפשו.

ההחלטה לשוב ארצה החלה לקרום עור וגידים כאשר חבר שידך לו את אשתו, תושבת ראשון לציון. "בשיחת הטלפון הראשונה היא שאלה אותי: 'עודד, למה אתה רוצה ישראלית?'. השבתי לה: 'אני יהודי, ויהודי צריך להתחתן עם יהודייה'. שם היא הבינה שכנראה אני אהיה בעלה. ההבנה הזאת התחזקה אצלה כשאמרתי: 'שיהיה לך ברור - אני יהודי ולא יהודון'. זה מאוד ריגש אותה.

"ישתבח הבורא. מי שצועק בכוונה - שומעים אותו", הוא אומר בהתרגשות כשהוא מדבר על נישואיו. "אבל צריך להיות אמיתי ולהתכוון לכך".

ניר בחתונתו. קרדיט: אסף תמאם

"פרנסה מאת ה'"

התוכנית הראשונית שסוכמה בין בני הזוג הייתה לנוע על קו ראשון לציון-אמסטרדם. הפרעות באמסטרדם ניערו את ניר, וגרמו לו להחליט על השתקעות כאן בארץ.

מה הנקודה שהייתה בבחינת 'הקש ששבר את גב הגמל' באירוע באמסטרדם?

"כשראיתי את אנשי האבטחה ההולנדית של הרכבות אומרים לערבים שהם איתם. זה היה עוד לפני המשחק. הם דיברו איתם בהולנדית, אבל אני הרי דובר הולנדית שוטפת".

את האירוע הוא מתאר כחוויה נוראית. "זה מחדד לך מי אתה ואיפה אתה נמצא. מי שלא הבין שם, יבין את זה אחר כך עוד פעם. אני חושש שהפעם הבאה עלולה להיות הרבה יותר קשה מהאירוע שחוו אוהדי מכבי. בסופו של דבר, מחירים לא באמת שולמו על האירוע בצד ההוא".

לפני כארבעה חודשים ניר עלה ארצה, וכיום הוא משקיע את עיקר זמנו ומרצו בפעילות תקשורתית.

מה המסר שמוביל אותך לראיונות?

"אני רוצה למנוע רילוקיישן, לעודד עלייה ולהילחם באנטישמיות בכל צורה אפשרית. להביא לאחיי בארץ ובתפוצות את האמת על הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה".

הוא כואב את הסיקור "הלא מדויק", לדבריו, של מספרי היורדים מהארץ, כפי שמופיעים בכלי התקשורת. "יש פה כל מיני 'משחקים' שאני לא מצליח להבין אותם. למה מקדמים כל כך הרבה בתקשורת את סיפור הרילוקיישן מישראל? למה מפרסמים תור לדרכונים פורטוגליים בערוצים מרכזיים, כאילו יש כאן מגמת ירידה מהארץ? הרי כשבן אדם מחדש דרכון, הדבר לא הופך אותו ליורד. יש אנשים שרוצים לעבור בקלות בביקורת גבולות בבורגס, בעזרת דרכון פורטוגלי. מותר להם. זה לא אומר שהם יורדים מהארץ".

הוא מוסיף כי גם בוגרי צבא, שיוצאים ל'טיול הגדול', נספרים כיורדים במידה והם לא חוזרים כעבור שנה - על אף שרובם המוחלט שב ארצה. דבר נוסף שכואב לו אלו מספרי העולים הרבים, אליהם כמעט ואין התייחסות ראויה לשמה.

תיארת שהזהות הלאומית שלך התחזקה בעקבות האנטישמיות. הזהות היהודית והאמונית הושפעה גם היא?

"כן, ברור. ברוך ה' גם אשתי החזירה אותי לתוך החיים המשפחתיים, כולל חגים וקידוש. האמונה שלי בבורא העולם, וההגנה והשמירה שאני מרגיש שיש לי ממנו - לא השתנתה, כי הרגשתי אותה לאורך כל הדרך.

"עשרים שנה עשיתי לביתי", הוא אומר לסיום, "ועכשיו אני הולך קצת לתקן, כי לא הייתי ישראלי טוב. יש בכך הקרבה גדולה בקריירה ואני מפסיד כסף כל חודש, אבל פרנסה מאת ה', ואני לא מודאג מזה. זאת האמת, והמשפט 'מי שמאמין לא מפחד' הוא משפט אמיתי".