תמיר גל: "גם אם תביא לי מיליון דולר – לא אחלל שבת"

"גם אם אלך מהעולם הזה - אני בחיים לא אמות", מפתיע תמיר גל, מהכוכבים הבולטים בזמר המזרחי. "אני מכיר לא מעט זמרים - רובם לא החזיקו מעמד, הלכו לפני הזמן. אז אני אומר תודה ואלף תודות לבורא עולם על החיים במתנה".

סוס מנצח לא מחליפים, וגל בהחלט הפך לסוס מנצח במוזיקה המזרחית. בניינטיז הוא כיכב על הבמות הגדולות ביותר בארץ, הוציא להיטים רבים, אבל לפתע פתאום נעלם. לאחרונה הוא שב ומפתיע עם קאמבק. "ההיסטוריה חוזרת", הוא אומר ולא מאמין, "הנה, זה קורה".

"בורא עולם הביא אותי לעולם הזה כדי לשמח", בטוח גל. "אלוקים נתן לי במתנה קול יפה, ועם כל הצניעות והענווה - כיף לשמוע אותי. זו זכות, וזוהי מטרתי בעולם: לשמח את בני האדם, להוציא אותם מדיכאון".

"זה מרפא להם את הלב"

למרות מיתוגו של תמיר גל (57) כזמר דיכאון, ובעוד מעריציו מכנים אותו "אגדת הזמר הדיכאוני", הוא עצמו מסתייג מכך: "אני לא מכיר את התואר הזה 'זמר דיכאון'. השירים שלי הם שירי מציאות. אלו חוויות כואבות שחוויתי במציאות שלי, ואותם אני מעביר בשירים. גם לשלמה ארצי יש שירים דיכאוניים, אבל אף אחד לא יעז לקרוא לו זמר דיכאון".

למה באמת?

"כי הוא שלמה ארצי".

ואז?

"בוא נגיד ככה: מאז ומעולם, את הזמרים המזרחיים שמו בשוליים. לא נתנו לנו להתקדם. אם השם שלי היה תמיר ארצי - לא היו קוראים לי זמר דיכאון. אם הייתי הבן של אריק איינשטין - היו קוראים לי זמר ישראלי".

אבל כיום הסטיגמה הזו כבר לא קיימת. הז'אנר המזרחי פורץ קדימה.

"נכון, אבל שים לב שכל המיינסטרים המזרחי כיום בא מהשוליים. ותשים לב לעוד דבר: למרות שהם פרצו קדימה - הם לא משנים את הז'אנר שלהם. הם עדיין כותבים לחנים אחת לאחת כמו המוזיקה הטורקית האסלית".

"אנחנו לא זמרי דיכאון אלא זמרי נשמה", מדגיש גל. "השירים האלה הם שירים מרפאים. אני מכיר כאלו שהחיים שלהם התרסקו לאלף חתיכות, ודווקא השירים הם אלו שחיזקו אותם. אני מדבר איתך על כאלו שישבו בבתי כלא, שנפלו לסמים, שבאו ממשפחות מפורקות".

זה מאומת?

"בוודאי. לאחרונה, אחרי אחת ההופעות שלי, מישהי אמרה לי שבזכות השיר שלי 'החושך המר' היא יצאה ממעגל הרס עצמי חמור מאוד. אני מופיע בכל מיני פנימיות לנשים עם עבר פלילי, בבתי סוהר לקטינים, ושר להם שירים שמחברים אותם לנשמה שלהם. אחרי זה הם אומרים לי 'וואלה תמיר, השירים האלה מצילים אותנו'".

אתה מופיע להם בהתנדבות?

"ברור".

"לא הייתי מאמין לך"

לאחרונה, אחרי שלוש שנות הדממה, חזר גל לאור הזרקורים. השירים שלו החלו להישמע שוב בתחנות הרדיו המובילות, והמובחרים שבהם הפכו ללהיטים בפלייליסט. "גם להופעות אני חוזר בעזרת ה'", הוא מציין. "לא מזמן איתי לוי אירח אותי בהיכל מנורה. 12 אלף אנשים שרו את השיר שלי בשאגות שאין לתאר".

הופתעת מזה?

"לא. בכל הקריירה שלי מעולם לא סטיתי ימין ושמאל, תמיד הלכתי ישר לעבר המטרה. גם כשהמטרה התפספסה קצת בדרך, הייתי בטוח שאחזור מתישהו. ידעתי שמתגעגעים אליי. מי היה מאמין בכלל שהז'אנר שלי יגיע למקומות כאלו גדולים כמו היכל מנורה. אמנם לגלגלצ הוא עדיין לא הגיע, אבל זוהי תחנה שמכתיבה לעם מה לשמוע. אם תשאל את העם - כולם יגידו לך 'תשמיע לי את תמיר גל, עופר לוי'. זה מה שהקהל מבקש.

"כיום אני מקבל את מה שלא קיבלתי במשך שלושים שנות קריירה: טלפונים מארה"ב. אוטוטו אני טס לסבב הופעות ברחבי אמריקה, ובינתיים עושה הופעות בזאפה. יש קהל גדול למוזיקה הזו שאתה קורא לה מוזיקת דיכאון.

"אם היית אומר לי לפני שלושים שנה שהשיר שלי 'שביל האושר' יפרוץ כמו שהוא פרץ עכשיו - הייתי אומר לך שאתה חי בסרט. אנשים הספידו אותי, ופתאום באתי להם משום מקום ופרצתי חזרה. אם היית אומר לי את זה בזמן בו הייתי בחושך, לא הייתי מאמין לך".

תמיר גל. קרדיט: תומר טרלן

"אמרו עליי 'זה מקרה אבוד'"

בוא נדבר באמת על החושך שהיית בו.

"זה מאחוריי. אני לא רוצה להעיר את המתים".

ובכל זאת - אתה היית בשפל והצלחת לחזור בחזרה.

"לא הייתי בשפל אף פעם. תמחק את המילה הזו מהלקסיקון שלך. הייתי סגור עם עצמי - עם המחשבות שלי, עם הדיכאונות שלי. אבל גם כשהייתי שם, עשיתי מוזיקה".

אבל הייתה תקופה בה נעלמת.

"אף פעם לא נעלמתי, פשוט לא הייתה לי הכרה כמו שיש לי היום. זה הכול. אמרו עליי 'זה מקרה אבוד, אין מה לעשות'. ופתאום בשנה אחת תראה מה קרה. כל אחד יכול ליפול לאיפה שאני נפלתי, אבל לא כל אחד יכול לקום", מצהיר גל. "יום אחד התאפסתי על עצמי ואמרתי: או שאתה קם בשביל המשפחה שלך או שאתה בדרך להתרסקות מוחלטת".

היית בדרך להתרסקות?

"כן. כשאתה יושב בשולחן שבת ורואה סביבך רק שני אנשים במקום שמונה, כי זה מה שנשאר, אתה יכול להגיע מהר מאוד להתרסקות. פתאום אתה מוצא את אימא שלך מתה, פתאום אתה רואה את אחותך באבו כביר. אלו דברים שהיו אמורים לרסק אותי, אבל הבנתי שלא האישה ולא הילדים אשמים במה שעברתי ואני לא יכול לרסק אותם ביחד איתי. הסתכלתי על האישה שלי שהיא הכי טובה בעולם, על הילדים שלי שהם הכי יפים בעולם, וקיבלתי החלטה: את מה שאני עברתי – אף אחד מהם לא יעבור".

הקול שלך נשבר כשאתה מדבר על זה.

"כי אני בכל זאת בנאדם. כמה שאמרו עליי שאני תוקפני ואני רע, אף אחד לא חולם כמה אני רגיש. יש לי לב, יש לי רגשות - ואני גם בוכה. אני רוצה לומר לך שזה אחד למיליון שבנאדם מצליח לצאת מחושך כזה בלי להישרט, ואני באמת קמתי מזה כמו גדול. כיום ההצלחה שלי והשגשוג שלי הם פי מיליון מאשר בתחילת הקריירה שלי.

"אני לא בנאדם שרוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", מוסיף גל, "כי מבחינתי תן לי חתיכת עוגה ואני מסודר. אני תמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה. אז נכון, עברתי את מה שעברתי, אבל יצאתי מזה כמו גדול בזכות עצמי, בזכות המשפחה שלי - ולפני הכל, בזכות בורא עולם".

"תן לי מיליון דולר - אני לא מחלל שבת"

כמה באמת הרגשת את בורא עולם איתך באותה תקופה?

"תמיד הרגשתי אותו איתי. יכול להיות שבלעדיו גם לא הייתי מדבר איתך עכשיו, ואני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוון. רוב הסיכויים שמישהו אחר לא היה שורד את מה שאני שרדתי. אלוקים שמר עליי, ואני יודע שהוא שומר עליי כל הזמן. הוא נתן לי אין סוף מתנות".

ומה אתה נותן לו חזרה?

"את השבת. בעד מיליון דולר אני לא מחלל אותה. אם יאמר לי מישהו 'בוא תעשה לי קטע קטן של שיר ואני אתן לך מיליון דולר' - אגיד לו שייקח את הכסף ויעוף לי מהעיניים. אני נאמן לקב"ה. הוא נתן לי כל כך הרבה - את שישי-שבת אני נותן לו".

תמיד היית מחובר לשבת?

"הייתי מחובר אבל לא שמרתי. כיום, כשאני עושה קידוש עם הילדים, אני לא מפסיק לחשוב כמה מטומטם הייתי ששלושים שנות קריירה ויתרתי על השבת. כנראה שהייתי צריך לקבל את הסטירה הזו בחיים שלי כדי להבין שבסוף אין כמו השבת. עכשיו אני לא הולך לאבד את הכיוון, ולעולם לא אוותר על השבת.

"אף אחד לא יישאר חי לנצח נצחים", אומר גל לפתע. "בסוף כולנו נגיע לאן שנגיע, והדבר היחיד שיישאר מאיתנו זה הזיכרון של מי היינו. אני אשאיר אחריי בעולם יצירות מופת – את המשפחה שלי והשירים שלי. אני מכיר לא מעט זמרים שלא החזיקו מעמד והלכו לפני הזמן, אז אני אומר תודה ואלף תודות - לבורא עולם בראש ובראשונה, ולמשפחה שלי".

ולחברים?

"אין חברים. כששקעתי עמוק בתוך הנפילה, הם היו מתקשרים אליי לא בשביל להתעניין אלא כדי לוודא שאני עדיין בנפילה. כשהייתי בשיא ההצלחה שלי, אף אחד לא התקשר לפרגן. הם לא ידעו איך לאכול אותי. רק כשנפלתי - פתאום כולם מנסים לרחרח אם אני הולך ושוקע. ככה זה התעשייה הזאת: כשרע לך כולם שמחים, כשטוב לך כולם עצובים. במצבים כאלה אתה מבין שאין לך אף אחד חוץ מבורא עולם".