הפכה לאימא בגיל 55, אחרי 32 שנה: "הסתכלתי עליו ולא האמנתי שהוא שלי"

יש סיפורים שכששומעים אותם הזמן עוצר מלכת, וכל מה שמצליחים להתרכז בו הוא הרגע הזה. כזה היה הרגע בו שוחחתי עם סיגלית אסרף (55), שזכתה לאחרונה להפוך לאימא בהשגחה פרטית מדהימה - לאחר 32 שנות המתנה, ועם מחלת מעיים קשה ברקע, שכמעט וניצחה את האמונה. 

סיגלית וחיים אסרף, תושבי נשר, התחתנו לפני 32 שנה בשידוך, לאחר שחזרו בתשובה ולמדו במוסדות תורניים בירושלים. כשזה קרה בגיל 23, סיגלית לא חשבה לרגע על מה שמצפה להם. "מי בכלל דמיין שאני לא פורייה?", היא אומרת. "אצלנו במשפחה כולן פוריות, לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שאני לא".

בני הזוג אסרף מגיעים מבתים מאוד מאמינים, אולם נדמה שהניסיון שלהם בהמתנה לילדים בנה בהם אמונה מסוג אחר לגמרי. "נולדתי בבית מזרחי, תמיד היו שבת וחגים. אבא תמיד הלך לבית הכנסת, סבא וסבתא דתיים מאוד. גדלנו על ערכים שיודעים מה זה אמונה ויהדות", היא מספרת. גם בתוך הניסיון הקשה של ההמתנה לילדים הייתה אמונה, אך לצידה לא מעט נפילות. 

בשנה הראשונה היא לא הייתה כל כך לחוצה על ילדים, היא 'זרמה'. בשנה השנייה התחיל הקושי. נכנסתי להיריון טבעי וזה לא החזיק מעמד, וכך התחיל בעצם סבב של טיפולי הפריה, כל פעם בבית חולים אחר, אצל רופא אחר".

"הייתי מורדמת ומונשמת. מי בכלל חשב על ילדים?"

לדברי סיגלית, ארבע פעמים היא הייתה בהיריון במהלך הסבבים הללו, אך בכל היריון היה לה דימום בשבועות הראשונים - דימום שפחדה לגלות את מקורו. "מרוב שעברתי הרבה אכזבות, פחדתי לעשות בדיקות היריון. כשראיתי דם, הייתי בטוחה שמדובר באורח הרגיל, ולא טרחתי לברר מעבר. היה לי ברור ששוב ההיריון לא צלח, וזהו. לא דמיינתי שיש מצבים שבהם יורד דם, ובכל זאת ההיריון נמשך".

וזה לא הכל. 

שנתיים לאחר החתונה אובחנה סיגלית עם מחלת הקרוהן - מחלת מעיים קשה שהתבטאה בכאבי בטן חזקים, שבגללם אולצה לעבור מספר ניתוחים. "היו לי הידבקויות כל כך גדולות בבטן, שהרופאים שעשו לי אולטראסאונד במהלך ההריונות, לא האמינו שאני אחזיק אותם. כל מי ששמע את מה שעברתי, עד היום לא מבין איך שמרתי על האמונה שגם לי יהיו ילדים יום אחד, למרות שהיו הרבה רגעי שבירה בדרך".

אחרי 15 שנה, המחלה החלה להתפרץ בצורה חזקה. "סבלתי מכאבי בטן חזקים מאוד, ועברתי לפחות ארבעה ניתוחים כדי להסיר דלקות מהמעיים. במקביל עברתי את טיפולי ההפריה, אבל זה פשוט לא הלך. בטיפול האחרון החלטנו לעשות הקפאת עוברים, ואז המחלה התגברה".

לאחר הקפאת העוברים, מצבה הבריאותי של סיגלית היה כל כך קשה, עד שהדבר האחרון שהיא חשבה עליו זה ילדים. "הכל פשוט עצר", היא משחזרת. "בראש השנה לפני חמש שנים, הייתי ממש חולה. הייתי מורדמת ומונשמת במצב לא פשוט".

 

"פתאום הרופא התקשר ושאל: 'את זוכרת שיש לך עוברים, נכון?"

עוברת לה עוד שנה, ואז, קצת לפני ראש השנה האחרון, כשהבריאה מהמחלה - הגיע טלפון שלא ציפתה לו. על הקו היה רופא הפוריות שלה. "הוא שאל אותי: 'את זוכרת שיש לך עוברים מוקפאים, נכון?', ואני קפאתי. באותו רגע הייתה לי שמחה מעורבבת עם המון עצב, כי בגלל כל מה שעברתי - לגמרי שכחתי מהעוברים האלה. זה היה נס אחד גדול שזה קרה לפני ראש השנה, כי זה סוג של סגירת מעגל עבורי. כשניתקתי את הטלפון בכיתי. הבנתי איזו השגחה זו, מי זכר את זה? הבראתי כבר, אני מתפקדת. פתאום הד"ר מתקשר - זה לא נס? לא זכרתי את זה. כבר קיבלתי על עצמי לא לעשות יותר טיפולים, והתחלתי להשלים עם זה שלא יהיו ילדים". 

איך הצלחתם כזוג לשמור על הלב שלכם מחובר, ועל האמונה שלכם בדרך, מבלי שהמסע הארוך והכואב יפגע בזוגיות שלכם?

"ייאמר לזכותו של בעלי, שהוא אף פעם לא חשב לעזוב בגלל שאין לנו ילדים. תמיד היה תומך ומפרגן, ותמיד היה שם בשבילי, גם כשהייתי חולה. בשלב מסוים, כשהבנו שכניסה להיריון מסכנת אותי, הוא אמר: 'זהו, עוצרים את הטיפולים. אם ה' לא נתן לי, אז תודה רבה לה' גם על זה'. מה גם שהרבנים שהיינו קשורים אליהם לא ייאשו אותנו בדרך ולא אמרו לנו לוותר. בכל פעם שבעלי הלך לרבי דוד אבוחצירא, הרב הרגיע אותו ואמר לו: 'אל תפחד, אל תאבד את האמונה. הכל יהיה בסדר, יהיו לכם ילדים'. אני נפלתי הרבה באמונה שלי, ומי שהחזיק אותי הוא בעלי שלא איבד את האמונה שלו אף פעם".

אבל גם היא 'פייטרית' לא קטנה. למרות הנפילות באמונה, שכמעט בלתי אפשרי שלא יהיו, היא לא ויתרה על החלום להיות אמא - גם לא במחיר היקר של הליך פונדקאות בחו"ל. "כשהתחלנו את התהליך, לא היה לנו מושג מאיפה יהיה לנו כסף לזה", היא מספרת. "אבל בכל פעם שהיינו צריכים, פתאום ה' נכנס לתמונה ועזר לנו. עד היום אני לא יודעת להגיד לך איך ומאיפה הכסף הגיע, בכל פעם בסכומים גדולים של 10 אלפים שקלים, 20 אלף ו-30 אלף. זה רק הקב"ה".

 

"30 שנה אני מנסה להשלים עם זה שלא יהיו לי ילדים"

ברכסים, שם נולדה וגדלה כל חייה, הקהילות הדתיות הכירו את סיפורה והתפללו עליה לפרי בטן. הודות לאישיות החייכנית והעליזה, כולם היו בטוחים שיהיה לה. "הייתי הולכת לבריתות שמחה ומחייכת, ומדברת לעצמי ואומרת: 'יהיה לך גם'. הייתי מדמיינת את בעלי מחזיק את התינוק שלנו בברית שלנו, והנה, זה בדיוק מה שקרה".

כן, אבל בכל זאת מדובר בהמתנה של 32 שנה. איך התמודדת, למשל, עם משפטים כמו 'בקרוב אצלך'?

"30 שנה אני אומרת לעצמי 'טוב, אין'. מה אפשר לעשות? אין ילדים. אין. הייתי בוכה בדמעות שאי אפשר לתאר. בקברות צדיקים, לא מפסיקה להתחנן. עושה כל סגולה אפשרית. כל צדיק שמבקרת אותו, מצטער ביחד איתי בצער שלי. ברור שהיה כאב, ברור שהיה גם רצון חזק שזה יקרה, כי כל מי שמכיר אותי אמר לי 'הכי בעולם מגיע לך להיות אמא'. אני אישה מאוד מסורה, גידלתי את כל האחיינים שלי, תמיד הייתי לוקחת אותם לגני משחקים. כשהיו מברכים אותי 'בקרוב אצלך', הייתי נבוכה. הייתי שואלת את עצמי: 'למה אמרו לי ככה. מה, אני בגיל שאני יכולה להביא ילדים?'".

ולמרות שהיא לא האמינה כבר בכוחה, בדיוק כמו שרה אמנו בשעתה ("אחרי בלותי הייתה לי עדנה?") - לקב"ה היו תוכניות אחרות בשבילם.

מה הרגע המכונן שאת זוכרת מאז שהרופא בישר על העוברים?

"בחנוכה האחרון היה רגע שלא אשכח לעולם. אני זוכרת שכתבתי מכתב ובו ביקשתי להיות אימא. ביקשתי מה' לראות ילד, או אולי אפילו תאומים, מהעוברים שהקפאנו, וכיוונתי על זה שבשנה הבאה נדליק חנוכייה עם הבן שלנו. השבוע, אחרי שברוך השם נפקדנו בבן בפונדקאות וחזרנו הביתה, באמת הלכתי עם שניאור מאיר לקנות חנוכייה. זה מרגש אותי עד עכשיו שאני אומרת את זה, כי באותו מכתב גם ביקשתי לעבור לבית חדש. ובאמת, ממש לאחרונה, עברנו לנשר, ובבית הזה קיבלנו את הבן שלנו".

איך החלטתם על השם שניאור מאיר?

"זה שם שהגיע אליי בהשגחה. לפני שנסענו לפונדקאית לא חשבתי על השם הזה בכלל, אבל כשהתחתנתי תמיד רציתי לקרוא לילד שלי על שם רבי מאיר בעל הנס. שניאור זה על שם האדמו"ר הזקן, שאני מאוד מחוברת אליו ועושה לו הילולה מדי שנה. זה גם מתחבר מאוד לתקופה שבה קיבלנו את הנס שלנו - כחודש וחצי לפני חנוכה. בשני השמות יש את השורש אור, ומתי הוא מאיר? בחנוכה. זה היה ברור שזה יהיה השם שלו".

לפני כחודש הסתיים תהליך הפונדקאות בגאורגיה, לא לפני שבמשך תשעה חודשים סיגלית קיבלה עדכונים שוטפים על מצב העובר. "בכל חודש שלחו לי בדיקות אולטראסאונד בשידור חי. לראות את זה על המסך גרם לי לבכות בכל פעם מחדש. שבוע לפני ראש השנה היינו שם למשך חודשיים, והבן שלנו נולד יום לפני כיפור. בשבוע שעבר נחתנו בישראל, ושבוע אחר כך עשינו מסיבת הודיה גדולה. כל נשר עמדה על הרגליים מהתרגשות".

איך הרגשת כשהחזקת את שניאור מאיר לראשונה?

"הסתכלתי עליו ולא האמנתי שהוא שלי. אי אפשר לתאר את הרגע הזה, את השמחה הזו. החזקתי אותו כמו שמחזיקים חלום. כל הצוות שליווה אותנו שם התרגש מהסיפור שלי. לא האמינו שבגיל שלי עדיין לא ויתרתי על החלום להיות אימא".

את מאמינה שהנס שלך יכול לתת כוח לנשים אחרות, שאולי מתמודדות עם אותה סיטואציה?

"חד-משמעית כן, וזו הסיבה שהחלטתי להתראיין לכתבה הזו", אומרת סיגלית בטון תקיף שיודע בדיוק על מה הוא מדבר. "עד היום אני אומרת לחברות שעוד לא זכו: 'אם סיגלית זכתה, כל אחת יכולה'. גם אם את מבוגרת, הגיל לא קובע. וחשוב גם לשמור על השמחה, למרות שאחרי גיל 40, נשים בדרך כלל מתייאשות. הגוף מתבגר וכבר לא אותו דבר, אבל כשהנפש נשארת צעירה ושמחה, היא פוגשת את האמונה ואז שום דבר לא יכול לנצח אותה".