מפתיע: החוקר שגילה את הבורא במעמקי האוקיינוס

ד"ר אדוארד ט' פלטצר הוא אוקיינוגרף ותיק, חוקר אוקיינוסים, שבילה קריירה שלמה בלב המדע הממסדי – ובדיוק משום כך סיפורו מפתיע כל־כך. האיש שגדל על ברכיהם של ענקי הכימיה הטרום־ביולוגית, סטנלי מילר וג'פרי באדה, מוצא את עצמו היום מסביר בשקט, בשפה מדעית וקרה, מדוע בעיניו התרחישים החומרניים להיווצרות החיים פשוט לא עובדים – ומדוע חייב להיות מקור תבוני מאחורי החיים.

פלטצר נולד ב־1950 בבולטימור, בריאיון לוויליאם דמבסקי, הוא מתאר כיצד כבר בילדותו משכו אותו שאלות "למה" ו"איך", מה הופך כוכבי לכת לכדורים, איך מסודרת הטבלה המחזורית. כבר בגיל צעיר מאד הבין שהכימיה היא השפה האמיתית שבה הוא יראה את העולם. 

משם המשיך לתואר ראשון בכימיה בבאקנל, ולאחר מכן לדוקטורט באוקיינוגרפיה במכון האוקיינוגרפי המפורסם Scripps של אוניברסיטת קליפורניה בסן־דיאגו. שם למד אצל מילר ובאדה – בדיוק אותם חוקרים שעמדו בחזית ניסויי "המרק הקדמון" והחיפוש אחר הסבר טבעי להופעת החיים מן הדומם. החניכה הזו בעולם של כימיה טרום־ביולוגית עיצבה את שאלותיו ואת הרקע המדעי העמוק שלו בתחום ראשית החיים.

לאורך עשרות שנים שימש פלטצר כחוקר בכיר וכממונה בטיחות כימית במכון MBARI – אחד המרכזים המובילים בעולם לחקר האוקיינוסים. שם היה שותף לפיתוח מכשירי מדידה חדשניים לעומק הים, לחקר חומציות האוקיינוסים, מחזורי פחמן וגזי חממה, ופרסם יותר ממאה מאמרים מדעיים. זהו הרקע שממנו הוא יוצא אל שאלת "מוצא החיים" – לא כאידאולוג, אלא כמדען שטבעי לו לחשוב במספרים, בתגובות כימיות ובתנאי מעבדה.  

אבל דווקא היכרותו העמוקה עם התחום גורמת לו להרים גבה מול מה שהוא מכנה "אמונה בכימיה עיוורת". בשיחה עמו הוא עובר שלב אחר שלב על המועמדים העיקריים שניסו להסביר את הופעת החיים: ניסויי מילר־יורי, תרחישי "בריכת המרק החמה", רעיונות על "עולמות RNA" ו"ממברנות ליפידיות" שמתאגדות מאליהן. בכל אחד מהם הוא מצביע על בעיות יסוד: תפוקה זעומה של חומצות אמינו ומולקולות רלוונטיות, תערובות רסמיות (ערבוב של איזומרים ימניים ושמאליים), יציבות נמוכה של פולימרים ותהליכים שמתפרקים מהר יותר משהם נבנים.

אחת הנקודות המרכזיות שפלטצר מדגיש היא סוגיית המידע. גם אם נצליח לייצר חומצות אמינו ונוקלאוטידים בתנאים כלשהם, הוא אומר, זה רחוק מאוד מתא חי. חלבון או מולקולת RNA אינם סתם "שרשרת", אלא רצף מדויק של יחידות במקום הנכון ובקישור הנכון. כאן נכנסים למשחק מספרים אסטרונומיים של אפשרויות – ורק קומץ זעיר מהן פונקציונלי. לדבריו, הטיעון ש"עם מספיק זמן ומרחב זה כבר יקרה" מתעלם מעובדה בסיסית: לא מספיק שחלבון אחד ייווצר במקרה אי־שם באוקיינוס. צריך הרבה רכיבים מדויקים – ובכולם יחד, באותו מקום זעיר ובאותו זמן.

על רקע זה, פלטצר מנסח את אחד המשפטים החדים בראיון: היווצרות החיים, הוא טוען, זקוקה למקור חיצוני של מידע; כימיה עיוורת, המנוהלת רק על ידי חוקי הפיזיקה והסיכוי, לא יכולה לספק אותו. מבחינתו, זו לא סיסמה תאולוגית אלא מסקנה כימית: כימיה ותרמודינמיקה הן תחומים דטרמיניסטיים – בתנאים זהים נקבל שוב ושוב את אותו פיזור מוצרים. אין בהם מנגנון טבעי שמייצר קוד מורכב ויעיל מתוך רעש.

בהמשך הוא מבקר את תרבות המחקר בתחום ראשית החיים: לדעתו, יש יותר מדי "חירות לספקולציות" ומעט מדי ניסויים קשים בתנאים אמיתיים של כדור הארץ הקדום. הוא משבח את ניסוי מילר־יורי ההיסטורי כמודל של מדע אמיתי – ניסוי שמעמיד רעיון למבחן – אבל טוען שחלק מהמחקר המאוחר יותר "מערים את הקלפים" לטובת הצלחה: בוחרים תנאים נוחים מדי, מערבבים ריכוזים שלא היו ריאליים, ואז מציגים זאת כמסלול "סביר" להיווצרות החיים. כאן הוא מזכיר את אזהרתו הידועה של ריצ'רד פיינמן: אסור למדען לטעות בעיקר – לשקר לעצמו.

במבט על, פלטצר אינו מסתפק בלומר ש"עוד לא מצאנו את המסלול". הוא סבור שיש כאן כשל עקרוני: כאשר גם לאחר שבעים שנה של ניסויים ותרחישים שונים עדיין אין פתרון לבעיות הליבה – הבסיסיות, יצירת פולימרים במים, מקור המידע, סינון תוצרי־לוואי הורסים – אולי הבעיה אינה רק חוסר יצירתיות, אלא עצם ההנחה שהכול חייב להיגזר מחומר חסר תבונה. מבחינתו, העמידה הזו על הקרקע המדעית, והקביעה שלו: "הנה מה הכימיה באמת מאפשרת, והנה מה שהיא לא מסוגלת לייצר" – היא שהופכת אותו לדמות סמכותית בדיון על קיומו של בורא.  

האתר שבו פורסם הריאיון, הנושא את הכותרת "Science and Culture – Discovering Design in Nature", מציב את פלטצר בהקשר רחב של חוקרים וחושבים הרואים בטבע חותם של תכנון. אבל בשונה מחלקם, הוא כמעט ואינו עוסק בפילוסופיה מופשטת. במקום זאת הוא חוזר שוב ושוב לכימיה: לקצבים של תגובות, לבעיות של ריכוזים, לסוגי אטמוספירה, למבנה ליפידים ולחסמים תרמודינמיים. מתוך העולם הזה הוא מסיק שמי שרוצה להסביר את החיים חייב להכניס למשוואה מקור תבוני של מידע – מה שמאמינים רבים מזהים באופן טבעי עם בורא העולם.  

פלטצר עצמו אינו מציע "הוכחה פורמלית" לקיומו של הבורא במובן מתמטי. מה שהוא כן מציע, מתוך מומחיות עמוקה בכימיה של האוקיינוסים ובמחקר ראשית החיים, הוא טיעון מצטבר: כאשר כל המסלולים החומרניים נתקעים שוב ושוב באותן חומות, וכאשר לב־הליבה של החיים – המידע המאורגן – אינו נובע מן החוקיות הכימית אלא מנוגד לה, ההסבר הסביר ביותר הוא שמאחורי התופעה עומדת תבונה. במילים אחרות, ד"ר אדוארד פלטצר, המדען שלמד אצל מייסדי התחום, הופך בעיני רבים לעד מומחה: איש המעבדה שמסביר בשקט למה, מבחינה מדעית, העולם נראה כמו יצירה – ולכן מחייב גם יוצר.