גן חיות אנושי: הרעיון מאחורי הזוועה המכובסת "מיצג אתנולוגי"

בא לכם לראות מיצג אתנולוגי? נשמע לכם מרתק? למרבה המזל, אין דברים כאלו, נכון לעכשיו. אבל אסור לשכוח את התופעה הזו, שמלמדת יותר מכל על שכרון הכוח וההשכלה של התרבות האירופית, ועד כמה יכולה חברה להידרדר מוסרית בהיעדר מצפן.

החברה המערבית אמונה כבר אלפיים שנה על הידיעה הגדולה שבאה בתורת משה: האדם נברא בצלם אלוקים. כל אדם, אפילו גנב או רוצח, ללא הבדל עדה, גזע ומין, לכל אדם יש זכויות מצד עצם היותו אדם, יציר כפיו של הבורא. במאה התשע עשרה פשתה בחברה המערבית תיאוריית האבולוציה, שלפיה האדם נוצר באקראי, מטעויות גנטיות בשכפול של קופים. האם לתיאוריה זו השפעה מעשית על היחס לשונה? לכאורה לא. הומניסטים וארגונים ל"זכויות אדם" לוחמים למען זכויותיהם של כל בני האדם, אבל זה רק לכאורה.

בשנת 1906 חזר המלומד האמריקאי סמואל פיליפ וורנר ממסע באפריקה. בין שכיות החמדה שאסף, משנהבי פילים ועד ביצי יענים, היה גם יליד משבט הפיגמים שבקונגו, העונה לשם אוטה בנגה. אך סמואל פיליפ וחבריו המלומדים לא הכירו בשמו של היליד. הם לא ראו בו אדם. הם הגיעו למסקנה שהוא "החוליה החסרה" בין הקוף לבין האדם. אוטה בנגה הושם בכלוב בגן החיות של לואיזיאנה, יחד עם גור של אורנג אוטנג. על השלט נכתב "החוליה החסרה". פיליפ ראה ששיניו של אוטה בנגה מחודדות יותר משל אחרים, נניח, ולכן "הסיק" שהוא קניבל אוכל אדם, החוליה החסרה בין קוף לאדם.

הניו יורק טיימס דיווח באותו זמן: "40,000 מבקרים הגיעו לפארק ביום ראשון. כמעט כל גבר, אישה וילד בקהל הזה פנו לבית הקופים כדי לראות את האטרקציה המרכזית בפארק – האדם הפראי מאפריקה. הם רדפו אחריו בשטח כל היום, מייללים, לועגים וצועקים. חלקם דקרו אותו בצלעות, אחרים הכשילו אותו, כולם צחקו עליו. לפתע, הילד הסתובב. הוא לקח את הקשת והחץ שניתנו לו כאביזר אתני, וירה לעבר הצופים. החץ שלו לא הזיק, אך הוא הפחיד את הצופים". ננסה לדמיין את תחושתו של אוטה, שחי כאדם גאה בין בני שבטו והפך לקוף בכלוב באמריקה.

למעשה, אוטה לא היה האומלל הראשון להיות מוצג כקוף בכלוב. שנתיים קודם לכן, ב-1904, הגה האנתרופולוג ויליאם מקגי את הרעיון של "מיצג אתנולוגי", גן חיות אנושי, שייערך בסנט לואיס שבמיזורי. הוא "הזמין" ילידים מכל רחבי העולם, גבוהים מפטגוניה שבדרום אמריקה וילדים משבט האינו שחיו באי מצפון ליפן והיו שעירים ביותר. הוא הזמין גם 300 פיליפינים, אבל לא איש כמקגי יסמוך רק על הזמנות. הוא יצא למסע ציד בעצמו, וכך מספר נכדו, ברדפורד: "הוא עשה את דרכו במעלה נהר הקונגו עם ספינות קיטור עד הסוף. ברגע שהגיע למפלים הגדולים, הוא היה צריך לשכור צוות של ילידים. הם נתקלו בתנינים ובהיפופוטמים, ובמערבולות קטלניות שיכלו להטביע סירה. לבסוף, ורנר הגיע אל הג'ונגל. הוא נכנס בשמחה לכפר של קניבלים, וגילה שהם לכדו שבט יריב שהוחזק בכלובים, מוכן לאכילה. לשמחתו, האסירים היו פיגמים, או מבוטי – בדיוק מה שחיפש. הוא החל במשא ומתן. בשיחה עם הפיגמים בצ'ילובה, עיר הולדתם, הוא קבע שהם מעדיפים להילקח לאמריקה מאשר להיאכל. הוא קנה שישה פיגמים משוביהם תמורת גליל של חוט פליז וקצת מלח".

הסחורה אורגנה בגן החיות האנושי שהכין לו מקגי בסנט לואיס. על אחד השלטים נכתב: "הם חיים ביערות, הם ביישנים ביותר. הם אוכלים בשר של חיות בר שנהרגו בחיצים מורעלים. הם אכזריים, מוצאים הנאה בעינוי בעלי חיים". על שלט אחר נכתב: "יש להם ראשים ארוכים, פנים צרות וארוכים ועיניים אדומות קטנות, צמודות זו לזו כמו של חמוסים. גופם שעיר בצורה יוצאת דופן". על כלוב הפיגמים, שהם נמוכים ביותר, נכתב: "ידוע שגמד אוכל 60 בננות בארוחה אחת, בנוסף למזון אחר, ואז מבקש עוד". על גזע שחור אחר נכתב: "נראה שהם נשלטים על ידי דחף שגורם להם להתענג על רשעות. אם נתפסים צעירים, אומרים שהם משרתים מצוינים".

מקגי לא הסתפק במיצג האתנולוגי הראשון שלו, ושלח את מיודעינו סמואל פיליפס וורנר אל הג'ונגל האפריקאי עם רשימת קניות, או רשימת ציד, וכך נכתב בה: "השג לי פטריארך (=ראש שבט) או ראש פיגמי אחד. אישה בוגרת אחת, רצוי אשתו. גבר בוגר אחד, רצוי בנו. אישה בוגרת אחת, אשתו של האחרון או בתו של הראשון. נערה אחת לא נשואה. שני תינוקות. כוהנת וכומר, או רופאים, רצוי זקנים. כל הנ"ל יהיו פיגמים".

גן החיות האנושי זכה להצלחה מסחררת – מודל שהועתק פעמים רבות באירופה וארה"ב. ד"ר סאדיה קורשי, היסטוריונית מאוניברסיטת קיימברידג', אומרת: "מיליוני אנשים הלכו לראות את המופעים האלה בשיאם. במקור הוצגו מופעים בתיאטרון מקומי. בסוף המאה ה-19 היית רואה מאות, אם לא כמה אלפי אנשים חיים בכלובים, אוכלים ומוצגים ללא הרף".

קורשי כותבת: "במשך שנה, אוטה והפיגמים האחרים חיו באמריקה כבני אדם מוצגים. הם אולצו לבנות בתים מקומיים, לבצע טקסי ריקוד מסורתיים, לחיות עירומים חלקית ולבשל אוכל אותנטי".

אחרי שהסתיימה התערוכה במיזורי, שם עליו עין ויליאם הורנדיי, איש שימור ומנהל גן החיות של ברונקס (הקיים עד ימינו). בעצה אחת עם מדיסון גרנט, שהיתה אחת הגזעניות המפורסמות באמריקה, ובהמשך תומכת של היטלר ותורת הגזע שלו (היטלר ימ"ש שלח לה מכתב ב-1930, בהתייחס לספרה על תורת הגזע, ובו כתב היטלר "הספר שלך הוא התנ"ך שלי"), הם פיתו את אוטה בערמה לעבוד בגן החיות כשומר ומטפל בפילים, כפי שהגדירו זאת. אוטה שמח על הצעת העבודה, אך עד מהרה גילה שכחלק מהעבודה הוא יהיה שוב כלוא בכלוב בתוך גן החיות. הפעם העניין עורר סערה, ובפרט הקשר לתורת הגזע ההיטלראית. אוטה בנגה שוחרר מן הכלוב, אך גורלו היה מר. הוא ניסה ללמוד קרוא וכתוב, אבל היה שרוי בדיכאון חמור שממנו לא התאושש. הוא התאבד גיל 32.

אוטו בנגה היה גמד פיגמי, אך המלומדים מאמיני תורות הגזע הדרוויניסטיות, שהציבו אותו בכלוב, היו גמדים מוסריים הכלואים בכלוב הבערות.