עורך הדין של האמונה: סיפורו של בארי ארינגטון

בארי ארינגטון הוא עורך דין אמריקאי ותיק, שעוסק בליטיגציה אזרחית, משפט חוקתי ותיקי תיקון ראשון, ואף הגיע עד בית המשפט העליון של ארה"ב. שמו הולך לפניו, ולאחרונה הוא החליט לעשות סדר בעניין האמונה – הוכחות לאמונה, והוכחות, כביכול, לכפירה.

בשיחה עם קייסי לוסקין בפודקאסט "ID the Future", הוא מסביר את המונחים הלוגיים של הוכחות, המושגים שישנם אנשים שאולי נח להם לערער ולבלבל אותם.

איך מכריעים בבית משפט? איך חורצים גורלות של אנשים? בית המשפט הוא המקום שבו שלושה שופטים, ולפעמים אחד, קובעים על ידי כללים די פשוטים, מי חייב מיליוני דולרים, ומי פטור; מי יתן את הדין על מעשיו, ומי לא; מה התרחש ומה היה. כנראה הדבר אפשרי – אפשר להכריע בספקות, אפשר לשקול ראיות ולהגיע להחלטה.

ומכאן שמי שמנסה להכניס כל דיון ללופ אינסופי, סתם מסבך ומבלבל, מנסה לעמעם ולטשטש. והכי אירוני, אומר ארינגטון, שלדבר הזה קוראים "מדע". והמילה "מדע" משמשת כאיזו מילת קסם, "המדע קובע שאין ראיות לאמונה". האמנם?

ובכן, בבית המשפט מכריעים על פי עקרון פשוט מאד: הרשעה פלילית דורשת הוכחה "מעבר לכל ספק סביר", הרשעה אזרחית דורשת "מאזן הסתברויות". כדי להעניש אדם במאסר עולם, למשל (הרשעה פלילית), צריכים שאשמתו תוכח מעבר לכל ספק סביר. תמיד ניתן להטיל ספק כל שהוא, אך הספק הזה צריך להיות סביר. וכדי לחייב כסף (הרשעה אזרחית), צריכים רק שהאפשרות שהוא חייב תהיה האפשרות הסבירה יותר.

ומה בנוגע לאמונה בבורא עולם? הראיה המוצגת היא הבריאה עצמה (בין שאר ראיות אחרות). ומה משיבים ה"שופטים"? מתרצים תירוצים שונים, שהם הרבה מתחת לספק סביר. אף נאשם לא היה מצליח לחמוק מאשמה באמצעות הטלת ספקות בלתי סבירים כאלו והצגת תרחישים בלתי מציאותיים כאלו, אבל אשמת הכפירה יוצאת, כביכול, זכאית, בסיפורים שאף שופט לא היה "קונה"!

ארינגטון קובע, כעורך דין רב ניסיון, בבית המשפט, אם פרט מסוים – נתון, עדות, תצפית – מזיז אפילו במעט את מחוג הסבירות לטובת טענה מסוימת – זו הטענה הזוכה, היא היותר סבירה, והשני צריך להוכיח אחרת כדי לפטור את עצמו. אבל בתחום האמונה זה לא כך. כל סיפור שתספר לטובת הכפירה – מתקבל בברכה.

ארינגטון מצטט ביולוגים שונים שמודים בפה מלא כי אין להם הסברים מלאים, אין להם הסברים משכנעים, הסבריהם לא מתכתבים עם המציאות ועם רישומי המאובנים, ועדיין, ברור להם שהכפירה היא האמת המוחלטת. העולם כולו טבע בלבד, ואין שום דריסת רגל לבורא.

כאן הוא מצטט, לדוגמא, את פרופ’ ג'יימס טור, כימאי בעל שם עולמי, שמגדיר את ההצהרות האופטימיות על "עוד רגע פותרים את חידת ראשית החיים" כלא פחות מאשליה מדעית. הוא מציב אתגר: גם אם ניתן למדענים את כל החומרים הדרושים בצורה טהורה, עם תנאים נוחים – איש אינו יודע להראות כיצד כל זה מתארגן מעצמו ליצירת תא חי. האם על בסיס העובדה הזו, מישהו מהם יודה כי החיים הם הוכחה לבורא? האפשרות היותר סבירה? הרבה יותר סבירה? לא, בבית המשפט של הכפירה הדברים מתנהלים אחרת.

מאחורי הנתונים היבשים מסתתרת תחושה לא קלה: עולם שלם מחונך לחשוב שהמדע "כמעט פתר הכל", בזמן שבסוגיות היסודיות ביותר – החיים עצמם, המידע הביולוגי, הופעתם של מבנים חדשים – אין אפילו מודל מוסכם, שלא לדבר על הוכחה. מסתבר שבעצם הנושא הוא לא מה המדע יודע, אלא מה הוא מוכן לקבל מלכתחילה.

ארינגטון מזכיר את הציטוט הידוע של ריצ'רד לוונטין, מדען שכתב בגלוי שמדענים רבים "נוטלים צד במתכוון לטובת המטריאליזם", וכי המחויבות לחומרניות היא מוחלטת – עד כדי כך שאין "לתת לרגל אלוהית להיכנס בדלת". גם אם המסקנות נראות אבסורדיות – ההנחה הבסיסית לא משתנה.

המשמעות: לא רק ראיות נשקלות, אלא גם פילטר קודם – פילוסופי, לא מדעי – שקובע מראש איזו מסקנה מותרת, ואיזו פסולה. במילים אחרות: גם אם תופעה מסוימת נראית כמו תכנון, כוונה, משמעות – לא משנה. אנשי מדע מרגישים "חייבים" לפרש אותה כחומר עיוור ותו לא.

וכאן מניח רגע ארינגטון לבית המשפט, ושואל: מה קורה לחברה שמוותרת על בורא? מאיפה זה בא ולאן זה הולך? מה המשמעות של אמות המידה הלא אובייקטיביות האלו?

ארינגטון מגדיר את התרבות המערבית הכפרנית כ"תרבות של פרחים חתוכים". דמיינו זר פרחים מרהיב באגרטל. הצבעים חיים, הריח משכר – אבל השורש כבר איננו. יום, יומיים, שלושה – ואז הכול מתחיל לנבול.

ערכים כמו זכויות אדם, שוויון, חמלה בסיסית כלפי החלש – צמחו לאורך דורות בקרקע של אמונה בבורא, במוסר אובייקטיבי, בערך האדם. כשהשורש הזה נחתך – בשם חומרנות קרה – הפרחים ממשיכים זמן־מה להיראות נפלא. אבל מתחת לפני השטח, הם כבר מתחילים לקמול. עתיד המוסריות של התרבות המערבית, תלוי במידת האמונה שתישאר בשורש של הפרחים היפים שפרחו בערוגות המערב.