הכירורג ד"ר אלי בכור: "תרמתי כליה, כי לא הוגן שלי יש שתיים ולו אין אפילו אחת"

לפני כשבע שנים התקבלה הודעה בטלפון הסלולרי של ד"ר אלי בכור, מנתח בכיר בבית החולים 'השרון' בפתח תקווה. ההודעה הגיעה מחבר לנשק בסיירת גולני. הוא עדכן את חבריו לצוות המילואים, כי הוא טס לשוויץ כדי לעבור 'המתת חסד'. "אני רק נפרד מכם ומעוניין להגיד שלום. הייתם חלק חשוב מהחיים שלי", כתב.

"מדובר בחייל בודד, ללא משפחה, שבגיל 35 גילו אצלו לפתע אי ספיקת כליות. הוא נאלץ לעבור טיפולי דיאליזה והחליט שזה לא בשבילו", מספר בכור בריאיון להידברות. "כמובן שלא נותרנו אדישים. התחלנו לפרסם בכל מקום אפשרי את הסיפור של החייל שעלה לארץ בגפו, שירת בסיירת, ועכשיו משום מקום סובל ממחלת כליות".

מאמציהם של החברים נשאו פרי, ובתיווך ארגון "מתנת חיים" נמצא אדם שנחשף לסיפור והביע את נכונותו לתרומת כליה. "השינוי שחל בחבר שלנו היה מדהים. לא רק שהתרומה החזירה אותו לאיפה שהוא היה, אלא היא פשוט העיפה אותו עשרה צעדים קדימה. מאדם בודד ועם פרנסה מצומצמת, הוא הקים משפחה ופיתח סטארט-אפ בהייטק שרץ בכל העולם".

ד"ר בכור בעבודתו בחדר ניתוח

"כמו להוציא אדם מהקבר"

עולם השתלות הכליה אינו זר לד"ר בכור, בן 41, נשוי ואב לחמישה. הוא מתגורר במושב הדתי כפר הרא"ה שבעמק חפר, ובעל התמחות בכירורגיה וטראומה. בעשר שנותיו כמנתח, הוא השתתף כאיש צוות בכיר בכשלושים השתלות.

"כמנתח, נחשפתי לחולי כליות לפני ואחרי ההשתלה, ואת חלקם אף ניתחתי בעצמי. מקרה נוסף מהמעגל הקרוב בו נתקלתי היה כשניתחתי שכנה שלי. מדובר באישה בריאה שמצב הכליות שלה הידרדר בפתאומיות, היא סבלה מאי ספיקת כליות ונזקקה לדיאליזה".

ההיכרות המוקדמת נגעה לליבו של בכור. הוא נחשף לסבל שאפף אותה במהלך טיפולי הדיאליזה, וראה את החיים החדשים שניתנו לה לאחר ההשתלה. המקרה הזה, שהתווסף למקרה עם חברו לשירות המילואים, היה אחד המדרבנים המרכזיים שהביאו אותו לתרום כליה בעצמו.

מתעורר מהניתוח לתרומת הכליה

כרופא, מה הכי נגע לליבך בסבל של מטופלי הדיאליזה?

"חייהם של הסובלים מאי ספיקת כליות אינם חיים. קודם כל, ודאי שאתה לא יצרני ולא יכול לעבוד ולהתקדם בחיים, אבל מעבר לכך - אתה חי סביב הדיאליזה. הטיפולים הן לסירוגיו -  יום טיפול, יום מנוחה. ביום הטיפול אתה כל היום בדיאליזה, ביום שלאחריו אתה 'גמור' וצריך להתאושש, ולמחרת שוב טיפול".

בטיפול דיאליזה נדרשים החולים להתחבר למכונה המחליפה את תפקוד הכליות. במשך כמה שעות הם יושבים מחוברים למכונה, ודרכה חולף באופן מעגלי כל הדם שבגופם. בנוסף, הם מצויים תחת הגבלות רבות, כולל שתייה באופן מצומצם.

"אבל המגבלות הן באמת החלק הקטן", מציין בכור. "החלק הגדול הוא שאין לך חיים. אין לך יום מנוחה מהטיפולים בו אתה יכול להיות יצרני, ללמוד, לעבוד ולהיות עם המשפחה. גם איכות החיים של חולי הדיאליזה היא נמוכה ביותר, והם סובלים מהרבה מחלות כרוניות. תוחלת החיים שלהם היא קצרה מאוד - פחות מעשר שנים. בגיל 80 זה בסדר, אבל בגיל 36 זה לא משהו.

"כמנתח ראיתי שכאשר אתה לוקח אדם כזה ותורם לו כליה, אתה ממש מוציא אותו מהקבר והופך אותו לאדם בריא. הייתי מעורב בעשרות הליכים כאלה. הפרוצדורה, גם של התורם וגם של הנתרם, היא הליך מורכב ומאתגר, אבל בסופו של דבר לא ארוך והסיכונים בו נמוכים למדי. בנוסף, הצוותים שעושים את ההשתלות ברחבי הארץ הם צוותים מאוד מנוסים".

בהתאוששות לאחר התרומה

מתי התקבלה אצלך ההחלטה לתרום כליה בעצמך?

"אחרי הסיפור עם החבר מהצבא. הבנתי שיש פה משהו ואני חייב לתרום בעצמי, השאלה רק מתי. האמנתי שמדובר ברעיון טוב ונכון", הוא משיב. "בתור רופא אני מבין שהסיכונים, הן בניתוח והן בחיים שלאחריו עם כליה אחת, הם מזעריים עד כדי אפסיים. לעומת זאת, מה שאתה נותן לנתרם הוא כל כך משמעותי. עבורי זאת מתמטיקה פשוטה, והיה לי ברור שיום אחד עוד אתרום".

"גוף אחד"

ב-2023 שהה ד"ר בכור בקנדה, לצורכי התמחות עמיתים. מדובר בהתמחות שנמשכת בין שנה לשנתיים, והוא התגורר עם משפחתו במקום באופן זמני. "ב-7 באוקטובר, עם פרוץ המלחמה, עליתי על המטוס הראשון ארצה", הוא משחזר. "לא הייתי היחיד. רובם המוחלט של הרופאים שהיו בקנדה בסטטוס כמו שלי - ישראלים שבאו לשנה-שנתיים - עזבו הכול ברגע וחזרו לארץ.

"כל הטיסות היו מלאות עד אפס מקום באנשים שעזבו מקצועות, לימודים, או את 'הטיול הגדול' אחרי הצבא. הם לקחו את המטוס הראשון שיצא לארץ וחזרו. הם עשו זאת כי זה העם שלך, ואתה לא נשאר בחו"ל כשהעם שלך במלחמה".

הוא משתף כי הטיסה טלטלה אותו. "אני רואה אנשים צעירים, עם שיער ארוך, שוכבים מתחת למושבים כי אין מקום לשבת, או אנשים חולקים את המנות אחד עם השני. אני תמיד אומר שלא היה צריך בכלל דלק בשביל להטיס את המטוס. האנרגיה שהייתה שם, באנשים, הייתה מספיקה.

"תוך כדי הטיסה הבנתי שבסדר, אני בא לארץ, עושה מילואים ואת מה שאני יכול. אבל העם הזה הוא כל כך גוף אחד, שלא הוגן שאישאר עם שתי כליות כשיש מישהו שאין לו אפילו כליה אחת".

בכור שירת במשך כחודש כרופא צה"לי, ולאחר מכן שב למשפחתו שהמתינה בקנדה, סיים את ההתמחות וחזר לארץ בקיץ של אותה שנה. "כשחזרתי לארץ, אז עשיתי את התהליך מול 'מתנת חיים'. מצאנו אדם בן גילי, שהיה בריא, עובד, מתפקד, עם משפחה וילדים. פתאום התפרצה אצלו מחלה ממקור לא ברור, שפגעה לו בכליות. הוא לא עישן ולא עשה דבר שיכול היה לפגוע בהן. המחלה פשוט הגיעה משום מקום ותקפה אותו.

"בעקבות אי ספיקת הכליות ובעקבות הדיאליזה, הוא חווה אירוע לבבי ונזקק לניתוח מעקפים בגיל 42, שזה משהו מאוד לא שכיח. כמובן שהוא גם נדרש להפסיק לעבוד. מאדם נורמטיבי ורגיל בן 40, הוא הפך לנכה ושבר כלי בגיל 43".

מעבר לפרטים הללו, בכור ממעט לדבר על הנתרם ושומר על פרטיותו. הוא רק מוסיף שפגש אותו לראשונה ביום ההשתלה, ושהם נותרו בקשר קרוב.

ד"ר אלי בכור

"להפיץ את הטוב"

כשהבנת שהתרומה אכן הולכת להתבצע, צפו חששות?

"מההליך עצמו בכלל לא, אפילו לא במעט. הייתי בחיי בכ-2,500 ניתוחים - חדר ניתוח הוא כמו הבית השני שלי, אם לא הבית הראשון", הוא צוחק. "אין לי פחד מניתוחים. ודאי שלא חששתי מניתוח של תרומת כליה, שזה ניתוח מאוד בטוח.

"לא חששתי גם מהיום שאחרי התרומה. יש לנו מספיק מידע רפואי בשביל לדעת בוודאות די טובה שאין השפעה משמעותית על החיים. כיום אני חי חיים רגילים. אני עכשיו חודשיים אחרי התרומה - אתמול שיחקתי כדורגל עד חצות הלילה, והיום ניתחתי כל היום. אין לי איזושהי מגבלה על החיים".

איך היו התגובות מצד בני המשפחה והקולגות?

"ברור שכל אחד שתורם כליה - יש בכך איזשהו מעשה מפעים עבור הסביבה שלו. כך, בכל אופן, אני הסתכלתי על תורמי כליה כעל אנשים נשגבים. אבל היה משהו משמעותי בעובדה שאדם שמגיע מעולם הרפואה, כמו כירורג שעורך בעצמו השתלות, עושה את זה.

"קיבלתי מאות מיילים, הודעות ושיחות אישיות מאנשים שקיבלו תרומת כליה ומאנשים שבני משפחה שלהם זקוקים לכך. פונים אליי אנשים שהתלבטו אם הם רוצים לתרום כליה, והם אומרים בפשטות: עכשיו, כשראיתי שכירורג תורם כליה, אני מרגיש בטוח לתרום בעצמי ואני יודע שזה באמת בסדר.

"כל תרומה משפיעה בשני רבדים: קודם כל, היא מעשה אצילי ומוערך, ובנוסף יש לה השפעה מעבר לתורם ולנתרם, על מעגלים יותר רחבים. אולי מישהו יקרא את הכתבה שאנחנו עובדים עליה עכשיו, ויגיד: 'נראה לי שזה מספיק בטוח ומספיק לגיטימי, וגם אני אחשוב על זה'".

ד"ר בכור בעבודתו

ולכן הסכמת להתראיין?

"נכון. יש פה מעגלים של טוב. כמו אבן שזורקים למים ויש אדוות שמתפשטות סביבה. אנחנו מנסים להפיץ את הטוב הלאה.

"אני נמצא בקבוצת וואטסאפ של תורמים. אחד החברים בקבוצה תכנן להעביר הרצאה ולכן ביקש, ממי שרוצה, לרשום מה הסיבה שבגללה תרם כליה. עלו כמה עשרות תגובות, חלקן מאוד מרגשות. אני חושב שהחוט השני שעובר בין כולן הוא שהתרומה נובעת מהתחושה שאתה חלק מגוף גדול ממך. כולנו חלק אלוה ממעל, אבל יש איזושהי נשמה גדולה של כל עם ישראל, וכל אחד מאיתנו הוא איבר קטן בנשמה הזאת".

ומה אתה כתבת במענה לשאלה?

"כתבתי שתרמתי כליה כי הרגשתי שזה לא הוגן שלי יש שתי כליות ולו אין אפילו אחת. זה כמו שתלך למדבר ויש לך שני בקבוקי מים, ולידך מישהו מת מצמא. הרי אין בכך טיפת היגיון.

"אני תרמתי וחזרתי לחיים רגילים. התרומה לא נמצאת אצלי במודעות. אבל אצל הנתרם - ודאי שהוא לא ישכח לעולם את הבור העמוק שהיה בו, ואיך הוא חזר לחיים נורמליים. זה לא הוגן ללכת עם שתי כליות במצב כזה".