שווה סיפור: מה שאהבה עושה

בשבעה של הרב יעקב אקוקה זצ"ל, משגיח בישיבת דרך חיים בבני ברק, זרמו סיפורים רבים. לא היה רגע דל. ועם כל זה, כולם הופתעו כאשר בפתח הבית עמדה דמות לא שגרתית בעליל. מין יצור כלאיים: רעמת שיער קשורה בגומייה עבה, כיפה זרחנית מבצבצת מעליה, שרוואל מהוה, חולצה קצרה, דהויה. הבחור הזה נראה כאילו יצא כרגע ממאהל בדואי בשדות הנגב.

הוא הציג את עצמו כ"קובי, התלמיד של המשגיח". כל העיניים, שהיו נשואות אליו גם כך, הביטו בו בתמיהה גדולה. כמו תלמיד של הרב, הוא ממש לא נראה. "אני באמצע מסלול חוצה ישראל", הוסיף להפתעת כולם, "עזבתי הכל כדי לבוא לכאן". לפי דבריו, הוא עצר את המסלול בנקודה רחוקה מאוד מבני ברק. לעצור את המסלול כולו, ולהגיע משם עד לכאן... זו ממש מסירות נפש! מה גורם לאדם כמוהו לעשות את המאמץ הזה? הסקרנות פעפעה, וגדלה עוד יותר כשקובי אמר, פעם אחר פעם: "הרב אהב אותי".

לבסוף פקעה סבלנותו של אחד האנשים בחדר. "וזאת מניין?", שאל את קובי. "מאיפה הכרת את הרב?".

וקובי סיפר.

*

"לא היה לי קל בחיים. מגיל קטן הסתבכתי עם כל מה שרק אפשר, מין ביש מזל שרדף אחרי לכל מקום. יש לי נטייה להתווכח על כל דבר, מעולם לא קיבלתי מציאות כמות שהיא, בטח לא הוראה 'מגבוה' או כלל כלשהו – והנטייה הזו סרבלה הכל בשבילי. כל הזמן נפלתי לבורות, וגם אחרי שנפלתי אליהם, לא קלטתי את עומק ה'ברוך' שנכנסתי אליו.

"עם האופי הזה הגעתי לישיבה, מונח היטב במלאכת ההתנצחות – פרס שמעולם לא קיבלתי. הייתי רק כמה שעות בישיבה, וכבר התחלתי להתווכח, ועוד עם המשגיח. אך זו הייתה השפה שלי עם העולם. התקשיתי לקבל מרות, הייתי קשה עורף, אולי עם קצת קושי בכישורים חברתיים. יש קודים שלבני אנוש מהשורה הם די ברורים, ואילו אני תמיד הולך על השביל המזגזג, האפור. תמיד נופל על הצד המוצלח פחות, מסתבך שוב ושוב. די מהר, לכולם נמאס ממני – הצוות, החברים, המשפחה. הם התעייפו ממני. רצו ממני קצת נחת, שאותה לא סיפקתי. אולי אפילו הפכתי למטרד. התרגלתי לעובדה המצערת הזו. חייתי איתה בהשלמה מצערת.

"גם הסדרים בישיבה היו עול בשבילי, קוד שלא הצלחתי לפענח. תמיד איחרתי או נעדרתי, וכמובן בלי התראה ובלי סיבה מובנת. חייתי בעולם אחר, מקביל. קיבלתי שיחות, בקשות ועונשים – ושום דבר לא עזר. אני חושב שבאיזשהו מקום כבר ויתרו עלי. לא האמינו שמשהו ישתנה אצלי.

"דבר אחד היה לי, שעליו לא ויתרתי אף פעם – תפילה. התפילה תמיד היתה בנשמתי, ותמיד התפללתי עם כל הלב, הנשמה והכוונה. זה דבר נדיר, אפילו בישיבה, אבל כזה הייתי, מאז ומעולם.

"בישיבה, אחת לתקופה היה יום שבו הטבחית הכינה פיצה. הפיצה הזו היתה שם דבר בכל הישיבה. אפילו בוגרי הישיבה נזכרים בה בגעגועים. היה לה, לטבחית, מתכון משובח במיוחד לפיצה, וכל מי שטעם ממנה – נשבה בקסמה. באחד מאותם ימים מיוחדים, כולם ירדו אל חדר האוכל. אני, לעומתם, התמהמתי. למה? לא יודע. כמו תמיד, חייתי כמו תחת שעון אחר, עם זמנים משלי. לא זכרתי שיש ארוחת ערב, לא זכרתי שיש פיצה, הייתי שקוע בענייני.

"בחדר האוכל יש מקומות קבועים – כל שישה בחורים סביב שולחן אחד, ובכל שולחן מספר מנות לפי כמות הסועדים. בשולחן שלי ישבו החברים ונהנו מהפיצה הרותחת שהמתינה לכולם על השולחן, כל אחד והמנה שלו. המנה שלי נותרה מיותמת, ממתינה. החברים שסיימו עדיין היו קצת רעבים, והמנה שלי המתינה ככה, מזמינה וקורצת. הריח והמראה עשה את שלהם, ובזהירות, כל אחד לקח רק קצת. אחד מהפינה, אחד מהצד, עוד אחד המשיך ליישר את הפינה, ועוד. כך, אט-אט, הלכה והתקטנה המנה שלי.

"בסוף הגעתי לחדר האוכל. התקרבתי והרחתי שהיום זה יום-פיצה. כל חלל הפה שלי התמלא ברוק. האוויר היה מלא בריח של גבינה מותכת ותבלינים, והבטן הרעבה שלי התענגה על הריחות וחיכתה למנה שלה. התקרבתי אל המקום שלי, וגיליתי לחרדתי את ה'מנה' שלי, נראית יותר כמו שאריות מנה... כמעט לא נותר בה דבר.

"הלב שלי צנח, מאוכזב עד כלות, והלב העביר הילוך, זינוק בעליה של מד הכעס. עוד לא הספקתי לפתוח את הפה כדי לשפוך את זעמי על החברים, שכבר ראו במבוכה ששמתי לב למה שהם עשו, וכבר הרגשתי לחיצה על הכתף מאחורי: 'המשגיח קורא לך', אמר לי בחור מאחד השולחנות האחרים'.

"כבר הייתי רגיל לקריאות כאלה... ניסיתי להבין במהירות במה הסתבכתי עכשיו. הרי אפילו לא פתחתי את הפה. פניתי לאחור, מביט לעבר דמותו של המשגיח, שנראה כמי שמחפש את מבטי. התחלתי לצעוד לעברו, וככל שהתקדמתי – ראיתי את החיוך שלו קורן אלי יותר ויותר.

"'קובי, איזו תפילה מיוחדת היתה לך היום! ובכלל, כל התפילות שלך הן משהו מעורר התפעלות. כמה אפשר ללמוד ממך', הוא אמר לי בחיבה. ואני עוד הכנתי את עצמי לגערה... על האיחור, או על משהו אחר שבטוח קרה... לזה לא ציפיתי, וגם לא להמשך: 'שמרתי לך מנה מהפיצה של הטבחית, והבאתי לך עוד מה בשביל הפינוק, כי מגיע לך', אמר המשגיח, הוציא שתי מנות שהיו לצידו, והגיש לי. לא ידעתי את נפשי. המשגיח שם לב שנגמרה לי הפיצה! הוא היה שם, כל הזמן, וראה אותי, גם כשהיה נדמה לי שלא. הוא שמר פיצה במיוחד בשבילי – ומי כמוני יודע שמנת פיצה היא דבר קשה להשגה... בכלל, במטבח של הישיבה אין הרבה מנות מיותרות. ועכשיו, לא סתם קיבלתי מנה חלופית, אלא גם מנה נוספת – וכל זה, סתם כדי לפנק אותי!

"חמימות גדולה התפשטה לי בלב, כובשת עוד ועוד אזורים קפואים. באותו רגע ידעתי – המשגיח אוהב אותי. נכון, היו לנו הרבה היתקלויות והערות, קודם וגם אחר כך, אבל ידעתי שזה לא סותר את האהבה שלו אלי. הרגשתי בחוש שהוא אוהב אותי, באמת.

"עם הידיעה הזאת המשכתי את חיי. איתה יצאתי מהישיבה, גם כשהתרחקתי ממש, ואיתה עזבתי את המסלול שהתחלתי לצעוד בו והגעתי עד לכאן, כדי להיפרד מאדם יקר, שאהב אותי באמת ובתמים".

שקט השתרר בחדר. כולם ניסו לעכל את מה ששמעו זה עתה. אל החדר נכנס אחד מאנשי הצוות מהישיבה. הוא שמע חלק מדבריו של קובי, וזיהה אותו מיד. יחד הם העלו עוד רשמים וסיפורים על דמותו של המשגיח, הרב אקוקה זצ"ל. יחד גם נזכרו בעוד ועוד סצנות שבהם התמודד הצוות עם קובי בפן החינוכי. הרב סיפר על הדילמות והתהיות, על קווים אדומים שקובי פרץ. אפילו ביום האחרון שלו בישיבה הוא ניהל ויכוח עם המשגיח... אכן, אין ספק שקובי היה בחור מורכב מאוד.

אבל עם כל זה, הוא ידע שהוא אהוב. זו היתה תובנה מדהימה. הרב אקוקה זצ"ל העניק לו את המתנה הזאת, משתמש בנקודת החוזק המיוחדת של קובי ובונה באמצעותו את ההבנה של קובי: אני אהוב. איש הצוות זכר גם את תפילתו של קובי, וסיפר לנוכחים עד כמה היו תפילותיו מיוחדות. "הוא היה מתפלל בדבקות כזו, כמו מונה מעותיו, מילה אחר מילה, בתחנונים, מלא ברגש", סיפר.

קובי הסמיק מעט, ואז הודה בשקט: "זה עד היום. אני אולי לא ממש דתי היום, לא שומר מצוות, אבל את התפילות אני לא עוזב. אני יודע שזה גורם לאנשים להרים גבה... זה לא שגרתי לראות אדם שנראה כמוני, מתפלל שלוש תפילות ביום. אבל לא יכול אחרת. זה מהלב".

לך תבין לב של יהודי. לך תדע על מה ישמור, ומה ישמור עליו, לאורך כל הדרך. לך תדע מה עושה האהבה.