מהלהקה הצבאית לעולם התשובה: "תמיד הרגשתי את בורא עולם"

"בפסח היינו רוכשים חמץ בכפרים ערביים, אבל תמיד הרגשתי את בורא עולם". רעות אורה רז אומרת את המשפטים הנראים לכאורה מנותקים כל כך, אך למרות זאת ניכר שהיא מתכוונת לכל מילה.

"לא ידעתי מה זה קידוש, שמירת שבת או צומות. הוריי היו פעילים בתנועת מרצ, ולא זכור לי שדיברו בבית על הקב"ה, אבל במקום הכי עמוק בנשמה שלי ידעתי שקיים כוח עליון. זה גם השפיע עליי באופן יומיומי, כי הייתי מדברת עם בורא עולם, פונה אליו ומשתפת אותו במה שעובר עליי. כנראה יש זכות אבות שעמדה לי, אולי גם העובדה שכילדה חשתי לעתים קרובות בדידות, והקשר עם דמות חזקה מהעולם הרוחני העניק לי סוג של ביטחון. אז נכון שלא ידעתי כלום על הדת, אבל בורא עולם היה קיים תמיד".

מתנועת מרצ לבורא עולם

כילדה הייתה רעות אורה מחוברת מאוד לעולם המוזיקה – תחביב שהפך מהר מאוד למקצוע שמלווה אותה עד היום. "אני באה מבית מוזיקלי מאוד", היא מסבירה, "אבא שלי היה תמיד מלחין וכותב מוזיקה, גם אמא הייתה מחוברת לתחום, ומגיל צעיר השקיעו בי המון מבחינה תרבותית – חוגים, השתתפות במקהלות ושירה בכל הזדמנות אפשרית. אהבתי לכתוב ולהלחין שירים, היה ברור שהמוזיקה היא הייעוד שלי".

בהמשך התגייסה רעות אורה ללהקה צבאית, שם מצאה את מקומה עם הרבה סיפוק והנאה. "הגיעו אליי באותה תקופה הצעות שונות לחתום על חוזים בחברות גדולות, והיו גם הצעות עבודה בחו"ל שקרצו לי. עד היום אני לא יודעת להסביר מה מנע ממני לחתום. ברור לי שבורא עולם שמר עליי, כי כביכול יכולתי להרגיש שאני מפספסת את ההצלחות הגדולות בחיים שלי, אך בסופו של דבר זו הייתה שמירה עליונה. מי יודע היכן הייתי אם הייתי נענית בחיוב לאחת ההצעות האלו?".

אבל הצעד האמיתי שלה בעולם התשובה הגיע אחרי הצבא. "עבדתי במשרד שעובד הניקיון שהועסק בו נפצע באחד הימים ורותק לביתו, והחלטתי לבקר אותו. כשהגעתי אליו ראיתי שיש לו בבית פסנתר שבור. לדבריו הוא אהב לנגן עליו בעבר, כשהתגורר ברוסיה. הוא גם סיפר לי שברוסיה הוא היה מנצח של תזמורת ענקית, אך בארץ הוא עוסק בעבודות ניקיון. הסיפור שלו נגע בי מאוד, והחלטתי לעזור לו. העליתי פוסט לפייסבוק, בו סיפרתי על הנגן המוכשר שזקוק לתרומות כדי לשוב לנגן, ואנשים פתחו את הלב ואת הכיס. בעקבות כך עזרתי לו לרכוש פסנתר חדש וגם אקורדיון, והרגשתי סיפוק עצום בכך שאני עוזרת לאדם חסר אמצעים.

"בסופו של דבר אני מאמינה שאת השכר הגדול ביותר על המצווה אני זו שקיבלתי, כי בחנות כלי הנגינה, בה רכשתי לו את הציוד החדש, הכרתי בחור שחזר בתשובה. נוצר בינינו קשר, שבעקבותיו התחיל מסע ההתקרבות שלי ליהדות".

אילוסטרציה

איך זה קרה?

"שמעתי מאותו בחור על המושגים הבסיסיים ביהדות, שלא ידעתי עליהם עד אז כלום, וזה הוביל אותי לצפות בקביעות בסרטונים של הרב זמיר כהן, ולהיחשף לקיום מצוות ולעולם האמונה. אבל ההתקדמות שלי באותם ימים הייתה איטית מאוד, והקשר עם אותו בחור שבתחילה חשבנו למסד – נותק. בינתיים המשכתי להתקדם בצעדים איטיים ובקצב שלי".

תפילין בגיל 89

זהו מהפך משמעותי מאוד. איך הוא השפיע על חייך?

"כל החיים שלי השתנו", משיבה רעות אורה בכנות. "בתחילה הייתי באורות גדולים, וחשבתי שאם חזרתי בתשובה – אני כבר יודעת את חוקי המשחק, והכל כעת יהיה קל ופשוט, אך כמובן שזה לא היה ככה. נתקלתי בניסיונות רבים בדרך, ולקח לי זמן לקלוט שאני עדיין נתונה במסע, והמסע הזה ילווה אותי כל החיים. בשלב מסוים עברתי ללמוד במדרשה בה התחזקתי מאוד, ואחרי כמה שנים נישאתי ונולדו לי שני ילדים, שהענקתי להם שמות ברוח עולם הנגינה – לבן קראתי 'ניגון דוד' ולבת 'הרמוניה'. בינתיים התחלתי לעסוק בתחום הטיפולי, כשאני מטפלת בנשים במגוון נושאים נשיים ורגשיים, ועד היום אני ממשיכה לעסוק בכך".

אל המוזיקה חזרה רעות אורה מעט מאוחר יותר. "התחלתי לצאת במופעים ובעיקר בערבי הפרשות חלה", היא מספרת. "רק שבשונה מהעבר, כעת המוזיקה שלי מגיעה ממקום הרבה יותר בוגר, אמוני וחזק. המטרה שלי היא להשפיע אמונה על מי ששומעת את השירים שלי, ולתת לה כוחות ותקווה".

איך במשפחה הגיבו על השינוי שחל בך?

"ההורים שלי היו בהלם מוחלט, ובתחילה התנגדו מאוד לתהליך שעברתי. אבל מעניין לראות שדווקא כיום, 13 שנה לאחר מכן, אבא שלי בן ה-89 מתקרב יותר ליהדות. הוא התחיל להניח תפילין, וגם מתפלל ומברך, מקדש בשבת וחובש כיפה. אני יודעת שהחיזוק הזה הגיע בזכותי, ושלאבא, בדיוק כמו לי, לקח זמן לאמץ את הדרך החדשה. זה מרגש אותי מאוד בכל פעם מחדש".

"לא לבד"

אבל דווקא אחרי ההתקדמות וההתקרבות הגדולה הגיע משבר בלתי צפוי. "לפני מספר שנים נאלצתי להתגרש ולהמשיך לגדל את ילדיי לבד", מספרת רעות אורה. "זה שבר אותי, כי היה לי כל כך חשוב שהילדים יחוו דמות של אבא, שתשפיע עליהם תורה והלכה, שיהיה להם אבא שידליק נרות חנוכה ושיבנה סוכה, והרגשתי צער השכינה ממש. בנוסף, נאלצתי לעזוב עם ילדיי את המושב בו התגוררנו ולעבור לעיר. זו הייתה גם כן נקודת משבר, כי במושב כולם מכירים את כולם, ויש אווירה קהילתית ומאוחדת, ופתאום הרגשתי כל כך לבד.

"אבל אז, מתוך הניסיון הגדול הזה, פניתי כמו תמיד לבורא עולם, כי הוא הכתובת שלי לכל מה שאני צריכה ורוצה. ביקשתי ממנו שירפא אותי ושידאג לי ולילדים שלי. בינתיים המשכתי להופיע בערבי הפרשות חלה ואצל כלות, אך בעוד שבעבר הייתי מזכירה לכלות שהן הופכות להיות 'נשואות' מלשון זה שהקב"ה נושא אותן על כפיו, ביקשתי אני מבורא עולם שיישא גם אותי.

ואז נולד הסינגל החדש, לו העניקה רעות אורה את השם "שבתות וחגים". "זהו שיר שמדבר על הבדידות השקטה שחוות נשים בודדות, במיוחד בשבתות וחגים ובעיקר בתקופה הנוכחית, כשהחברה הישראלית מתמודדת עם אובדן, יתמות ופצעים לאומיים שעדיין מדממים מאז המלחמה.

"השיר נכתב ממקום של שיחה אמיתית עם הבורא, מתוך כאב על הפער בין הבחוץ שמציג שמחה לבין הפנים, שם יש שבר ובדידות, והוא מעניק קול לנושא שלא מדובר כמעט – הכאב הנשי, האישי והחברתי שסביב השולחן הריק, דווקא בזמנים של משפחתיות. זהו שיר שמבקש לגעת בלב של עם ישראל ולפתח שיח על איך שאפשר גם בתוך החושך למצוא נוכחות אלוקית, חמלה ושייכות מחודשת".

נשים חוות בדידות בשבתות וחגים - אילוסטרציה

למי את מייעדת את השיר?

"בתחילה כיוונתי אותו לנשים במצבי - שמגדלות את ילדיהן לבד. אך כשהתחלתי לפרסם אותו, קיבלתי פניות גם מבחורות רווקות, שסיפרו לי שהן מזדהות כל כך עם המילים, כי גם הן חשות לעיתים קרובות את ה'לבד', ובפרט בזמנים שכולם נמצאים יחד. חיזק אותן מאוד לחוש שהשם נמצא איתן תמיד, בדיוק כפי שאני מתארת בשיר.

"דיברו איתי אפילו נשים נשואות שסיפרו על תחושות דומות, והכי התרגשתי לשמוע שהמסר הועבר, ושנשים החליטו בעקבות השיר לקום ולעשות מעשה – להזמין נשים בודדות לסעודה, או להציע להן עזרה בשמירה על הילדים, ואפילו פשוט למדו להודות על מה שיש להן, כי כל עוד שאנחנו לא מכירות מציאות אחרת – אנחנו לא יודעות להודות. השיר עזר להן ללמוד להכיר תודה, ולהבין שבעצם זה שיש להן בעל, משפחה וילדים – הן עשירות ומאושרות".