השוקולד שלא נאפה: הקשר הזה שווה יותר מכל עוגת שוקולד בעולם

אני מכשירה נשים בקורס מתבוננות, להיות מאמנות תודעתיות ברוח החסידות. תמיד מרתק בעיני איך רגעים קטנים, כמעט סתמיים, הופכים במעגלים שלנו לשיעורי חיים גדולים.

לפני כמה שבועות, אחת המתאמנות שלי שיתפה בסיפור. סיפור קטן. יומיומי. כזה שאם הייתם שומעים אותו ברדיו, הייתם אומרים: "נו, אז מה קרה פה?" – אבל האמת? זה סיפור עם טוויסט יותר טוב מכל דרמה תקשורתית.

היא סיפרה שבבוקר, רגע לפני שיצאה לעבודה, היא ביקשה מהבת שלה לקנות שוקולד. "אני רוצה להכין בערב עוגת שוקולד", היא אמרה לה.

עכשיו, תבינו – זו לא סתם בקשה. היא כבר דמיינה את העוגה: שכבת שוקולד מעל העוגה, ריח מתוק ממלא את המטבח, וכיד הדמיון הטובה...

כל היום היא הסתובבה עם הפנטזיה הזו. בערב חזרה מהעבודה, עייפה, אבל עם ניצוץ בעיניים. היא פתחה את המקרר, הוציאה את הביצים, הקמח, הסוכר – הכל כבר התייצב על השיש כמו חיילים במסדר. ואז היא מחפשת את השוקולד… ואין.

עכשיו, בואו נודה באמת: זה הרגע שבו רובנו הופכים לשופט בבית משפט. "איך שכחת? מה ביקשתי ממך? זאת הבקשה היחידה שביקשתי ממך היום, זה היה כל התפקיד שלך!".

גם היא הרגישה איך הדם עולה לה לראש. אפילו כבר התחילה לצעוד לכיוון הילדה. אבל אז – וזה רגע מכונן – היא עצרה.

נשמה, ואמרה לעצמה: רגע, לפני שאני רואה רק את השוקולד שלא נמצא – אולי אנסה לראות את הילדה? שזה בדיוק מה שלמדנו בקורס שלנו, להתבונן על השני בעיניים סקרניות.

אז היא קראה לה. והבת באה, וכששאלה אותה היכן השוקולד, היא אמרה, בפשטות מביכה: "אוי… שכחתי".

עכשיו פה יש שתי אפשרויות: א. לנשוף אש כמו דרקון. ב. לשים לב שאולי יש כאן סיפור גדול יותר מהעוגה. והיא בחרה באופציה ב’.

במקום להתפוצץ, היא שאלה: "בסדר, זה קורה. זאת תכונה אנושית לשכוח... אבל תגידי, מה גרם לך לשכוח? קרה משהו היום שאולי הסיח את דעתך?".

ופתאום – נפתח חלון. הילדה התחילה לספר משהו אישי. משהו עדין. משהו שבטח לא היה יוצא החוצה אם אמא הייתה שואגת על שוקולד נעלם. ובאותו רגע היא קלטה: וואו. זכיתי. לא בשוקולד, אלא בלב של הבת שלי.

והיא סיכמה את זה במשפט שגרם לי כמעט למחוא כפיים באמצע הקבוצה: "זה היה הרבה יותר מתוק בעיני, לראות את הבת שלי – מאשר לראות את השוקולד ולאפות את העוגה".

בואו ניקח את הסיפור הזה, ברשותכם, צעד אחד קדימה. אנחנו חיים בעולם שבו השוקולד תמיד חסר. פעם זה השוקולד בעוגה, פעם זו המשימה שלא הושלמה, הפגישה שהתעכבה, הילד ששכח להכין שיעורים. אנחנו רצים ישר אל הכעס, אל ה"איך יכול להיות?", למה זה לא התרחש כמו שרציתי? איך זה התפקשש בדרך?

אבל לפעמים, דווקא ברגע הזה שבו חסר לנו משהו, מסתתרת מתנה.

כי השוקולד אולי לא הגיע, אבל בזכותו נפתחה שיחה. העוגה לא נאפתה, אבל הלב כן.

ובינינו? את העוגה אפשר לאפות מחר. אבל את הילדה – את הקשר הזה, את הקרבה הזו – זה שווה הרבה יותר מכל עוגת שוקולד בעולם.