הרב האשכנזי שהפך לספרדי: מי היה רבי אהרן מנדל?

שולחנו של הרב הראשי לקהילת האשכנזים של קהיר היה עמוס ספרים. מחשב עדיין לא היה שם – השנה היא תרנ"ז, 1898, אבל גיליונות נייר שהולכים ומתמלאים היו שם. ספר חדש בשם "הנשמה והקדיש" עמד להצטרף לרשימה המכובדת של ספרי הרב, רבי אהרן מנדל. הספר הזה עוסק בנושא המרתק של הוכחת הישארות הנפש על פי המחקר והקבלה. אין ספק שהוא יעורר רושם גדול, בתקופה שבה ההשכלה הפשטנית של המאה ה-19 עדיין שלטה בכיפה.

אך מחבר הספר  זונח את שולחנו ואת הספר. הוא משאיר אחריו את משפחתו ואת קהילתו, ועולה היום על האונייה בנמל קהיר. היעד: אירופה. מצבו של עם ישראל בוער בו. הוא לא מסתפק בפעילותו הענפה בקהילתו ובספריו הנמכרים בכל רחבי העולם. הוא רוצה לתקן, ללחום את מלחמת ה'. ההשכלה קוטפת את הנוער כפירות בשלים, הרבנים צריכים להתאחד ולהתאגד, להתעלות מעל חילוקי הדעות והבדלי המנהגים והעדות. כולם יחד צריכים להתאחד לתקן את עצמנו, לחזק בדקי הדת, ולקרב את הגאולה!

כך יצא רבי אהרן מנחם מנדל הכהן בהר"ן, יליד טבריה, בן למשפחה שעלתה  מקוסוב הליטאית לארץ, ירד לרבנות במצרים, ומשם הפליג למסע ייחודי מסוגו ברחבי אירופה. במהלך המסע נפגש עם מאות רבנים ומנהיגי קהילות, ביקש, התחנן ודרש: בואו נתאחד כולנו, הבה נשב יחס סביב שולחן עגול, ונקבל החלטות. היו כאלו שהפנו עורף, איזו סמכות יש לדורנו, דור עני? היזמה אינה מציאותית, היא מזכירה את המשכילים, ועוד ועוד טענות. אבל בסופו של המסע, הצטרפו אל אגודת "כנסת הגדולה" חמש מאות רבנים מכל רחבי אירופה, ביניהם הרב אליהו עקיבא רבינוביץ מפולטבה, האדמו"ר רמ"מ מזווירצ'ה ועוד. וכך, בשנת תרס"ג התקיים הקונגרס העולמי לרבנים בקרקוב, ביזמתו של רבי אהרן מנחם מנדל: "לטכס עצה להרמת דגל התורה ולבקש אופן נאות ורצוי לגדור הפרצות ולבנות הנדחות".

עד לרגע האחרון לא היה ברור מי יישא בהוצאות הגדולות של הקונגרס, עד שרבה הראשי של אלכסנדריה, רבי אליהו בכור חזן, שהיה שד"ר במשך שנים והכיר רבים מנדיבי העם, מצא תורם לכל הוצאות הקונגרס: הגביר האמריקאי ז'אק דה מנשה, שהיה בן למשפחת דה מנשה, מהמשפחות הוותיקות באלכסנדריה. דה מנשה עצמו חי באותו הזמן בארה"ב, אבל הוא העביר את כל הסכום העצום הנצרך, כך שהקונגרס התנהל על מי מנוחות ובהצלחה רבה. תיעוד הדיונים וההחלטות נכתבו בספר מיוחד בשם "כנסת הגדולה" שהדפיס הרב אהרן מנדל, ואף דווחו בעיתון הפלס, שהיה בטאון חרדי באירופה.

רבי אהרן מנדל לא נח, והחליט שיש לקיים את הקמת הסנהדרין. וכך, במקביל לאיחוד הרבנים למטרת דיונים, הוא נחלץ חושים לאיתור קרקע מתאימה בירושלים. תחילה הצליח לרכוש שטח גדול באזור בית וגן של ימינו, וייעד אותו להקמת השכונה "כנסת ישראל", שבמרכזה תעמוד הסנהדרין החדשה. אך דיוק במקום כה רחוק מירושלים הוותיקה לא התאפשר באותו הזמן, ולכן הוא רכש שטח נוסף, בין רחוב בצלאל לשכונת נחלאות. שם הוקמה אכן שכונת "כנסת ישראל", המכונה כך עד ימינו, אך הסנהדרין עדיין לא שם...

בשנת תרע"ז, שלושים שנה אחרי שמונה לרבה של הקהילה האשכנזית, לאחר פעילות ענפה שנתמכה בידי גבירים ונגידים עשירים מרחבי העולם ובפרט הקשורים למצרים, חשבו תומכיו הכלכליים של רבי אהרן מנדל שהם יכולים סוף סוף להשפיע עליו בעניינים רוחניים. "הרי דובר גרמנית רהוטה אתה, מדוע שלא תדרוש בבית הכנסת בשפה הגרמנית, כפי שעושים המתקדמים? כך יוכלו כל הציבור להבין היטב את דבריך". רבי אהרן מנדל ידע שדרשה בגרמנית בבית הכנסת היא סימן היכר של משכילים ורפורמים, והוא סירב במפגיע. הגבירים איימו, לחצו, ולבסוף הודיעו לו שאם הוא מסרב – אזי הוא מפוטר ממשרתו.

רבי אהרן מנדל לא התרגש, ואמר שאין לו עניין במשרת רבנות כשהוא עושה שקר בנפשו. הוא ארז את מטלטליו וספריו, ויצא מבית הרב שבו התגורר שלושים שנה – אל הרחוב. יתכן שבני הקהילה האשכנזית, כאב לבם על המחזה, אך הם לא העזו לעשות דבר נגד הפרנסים התקיפים. אמנם בני הקהילה הספרדית, שהכירו את הרב ואת פעליו, לא עמדו מנגד, ועוד באותו היום קיבל רבי אהרן מנדל הזמנה מחכם רפאל אהרן בן שמעון, רבה של קהיר, לכהן כאב"ד בבית הדין הספרדי, ולהצטרף לקהילה הספרדית, שם ימשיך את פעליו הברוכים.

עשר שנים כיהן רבי אהרן מנדל כאחד מרבני עדת הספרדים בקהיר, ובהם לא נח ולא שקט, והמשיך בפעילותו למען הסנהדרין ויישוב הארץ. לאחר עשר שנים, לעת זקנתו, החליט לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בעיר חיפה.

בשנת תרפ"ח נפטר רבי אהרן מנדל, ונקבר בבית הקברות "כנסת ישראל" החיפאי, שבאופן סמלי משמר את שם הפרויקט הגדול שלו, איגוד הרבנים וחידוש הסנהדרין.