"פעם בשנה יש לי אפשרות לצאת לחירות, האם אתה רוצה שאפספס את ההזדמנות הזו?!"

"מה נשמע מויש'ה אהרן, מה שלומך, איך אתה מרגיש, איך אתה, איך החיים?", כך יאיר, מעבר לקו.

יאיר הוא חבר ותיק ונאמן מהשנים האחרונות, על קו התפר שבו עברתי מבריא לחולה. יאיר, שהתאפיין בלב זהב ובאכפתיות נדירה, אמנם התחתן לפני כשנתיים, אבל הוא לא מפספס שום ערב חג כדי להתקשר לאחל חג שמח וברכות בשפע, ובכך הוא מתעקש לשמור על קשר, גם מרחוק.

שיחת הטלפון, החמימה והלבבית הזאת היא אחת מסדרה של שיחות קבועות שאני מקבל בערבי ימים טובים מרשימה של חברים וידידים מהעבר הלא רחוק, אלו שכנראה חשים חובה מוסרית ואנושית להתקשר ולתמוך בחבר ותיק השרוי במצוקה, או שסתם כך מתחשק להם להיזכר בחבר טוב מהעבר, קצת נוסטלגיה.

האוירה והטון בשיחות האלו כנראה נחלקת לשניים. מהצד האחד, החבר שמעבר לקו, שבא טעון בהרבה רצון טוב להביע אמפתיה וסולידריות, תמיכה ועידוד, בכל צורה ולשון אפשרית; ומהצד השני, מיודענו הבחור ה"גיבור", שעבורו יחס כלשהו של רחמנות כמוהו כארס של עכנאי.

אולם על אף המורכבות הרגשית, אני משתדל להתגבר, כדי להיות הגון ולא לפגוע במי שמעבר לקו, וכך אני משתדל ומנסה לתת תחושה של "נתמך", ולו כדי לתת לאיש היקר שמעבר לקו את התחושה הנעימה, שמעשיו רצויים ומועילים.

כך שבסופו של דבר, באופן הדדי, השיחה מתקיימת לשביעות רצון של שני הצדדים, כשכל אחד באופן שלו שמח ומרוצה מהזכות היקרה שנפלה בחלקו, לגרום קורת רוח ליהודי.

ב'ימים כתיקונם', אף שיחה זו, שהתקיימה הפעם בערב חג הפסח, הייתה אמורה להיחתם כמו תמיד, באווירה חמה ולבבית, משהו כמו "ביקור חולים טלפוני". אולם לא כך בפועל.

הפעם הזאת, רוח קרבית אחזה בי לנפץ את מצג השווא ולחרוג מהמשחק הקבוע, ולשם שינוי, דווקא לשים את האמת שלי על השולחן כמות שהיא – "שוברים שתיקה".

ובכן, לקראת סיום השיחה: "משה אהרן, היום בלילה, ליל הסדר... אל תשכח את הסגולה הידועה, 'ונצעק'. כשתגיע לשם בשעת אמירת ההגדה, הפעם אתה לא מפספס את הרגעים הקריטיים האלה, לבקש, לצעוק, ולהתחנן. זו עת רצון של פעם בשנה, זה עובד! סיפורי ישועות מתפרסמים כל שנה, כמו מים, מזיווגים ועד רכישת דירה...", כך יאיר, בלהט.

את חטאי אני מזכיר, כי התגובה שלי, ודאי בעיני יאיר, לא היתה צפויה כלל. רוחי, שהייתה טובה עלי, הביאה אותי לשפוך עליו "קיתון של צוננים", אולי בצורה אכזרית מעט.

אמרתי לו כך: "יאיר היקר! אני אמנם מעריך מאד את המחשבה והאכפתיות שלך, עם הרבה רצון טוב. אני גם מכבד מאד סגולות, ובפרט סגולה כזו, בעצם 'וכח אדיר של תפילה', בזמן כה גבוה ומסוגל. אבל אני קצת מתפלא עליך. בשלמא, במשך כל השנה, אני מרגיש יותר קרוב ונגיש לתפילה, ובפרט כשזו באה מלב נשבר, כשהחסרים והבעיות, נמצאים על השולחן, ללא יכולת להתעלם מהם. אבל דווקא בלילה כזה, זה הזמן שהכי פחות מתאים לי. יש לי כעת, הזדמנות של פעם בשנה, לילה אחד שבו אני יכול, אם ארצה, לצאת לחירות מהכל, ולהיות בן חורין באמת, בפועל ממש, כן! עם כל הנתונים הקשים, שעדיין לא התחלפו להם, עם כל המשאלות שעדיין לא התמלאו, לצאת מכל המצרים. זה לא דמיון, זו מציאות!

"האם אתה רוצה שאפספס הזדמנות כזו?! כדי להציף את כל הקשיים וההתמודדויות שלי?".

אני מתאר לעצמי כי יאיר, עם האמפתיה הנדירה ולב הזהב שלו, לבטח ניסה לדון אותי לכף זכות, כשהוא מפטיר לעצמו, "כנראה משבר קשה פוקד את משה אהרן בתקופה זו, ומרוב תסכול ויגון הוא מנסה לברוח קצת מהמציאות העגומה". אך אני בשלי, יצאתי כשידי על העליונה, עם טעם טוב של חירות.

אתם ודאי תוהים מאין שאבתי עוז ואומץ במידה רבה כל כך, לומר כאלו דיבורים, ובכלל, האם באמת התכוונתי למה שאמרתי, או שמא היה זה עוד ניסיון להציג מצג של גבורה.

פסח תשפ"ב

ובכן, נחזור מעט אחורה, ליום שאחרי אותו חג פורים שעבר עלי בחוויה נפלאה גבוהה ומרוממת, שבה חתמנו את הפרק הקודם.

הימים – שלושים קודם הפסח, בין גאולה לגאולה. תחושה מרעננת של אביב ממלאת את האוויר.

ריח של אבק בוקע ועולה מהחורים ומהסדקים, בשילוב מנצח עם הדים חריפים של חומרי חיטוי וניקיון, יוצרים יחד ארומה משכרת, בניחוח מתוק של ערב פסח, כשברקע מוביל הרעש הצורמני של שואב האבק, שעולה מחלונות הבתים הפתוחים לרווחה.

עם ישראל כולו יורד לשטח, מתרוצץ מחלוקה למכירה כדי לסחוב עוד ארגז ולהעמיס עוד עגלה. הרחובות שוקקים אנשים נשים וטף, במרוצה בלתי פוסקת אחר השעון, לממש כל אחד את רשימת המטלות האישית שהופקדה בידו. כל אלו מכריזים יחד בהתרגשות ובחדווה על חג החירות הקרב ובא.

בתוך כל החגיגה הזאת, רק אני נותרתי מובטל, ללא שום מטלה, בחוסר מעש, כביכול העמידו אותי בפינה. מחפש את המקום שלי ברשימת התפקידים, אך לשווא.

רגש הנחיתות בא וצולף בי. יחד עם תחושת עלבון צורבת, שצפה ועולה בי, מימי הילדות, כשהשתוקקתי והתחננתי לעשות משהו מועיל, ובכך להיות חלק מהאירוע, ואז אמא הייתה אומרת לי את המשפט הבא – "העזרה שלך היא שלא תפריע". כשזה פוגש אותי בעיתוי העכשווי, כשאני מתקרב לעשור השלישי שלי, העלבון כפול ומכופל.

אולם כבר הורגלתי בסיטואציות דומות, לראות את האור העצום שבוקע ומתגלה דווקא מתוך הדוחק הזה, כשאני נוכח לראות פעם אחר פעם, כי כשהקב"ה מנטרל אותי מהמעטפת החיצונית, וכביכול מעמיד אותי בפינה, אין זה אלא כדי להכניס אותי יותר בקלות – פנימה.

וכך כמו תמיד, הנתונים שמצמידים אותי אל הקיר מאלצים אותי לתת דרור למחשבתי ולהרחיב את גבולות החשיבה, אף במחיר של ניפוץ מיתוסים ישנים וידועים. וכאן הבן שואל, מהי בעצם החירות שעליה כולם מדברים? כמובן, כשאני מעמיד את עצמי במרכז השאלה, כדוגמא ומשל להיפך הגמור מהמושג "חירות" השגור בפי ההמון.

• מאובחן כעשר שנים במחלה כרונית, שפקדה אותי בשיא הפריחה.
• לקראת "חגיגות העשור לטרשת הנפוצה", רגלי הכריזו במרדנות על שביתה אכזרית, ללא מועד ידוע.
• הנפש – גם היא מתוסכלת, מביעה חוסר שביעות רצון מכל ה"חגיגה".
• נוספים לזה הנתונים החברתיים שלי, רווק מתבגר בן 30, נותר לו לבדו בבית עם ההורים, ללא מסגרת תורנית.

כל אלו תקועים לי בגרוני, ומקיפים אותי מכל כיוון אפשרי, לא נותנים לי לאן לברוח. מה שמחזק בי את המסקנה הכאובה, כי ההגדרה "בן חורין" כפי שהיא, הינה חלום ורוד מדי עבורי, משאלה מנותקת שיש בה כדי להוסיף מלח ותבלינים על הפצעים הפתוחים...

סימן השאלה הנוקב והחד הזה דורש ממני לפתוח ולחקור את הסוגייה מראשיתה. כשאני יושב וכותב לי את הטור הבא.

חירות. מבין שלל המצוות שנצטווינו בהן בליל הסדר, בולטת באופן ניכר מצווה אחת מרכזית, שהיא בעצם המהות הפנימית של רוב המצוות של הלילה הקדוש הזה – "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ובשונה מכל חיוב "פרסומי ניסא", המוכר לנו מיתר החגים, זאת הפעם היחידה שבה אנו מצווים לשחזר את המאורע על גופנו, כאילו היינו שם.

מה שמוכיח, כי מלבד העניין של פרסום הנס, שחוזר על עצמו בכל פעם באופן אחר, ומתייחס בעיקר אל העבר, ואל ההשפעות שמתחדשות עלינו מכוחו, יש כאן גם ממד של הווה, אירוע שמתרחש בפועל, כאן ועכשיו, בכל שנה, בזמן הזה! כך שמנהגי החירות" האלו, אין עניינם רק לשדר מצג של חירות כלפי חוץ, אלא בעיקר להביא אותנו למודעות על מה שמתרחש בתוכנו.

אלא שכאן נשאלת השאלה, על איזו חירות מדובר? אנחנו הרי יודעים היטב את המצב העדכני שלנו, כפי שאנחנו אומרים בתחילת ההגדה – "השתא הכא עבדי". זאת אומרת שאנחנו לא מתעלמים לרגע מהעובדה שאנחנו כעת עדיין במצב של עבדות וגלות. והרי חז"ל נזהרו בלשונם והדגישו לנו – בכל דור ודור! חייב אדם לראות וכו', זאת אומרת שעם כל זה... ציוו עלינו, שנתעקש לנהוג כבני חורין, ושוב, לא כזיכרון מהעבר, אלא כמשהו שקורה עכשיו.

הפרדוקס הזה חוזר על עצמו גם במישור הפרטי, כלפי כל אחד ואחד מישראל, כשהחיוב לנהוג כבן חורין הודגש באופן מיוחד דווקא על מי שהכי רחוק מההגדרה הזאת, וכך במשנה במסכת פסחים – "ואפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין". מדובר באדם עני שמתפרנס מן הצדקה, מצבו מחפיר כל כך, עד כדי מחסור בכרים וכסתות כדי להסב, וחז"ל ציוו עלינו לדאוג שגם הוא, מהמקום שלו, ינהג כבן חורין. איך יתכן?!

כל זה מקרב אותנו אל ההנחה הראשונית, כי ה"יציאה לחירות" שעליה דיברו חז"ל מכוונת אל משמעות עמוקה יותר, כזאת שלא בהכרח נראית לעיני בשר.

כדי לנסות להבין קצת מהי החירות הפנימית אליה אנו מכוונים, נפתח בחקירה תמימה – כולנו מבינים שבתפיסה השטחית, עני שבישראל לא אמור לאכול בהסיבה ולנהוג כבן חורין. ואני מנסה להבין, אמנם העני מתמודד עם מחסור, קושי שאי אפשר להתעלם ממנו, אבל מה הביא את העני למצב שבו הוא אינו יכול להרגיש בן חורין? מדוע עוני סותר חירות?

התחושה היא כי כנראה, אם ניקח את הקושי ונבודד אותו מכל מה שאנחנו מוסיפים עליו, נגלה כי במרבית הקשיים כשלעצמם אין מספיק נתונים שבכוחם להכניס אותנו להגדרה כוללת של "מוגבלים", ולמנוע אותנו מלהרגיש בני חורין. זאת אומרת שישנה תוצאה משנית המתלווה לכל קושי, והיא זאת שקובעת אותנו בתוכו, באופן שהופך אותנו למוגבלים במידת מה, בכל קושי באופן שלו.

התוצאה הזאת היא התחושה הטבעית שמביאה אותנו להסיק כי "מה שנראה כמו עוני, מרגיש כמו עוני, ואף נשמע כמו עוני, אות הוא כי אנחנו עניים", כשאז, לאור ה"ממצאים החדשים", בעל כרחנו אנחנו חותמים הסכם של קבע עם הקושי, ומכניסים את עצמנו לתודעה עמוקה וחזקה, שכנראה עברנו להגדרה אחרת! בשלב מתקדם יותר, אנו אף מפתחים ומסגלים לעצמנו הרגלים ודפוסי חיים שתואמים להגדרה החדשה...

לשם המחשה, נתבונן בסיפור של עמוס.

עמוס התחיל את דרכו כאיש עסקים מצליח בעל מוח מבריק. לאחר כמה עיסקאות נדל"ן שהצליחו הרבה מעבר לתשואה, הוא קנה את שמו הטוב ביושר בשוק ההון כאיש עסקים מצליח ומשגשג שעוד יגיע רחוק... והנה לא עבר הרבה זמן, והחלו תזוזות קשות בעסקיו של עמוס. מבין כל שלוש עסקאות -  אחת נכשלה, בהפסדים קשים וניכרים. אולם עמוס בשלו, ברוח חזקה ובביטחון עצמי במידה מספקת, לא נשבר ולא נכנע לרגע, ממשיך הלאה את חייו הנעימים והמפנקים, מתהלך ומתנהג כמו עמוס, עם הפנים קדימה אל העתיד המזהיר. אך לא לעולם חוסן, ובשלב מסוים זעזועים קשים החלו פוקדים את עמוס בזה אחר זה, עד אותה עסקה שחורה, שהכריעה אותו באופן סופי, והפכה אותו לעני חסר כל.

אם ננסה לחקור ונשאל את עצמנו – באיזה שלב עמוס הפך מעשיר לעני, מהו הרגע בו עמוס הבין שהגדרתו שונתה והוא נכנס ל"מגזר העוני" – התשובה היא כי אמנם העסקה השחורה שפקדה אותו היה בה כדי להכניס אותו למשבר עמוק, אבל עסקאות שחורות רבות פקדו אותו במעלה הדרך שלו, והוא הצליח בגבורה להתעלות ולהמשיך בדרכו. אולם הרגע שבו עמוס נשבר ברוחו, כשהבנה עמוקה החלה לחדור אליו כי הוא אינו אותו עמוס העשיר והמצליח, ואז הוא הגיע למסקנה ה"מתבקשת", כי כנראה הוא באמת הפך להיות עני, זה היה הרגע הגורלי בחייו!

הסיפור של עמוס הוא הסיפור של כל אחד ואחד מאתנו, באופנים רבים ומשתנים. הנתונים הקשים שאיתם אנו מתמודדים, ברובם אין בהם כדי להפוך אותנו לחסרי יכולת – כהגדרה מקיפה וכוללת, אלא אם כן, בבחירה טבעית ושגויה, אנחנו קובעים את עצמנו בתוכם, ומנציחים את עצמנו בתוך הגבולות הצרים של אותו קושי, אלו שנותנים לנו את התחושה שאנחנו עם הקושי הזה חסרי יכולת, כבולים וסגורים. וכך באמת קורה בפועל.

תימצי לומר, האדם שמתמודד עם עוני אינו בהכרח עני, והאדם שמתמודד עם חולי אינו בהכרח חולה, ואפילו האדם שמתמודד עם נכות אינו בהכרח נכה.

עד כאן שטחנו את מפת המציאות אל מול עינינו, השתדלנו לפרק את הקושי לגורמיו ולהניח כל דבר במקומו. מכאן ואילך עלינו לגלות את פתח המילוט, כיצד באמת ניתן להתעלם מהמציאות, שהיא לכאורה חזקה מכל ניתוח מעמיק כזה או אחר?

לשם כך נצטרך להתבונן קצת פנימה על המשמעות העמוקה של "יציאת מצרים", שאותה אנו מזכירים ג' פעמים ביום.

לא לפני שאבקש לקחת נשימה עמוקה... אקדים ואומר כי בשורות הבאות אינני מתיימר לדבר ממקום שבו יש לי אחיזה, ומשכך ודאי לא אדרוש מכם להמריא אל מקומות גבוהים כל כך. אולם אני סבור כי בעניין הזה, די ברגע אחד כלשהו של חירות אמיתית כדי להציב אותנו במקום אחר!

בספרים הקדושים מבואר שהמילה מצרים נחלקת לשניים – מצר / ים.

ה"ים" הוא הביטוי הכי מוחשי כאן בעולם הזה לתפיסה האמיתית של המציאות שבה אנו חיים, ככזאת שמקורה והווייתה ממי שאין לו סוף וגבול (כמפורש "אשר שמתי חול גבול לים" (ירמיהו ח') כלומר, שהים מצד עצמו הוא ללא גבולות, והחול כמציאות חיצונית משמש כגבול לים).

ומאידך, טומאת מצרים היא הצד שכנגד. כל עניינה של מצרים הוא לקחת את המציאות, שהיא אין סוף, ולהכניס אותה לתוך גבול ומיצר, וזה בא לידי ביטוי בשני אופנים: א. הגדרת כל דבר בבריאה כפי שהוא נראה ונתפס בעיני בשר, עם הגבולות הצרים מאד של העין והשכל שלנו ולא מעבר לזה. ב. תפיסת המציאות כעובדה קיימת ולא כדבר שמתחדש, כשהאשליה הזאת היא בעצם נקודת הראשית שממנה מתאפשרת מציאות של רע והכחשת האמונה בעולם שלנו.

אם ננסה לחפש ולחקור היכן הוא המקום המסוכן ביותר בתוכנו לאחיזה של טומאת מצרים, התשובה היא – בדעת הטבעית שלנו, שם הוא המקום שבו חוקיו הנוקשים של השכל הפשוט וה"היגיון הבריא" שולטים, ומה שנראה לעין ונתפס בהבנה קיים, ומה שמעבר לזה – איננו קיים. ומשכך, כל ניסיון שלנו לתפוס במערכת הדעת שלנו מציאות שהיא אין סוף, ללא גבול – מתגלה כבלתי אפשרי.

אם נרצה לאחוז ולו במשהו במציאות האמיתית שהיא אין סוף, נדרש להסכים להשתחרר מכבלי הדעת שלנו, אלו שסוגרים אותנו בתוך מציאות קבועה ומוגבלת, ולהתחבר לתפיסה של אמונה, שבה מה שנראה לעין אינו קיים יותר ממה שאינו נראה. זאת ההשגה שמעבר לשכל, מחוץ לכבלים הקשוחים של הדעת.

וזו היא "יציאת מצרים".

כלל ישראל במצרים היו בתוך מקום שכולו מיצר וגבול נצחי, עד כדי שמעולם לא יצא עבד ממצרים. לא היה קיים שם המושג חירות, ומהמיצר הזה, כשהוא בשיאו, הוציא אותנו הקב"ה להיות בני חורין.

המשמעות העמוקה והנצחית של היציאה הזאת, היא ש"האמונה האמיתית" יצאה לגילוי ולחירות. ומאז ועד היום זה קיים לכל מי שירצה באמת. ניתנה לנו האפשרות להתחבר לתפיסה של אמונה, ולהכניס את עצמנו למערכת קיום אחרת, לחיות בעולם גבוה יותר, זה שמעבר לדעת הדלה והמוגבלת של בן אנוש, ובמקום הנפלא הזה באמת לא חל עלינו שום גבול.

אמנם עד כאן דברנו בעיקר במה שנוגע ליסודות האמונה, שראשית התגלותם בעולם החלה ביציאת מצרים. אך נגזרת מזה גם השלכה ישירה למה שנוגע אלינו.

כפי מה שנראה, יש לנו נטייה טבעית להשתדל להגדיר כל נתון שאתו אנו מתמודדים, כשעוד ברגעים הראשונים אנו ממהרים לברר ולקבוע את השם המדויק והממסדי, ובכך אנו מנציחים את הקושי והופכים אותו לחלק בלתי נפרד מאתנו.

הורתה ולידתה של אותה נטייה, מהתפיסה השגויה והמצומצמת שרואה ותופסת את המציאות בכלים מוגבלים של בשר ודם, כשאז, בבת אחת, עם היוודע הנתון החדש שאתו אנו מתמודדים, מונחתת עלינו סדרת חרדות ושאלות קשות –

• מה צופן העתיד?
• האם אצליח לשרוד ולהתמודד?
• האם יש לזה סוף, ואם כן מתי?
• וכיצד אתמודד עם עיניהן של הבריות?

ועוד כהנה וכהנה... והצד השווה שבהן, שכולן מקורן באותה תפיסה מוגבלת שמנפחת את הקושי הרבה מעבר לגודלו המקורי, כשבסיום ה"מחקר" אנחנו כמובן מקבלים עלינו את האחריות על כל אלו, בהתנדבות מלאה, ובכך גוזרים על עצמנו חיים של צער וייסורים.

אמנם צורת החשיבה הזאת היא טבע מולד לכולנו, ולכן אנחנו בסיכון גבוה להיות משועבדים לחוקי השכל וההיגיון השטחי, ולתפוס את המציאות כביכול כעובדה קיימת על כל גבולותיה ומצריה, וממילא לחוות את כל מה שעובר עלינו כדבר קבוע וקיים.

אך יש לנו אפשרות לבחור להתעלות מעל הטבע, ולהבין שבכל התמודדות שתהיה, אנחנו לא קבועים או כבולים לשום מציאות, אלא רק למציאות אחת ויחידה, שהיא רצונו יתברך, המהווה ומקיים את כל מה שנראה לעינינו. זאת המסגרת האחת והיחידה בה אנו קבועים. ואז נגלה כי הקשיים שאנו עוברים, והכאב והייסורים שאנו חווים, כל אלו כשלעצמם אין בכוחם לשנות את ההגדרה שלנו, ולהפוך אותנו למוגבלים במהות.

כך, באופן הזה, נזכה לנתק את עצמנו מהשעבוד האכזרי הזה, שתולה אותנו באופן מוחלט בחוקי השכל שלנו, ולהתחבר אל האמונה האמיתית, זאת שמכניסה אותנו למציאות שהיא ללא גבול, שהיא בעצם המציאות האמיתית, שבה שום דבר אינו קבוע, וממילא יהיה לנו קל יותר לעשות את ההפרדה הבריאה והנכונה כל כך, כשמצד אחד נמשיך להתמודד עם הקשיים בנוכחות מלאה, ומאידך נוותר על הנטייה הטבעית שלנו שמכריחה להגדיר כל דבר, ונשאיר את עצמנו תחת ההגדרה האמיתית שלנו, זו שתיתן לנו חירות של קבע, זאת שלא תלויה בנסיבות כאלה או אחרות.

עד כאן דיבורים עמוקים ונפלאים, אולי קצת מופשטים.

אם נרצה לומר באופן מפורש יותר, נסכם ונאמר כך - הביטוי המעשי ל"חיים במציאות שהיא אין סוף – ללא גבול", נחלק לשניים.

1. כשאדם חי באופן שהוא תופס את המציאות ללא גבולות, זה נוטע בו את התקווה החזקה ש"אין מעצור לה' מלהושיע", וכהרף עין מצבו יכול להתהפך, מה שיכול לתרום לו מידה הגונה של עידוד ונחמה בתוך הקושי.
2. כשתפיסת המציאות היא ללא שיעבוד ותלות בגבולות הדעת והשכל, נוכל לחיות בשלום ובשלווה עם הנתונים הקשים אף במצב מתמשך. כשהם נשארים בגדלם הטבעי והמקורי, ללא שום השפעה על הרוח שלנו, כך שלצד הנתונים הקשים נישאר "בני חורין".

וגדול הנס האחרון מן הראשון. "כשאדם יכול לחיות כאן בעולם שמונים שנה כשהוא חולה, והוא באמת יותר בריא מבריא, כי הוא חי במציאות שהיא ללא גבול, וכך הוא מתמודד רק עם החולי ולא עם גבולותיו".

אחר הדברים האלה, נוכל להבין כיצד ניתן לצאת לחירות כשאנחנו עדיין עבדים – בכלל ובפרט, כי אם רק נרצה אנחנו באמת בני חורין!

אכן כן, בורא העולם שהבטיח לדורות "אל מוציאם ממצרים", לא פסח אף עלי, ונתן לי את העונג לצאת קצת מחלל העולם, ולנשום לרגעים! אויר פסגות, ניחוחות של חירות שנספגו היטב אף בתאי המוח שלי.

אך כדי לתרגם זאת לצעד מעשי, וליישם בפועל את תחושת החירות העמוקה והחדשה שאליה נכספתי, היה עלי לשבור את מחסום הפחד, ולתת לעצמי את העוז ואת האומץ להיות בן חורין אמיתי, לא רק במחשבה אלא גם במעשה.

לשם כך בורא העולם הוביל אותי בסדרה של תחנות אטרקטיביות, שעליהן תקראו בעז"ה בפרקים הבאים, ובהם חוויתי גם על בשרי מהי חירות אמיתית.

על גאולתנו, ועל פדות נפשנו.