למה לפעמים הדרך הכי טובה לחנך היא פשוט לצחוק יחד?

יש רגעים בהורות שבהם נדמה לנו שאיבדנו שליטה. 

ברגעים כאלה, הילד מתעקש, הבית מתמלא בכעסים, ואנחנו שוכחים לרגע שכולנו בעצם באותו צד. לרגעים אנחנו יכולים לשקוע בעצבות תהומית או במחשבות נוגות על 'מה עשינו לא נכון בדרך', אבל אז קורה דבר מדהים: לשבריר שנייה אנחנו צוחקים פתאום על משהו שהסיח את דעתנו, ומגלים שאפשר גם אחרת. אפשר וצריך למצוא מקום לצחוק גם כשרוצים להציב גבולות ולחנך, כי בסופו של דבר הילד לא לומד מהמילים אלא מהאווירה, ואם האווירה בבית תהיה טובה וברוח סימפטית, זה ישדר לו שכדאי לו להפנים את המסר. 

הורים רבים שואפים לגדל ילדים מנומסים, אחראים ובטוחים בעצמם. 

אבל מתוך הרצון הטוב הזה אנחנו לפעמים נופלים למלכודת של "יותר מדי חינוך" ואז אנחנו מדברים, מסבירים, מטיפים, שואלים אם הם מבינים ושוכחים שהילדים שלנו זקוקים גם למה שנקרא בעגה המקצועית 'הקללה'. לא, אין מדובר בקללות חלילה, כי אם בהפיכה של משהו מקשה וכבד, לקליל יותר. ילד שלומד שהחיים יכולים להיות גם מצחיקים, וגם כשההורים מחנכים אם מחייכים - הוא מפנים את המסרים אך גם צוחק על זה שהוא טועה. מותר לטעות ולצחוק על זה, כי זה מפתח חוסן ריגשי אמיתי. 

כשאנחנו צוחקים עם הילדים, אנחנו בעצם שוברים את הקרח. 

הצחוק פותח את הלב ומזכיר לשני הצדדים שאנחנו לא אויבים, אלא צוות אחד. במצב כזה הילד מוריד הגנות, ממיס כעסים, ומחזיר את החיבור הפשוט של האהבה אל ליבו. 
אפשר להשתמש בצחוק גם ברגעים מתוחים. למשל, כשהילד מתעקש על משהו לא הגיוני, במקום לכעוס, אפשר לעשות מהכל בדיחה והמתח מתפוגג. גם לדברי יועצים ומחנכים, הצחוק הוא כלי שאפשר לחנך בעזרתו בצורה מאלפת. ילדים קולטים אווירה הרבה יותר ממילים. כשהם רואים שההורה מצליח לשמור על קור רוח ולמצוא הומור גם ברגעים קשים, הם לומדים לעשות את אותו הדבר. הם מבינים שלהתעצבן זה לא הפתרון, ושאפשר להתמודד גם אחרת.

הצחוק מלמד אותם ואותנו גמישות, קבלה עצמית, וחיבור רגשי.

אז איך מתרגלים חינוך שמח יותר?

• להתחיל כל יום בחיוך, אפילו קטן.

• להפוך טעויות לבדיחה משפחתית במקום למבוכה.

• למצוא זמן ל'שטויות' כמו ריקוד מצחיק בסלון, שיר מומצא, משחק מילים וכדומה. 

• להזכיר לעצמנו שהילדים שלנו לא צריכים הורה מושלם אלא הורה אמיתי, שיש לו גם חוש הומור.