אלמנתו של אורי שני הי"ד: "רגע לפני שנפרדנו, הוא בירך את רועי בברכת הבנים. הרגע הזה נצרב לי חזק בזיכרון"

מדי יום, במסדר הבוקר, אורי שני הי"ד היה משנן באוזני חייליו: "אל תאמינו לשקט בגזרה. יום אחד הם יפרצו את הגדרות, ויהיה פה טבח בקיבוצים". אלמנתו מרים נזכרת שהוא הרבה לשתף אותה בתסכול שחש כלפי מה שקורה מעבר לגבול עזה. הוא ראה את תעוזת העזתים, שנהגו להתקרב לגדר מתוך ידיעה שלא יארע להם דבר. "אורי חזר ואמר שאם יקרה משהו - צה"ל אינו מוכן". כמפקד מחלקה בגולני, הוא הכין את חייליו לגרועים שבתרחישים, עוד הרבה לפני הטבח. ביום הטבח עצמו, הם תפקדו בצורה מעוררת השראה והצילו חיי רבים.

היתקלויות ללא הפסקה

אורי הי"ד ומרים נישאו כשהיו בני 21. הם היו נשואים שנה וחצי עד לנפילתו, והורים לרועי, שהיה כבן ארבעה חודשים בעת שאביו נפל. "היה באורי קסם מיוחד, אור על הפנים וחיוך שכבש את כל מי שהיה בסביבתו. לא סתם קראו לו אורי", אומרת מרים.

למרות שאורי חזר הביתה אחת לשבועיים, היא מספרת שהיה לו קשר מיוחד עם בנם הפעוט. "הוא לא היה עוזב אותו לרגע, וטיפל בו כל כולו ובאהבה גדולה. אורי היה מקלח את רועי ומשחק איתו. היו להם כל כך הרבה תמונות משותפות, שהכנתי מהן אלבום שלם, למרות שאורי כמעט ולא היה בבית".

אורי הי"ד ובנו רועי

ביום חמישי, יומיים לפני שמחת תורה, ביקש אורי ממרים אם תוכל להגיע לביקור סמוך לבסיס בו שירת. מרים נסעה מביתם שבקריית ארבע לקיבוץ כיסופים, ושם נערכה פגישתם האחרונה. "ישבנו עם רועי בקיבוץ והכול היה פסטורלי ויפה, לרגע לא חשבנו שלמחרת תפרוץ מלחמה. אני שמחה על הזמן הזה ביחד. רגע לפני שעלינו לאוטו, אורי בירך את רועי בברכת הבנים. היום אני מצטערת שלא צילמתי, אבל הרגע הזה נצרב לי חזק בזיכרון".

אורי שני הי"ד

בשמחת תורה, כשהחלו להגיע השמועות על אירוע משמעותי בדרום, מרים לא דאגה לבעלה. "הייתי בטוחה במאת האחוזים שאורי בסדר ולא יקרה לו כלום. הוא תמיד השרה רוגע, ביטחון וסמכותיות. הייתי בטוחה שאם זה בגזרה שלו - יהיה בסדר".

מה קרה עם אורי בפועל?

"לפנות בוקר, אורי וחמישה מחייליו יצאו לסיור שגרתי סמוך לגדר, שמכונה בצבא 'כוננות עם שחר'. היום אנחנו יודעים, שבאותו בוקר יצאה הוראה לכלל חיילי הגזרה שחל איסור להתקרב לגדר. התקבל מודיעין שהמחבלים עורכים איזשהו תרגיל בסמוך. בנס הפקודה הזאת התפספסה, ולא הגיעה לאורי".

עם תחילת מטח הפצמ"רים והרקטות בשעה 6:29, אורי וחייליו יצאו מהסוואנה הצבאית. הם צפו בעיניים משתאות בנחיל המחבלים שזרמו ארצה, באין מפריע, דרך פרצה בגדר לא הרחק מהם.

"אורי חילק את הכוח שלו לשתי חוליות, והם התחילו בלחימה", מתארת מרים את מה ששמעה מחייליו לאחר מכן. "בהתחלה הם התרגשו מכל חיסול שהצליח, אבל מהר מאוד הם הבינו שההיקף עצום. הם היו כל הזמן בהיתקלויות, ללא הפסקה".

לדברי מרים, אורי וחמשת החיילים שעימו חיסלו כ-30 מחבלי נוח'בה. במכשיר הסלולרי של אורי התגלו מאוחר יותר שיחות יוצאות רבות, חלקן למשטרת שדרות. "אני מתארת לעצמי שהוא לא הבין את סדר הגודל של האירוע. הם היו סמוך לגדר, ואולי חשבו שזה נקודתי. לזכותם ייאמר שהם מנעו טבח של הרבה מאוד אנשים".

"לא האמנו. בדקנו שהתאריך נכון"

לא רק הצלחת הלחימה עמדה מול עיניו של אורי, אלא אף דאגה ותחושת אחריות עמוקה לחייליו. "אורי כל הזמן היה אומר לי, שחלק מהתפקיד שלו זה להחזיר את החיילים שלו בשלום לאימהות שלהם. הוא חש אחריות כלפי האימהות, שסומכות עליו. החיילים שלו הזכירו לאחר מכן, שהוא נהג לומר להם 'אני צריך להחזיר אתכם בשלום'".

אחרי מותו, הגיע מכשיר הנייד של אורי למרים. היא הופתעה לגלות בגלריית התמונות תמונת סלפי מחויכת של אורי וכמה מחייליו, שצולמה בשמחת תורה, קצת לפני עשר בבוקר. "הסתכלנו כמה פעמים לבדוק שאנחנו לא טועים בתאריך של התמונה: 7.10.23, בשעה 9:56. לא היה בה שום דבר שרימז על כך שהם באמצע לחימה, באזור מוצף מחבלים. כשפגשנו את החיילים שלו, שמענו מהם את הסיפור שמאחורי התמונה.

"החיילים סיפרו שבשלב מסוים בלחימה הם הגיעו לאפיסת כוחות. אורי קלט את זה. הוא אסף אותם מאחורי מצבור שיחים, ונתן להם דברי מוטיבציה וחיזוק. הוא הזכיר להם את הזכות שיש להם, כשהם מגינים על העם ועל הארץ, ועד כמה האימהות שלהם יהיו גאות בהם". התמונה צולמה באותה הזדמנות ונשלחה לאימהות החיילים, כדי לדרבן ולהרים את רוח החיילים, וכן על מנת להרגיע את האימהות הדאוגות. אחר כך הם המשיכו להילחם כמה שעות נוספות.

תמונת הסלפי של אורי וחייליו, צולמה תוך כדי הקרבות

"השבוע התקשרה אלינו אימא של אחד החיילים שהיה עם אורי. היא סיפרה, שהבן שלה התקשרה אליה בשיא הקרבות, כנראה מתוך לחץ. אורי לקח ממנו את הטלפון, והיא תיארה כיצד דאג להרגיע אותה. הוא אמר לה שלא תדאג, שהבן שלה ישוב בשלום ושיהיה בסדר".

בשעות הצהריים, אחרי שעות של לחימה, התחמושת כמעט ואזלה, וששת הלוחמים נותרו ללא מים. נותרו להם כדורים ספורים, והם החלו לקמץ בירי מתוך חוסר ברירה. אורי החליט שזה הזמן לחזור למוצב ולחדש את מלאי התחמושת. "הם היו במרחק אווירי של חמישה קילומטרים, שזו 'חתיכת' דרך. אורי היה ממש טוב בניווטים. הייתה לו מפה, והוא הסתכל בה ותכנן מהיכן כדאי לצעוד כדי לשוב למוצב.

"הם הגיעו למוצב בסביבות השעה ארבע, כאשר כל השישה בחיים, בריאים ושלמים. הם התחמשו מחדש, ואורי נתן לאחד החיילים את כרטיס האשראי שלו, וביקש שיקנה במכונה פחיות לחיילים, על מנת להרים את המורל.

"הוא ידע שיש לחימה גם במוצב", מבהירה מרים, "אבל רצה קצת להחזיר להם את מצב הרוח". היא משתפת בחיוך שהפחיות לא נרכשו. תוך כדי הקרבות במוצב, נפל החשמל ומכונת הפחיות לא עבדה.

"בשעה חמש אחר הצהריים, לאחר שהתחמשו מחדש, הם יצאו מהמוצב למשימה נוספת. הם צעדו בזוגות, והצמד הראשון היה אורי וראם בטיטו. ואז החל מטח נוסף של פצמ"רים. "אורי הספיק לצעוק לחיילים 'תפסו מחסה', והם אכן עשו זאת. שניות לאחר מכן נפל פצמ"ר צמוד לאורי וראם. שניהם נהרגו מהרסיסים.

"אני חושבת שצמד המילים האחרונות שאורי אמר, 'תפסו מחסה', לא היה אקראי. אורי היה בן אדם של כלל, שאכפת לו מכולם. המילים האחרונות שלו מאפיינות אותו כל כך - החיבור לכלל והחשיבה על האחר".

אורי שני הי"ד. קרדיט: רננה טנא

"הטוב ינצח"

אחרי מותו של אורי, קיבלו בני המשפחה את ההקלטות ממכשיר הקשר שלו. "שמענו בהקלטות את הדיבור ואת העוצמה. איך הוא דיבר בנחישות ובמנהיגות. גם התמונה שעשה עם החיילים מראה את המנהיגות במהלך הקרב - למרות שהסביבה שרצה מחבלים, ועל אף שנותרו ללא סיוע".

הכרת את קור הרוח בו ניהל את האירוע? זה משהו שהיה ניכר בו?

"התכונה של המנהיגות זו תכונה שתמיד בלטה באורי. אבל זו הייתה מנהיגות בגובה העיניים, נקייה מהתנשאות. הוא היה עם רגליים על הקרקע, ועם רוח טובה וחיוך מול החיילים.

"ברגע שהוא קיבל את רשימת החיילים עליהם היה עתיד לפקד, הוא ישב איתי והקריא לי את כולה. הייתי אז בהיריון של רועי, והוא אמר: 'מעכשיו, חוץ מהבן שיהיה לנו, יש לנו עוד 21 ילדים'.

"ובאמת, בכל פעם שיצא מהצבא הביתה, הוא דחף בלו"ז ביקורי בית אצל החיילים. בגלל שזה היה הזמן שלנו ביחד, הייתי נוסעת איתו למקומות מגוריהם ברחבי הארץ. לאורי היה חשוב לדעת מה קורה אצל החיילים בבית, מעבר למה שראה בצבא". היא מציינת, שכקצין אורי יכול היה לבקש ממפקדי הכיתות שתחתיו לערוך את ביקורי הבית, אך הוא התעקש להכיר את חייליו לעומק.

רועי עם תמונת אביו. קרדיט: רינת תורג'מן

"תמיד ראיתי עד כמה שהוא דרש מהם, והם עברו דרך לא קלה. אבל בסוף הם הוכיחו את זה, והיה שווה כל רגע של תרגול. אורי דרש מהחיילים מתוך אהבה כנה, ובאמת ובתמים האמין בהם. הוא זכה לראות את פרי עמלו בא לידי ביטוי ביום הקרב. המחלקה של אורי תפקדה כולה באופן מעורר השראה. מעבר לחמישה שלחמו איתו על הגדר, שאר לוחמי המחלקה נלחמו בקיבוץ כיסופים בחירוף נפש. ובאמת, יחסית לקיבוצים האחרים, בקיבוץ כיסופים היו פחות הרוגים וחטופים. כמובן, הכל יחסי, כל אחד שנהרג זה עולם ומלואו. לצערנו, בקרבות נהרגו גם חיילים מהמחלקה שלו".

מה נותן לך את הכוח להתמודד עם האובדן של אורי?

"קודם כל, רועי. מדי יום אני מודה לקב"ה שזכינו בו, כי הוא מחייב אותי להמשיך ולא נותן לי להישאר באותו מקום. אני מרגישה שאני גדלה יחד איתו. כל שלב שרועי עבר בהתפתחות שלו - זחילה, הליכה ודיבור - הרגשתי שגם אני עוברת וגדלה באותם השלבים, כמובן בדרכי שלי.

"גם האמונה זה משהו שמאוד מחזיק אותי. אני באמת מאמינה שהכול מדויק מלמעלה, ובסוף אני קטנה בתוך תמונה רחבה וגדולה. אני מאמינה שיש פה תהליך גדול שעם ישראל עובר, ואנחנו חלק מהכלל".

אורי הי"ד, מרים ורועי התינוק

רועי מזהה את אורי בתמונות?

"הוא רואה אותו ואומר: 'אבא גיבור'".

את השיחה מסיימת מרים במילים הבאות: "פעם, במהלך חופשה משפחתית, צילמתי סרטון ובסופו אורי אמר 'הטוב ינצח'. אני באמת מאמינה שהטוב ינצח. אנחנו חלק מהכלל וחלק מתהליך גדול. אנחנו משתדלים להמשיך כמה שאפשר בראש מורם, יחד עם כל הכאב. זה לא תמיד פשוט, אבל אנחנו יודעים שזה מה שאורי היה רוצה מאיתנו".