7,000,000 איש חיים בכאוס: מהי הפרעת אגרנות כפייתית?

על תופעת האגרנות בארה"ב למדתי לאחרונה כשהקשבתי לפודקאסט בנושא. גיליתי עולם מפחיד ועצוב, בו למעלה מ־7 מיליון בני אדם חיים בתוך ערימות עצומות של חפצים, בלגן ולכלוך.

התופעה קיימת בעיקר בארצות הברית, לא רק מפני שמדובר במדינה עשירה שבה כמעט כל דבר זמין בלחיצת כפתור, אלא גם בגלל תרבות הצריכה והקניות. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גם השפע עצמו הפך למלכודת.

סלון של אדם עם הפרעת אגרנות

האמריקאי הממוצע מחזיק כיום פי שלושה יותר חפצים מאשר סבו. המחסנים ועליות הגג של האמריקאים מלאים עד תום. איסוף החפצים הזה כבר מזמן אינו תחביב של אספנים. אצל חלק מהאנשים זה הפך להפרעה נפשית מובהקת בשם אגרנות כפייתית - המתבטאת בקושי עיקש להיפרד מחפצים, גם חסרי ערך, עד כדי פגיעה ממשית באיכות החיים ובבטיחות הבית.

הנתונים מבהילים: לפי האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, כ־2.6%  מהבוגרים בארה"ב סובלים מההפרעה. זה נשמע לכם מעט? מדובר בכמעט שבעה מיליון אנשים! רבים מהם חיים בבידוד מוחלט, מתביישים להזמין אורחים, ומתקשים להבחין היכן נגמר הבית ומתחילה הערימה. דוחות רשמיים מצביעים גם על עלייה בשריפות ובסכנות תברואתיות הנובעות מהתופעה, שמאתגרת את שירותי הכבאות, הרווחה והבריאות הציבורית כאחד.

חדר השינה הופך למחסן, לפעמים אי אפשר לישון על המיטה

אבל אל תטעו, אגרנות אינה תופעה “אמריקאית” בלבד. היא קיימת גם כאן בישראל.
כ־ 180-190אלף ישראלים(!) חיים במציאות דומה. חלקם מבוגרים עריריים, וחלקן משפחות שמתקשות לזרוק ולשחרר. הזיכרון הקולקטיבי והפחד ממחסור מושרשים אצלינו עמוק. לתופעה הזו יש כמובן פן רגשי ותרבותי ייחודי. בין אם מדובר בדור השני לניצולי שואה, ובין אם בני דור שלישי לתקופת הצנע. כעם, עברנו תקופות של מחסור וחוסר וודאות, חלקן משפיעות באופן לא מודע על הרגלי הצריכה של בני המשפחה גם בדורנו - דור השפע.

חשוב לדייק ולהבין שלא מדובר בחוסר סדר רגיל. לכולנו יש תקופות בהן הבית מבולגן. לכולנו יש תקופות בהן אנחנו מתקשים להתמודד עם חפצים ותוהים מה למסור ומה לשמור. אגרנות כפייתית היא הפרעה נפשית ואינו דומה בית של אגרן כפייתי לבית לא מסודר "רגיל". 

ההפרעה שכיחה במיוחד בקרב מבוגרים מעל גיל 60, ולעיתים קרובות היא מלווה בתחושת חרדה, בדידות או דיכאון. במקרים חמורים, כאמור, הדירות הופכות לבלתי ראויות למגורים, ומהוות סכנה בטיחותית לשכנים ולכוחות ההצלה. שירותי הכבאות בארה"ב מדווחים על מאות שריפות שמקורן באגרנות מדי שנה, כאשר הבית פשוט הופך למבוך של חפצים דליקים. רבים מהם אינם מודעים לכך שמדובר בהפרעה נפשית מוגדרת, לא “חוסר סדר” או “אהבה לדברים ישנים”. אחרים דווקא מבינים, אך מתקשים לבקש עזרה מתוך בושה ופחד מחשיפה.

אגרני עיתונים וספרים

"זו לא סתם ערימה - אלו החיים שלי"

פסיכולוגים מספרים על סיפורים מצמררים של דיירים שאגרו במשך שנים חפצים ללא שימוש: מסמכים, בגדים, אריזות, צעצועים, לעיתים עד רמה שמונעת תנועה בבית. לא פעם, כאמור, יש שורש רגשי עמוק: טראומה, אובדן, שכול, או תחושת ריק שקשה למלא.

לפי הערכות בינלאומיות, עלות ניקוי ושיקום דירה אחת יכולה להגיע לאלפי דולרים. בישראל, העלויות דומות, ולעיתים המדינה או העירייה נושאות בהן, כשהדייר פשוט לא מסוגל להתמודד.

כשהילדים גדלים בתוך הערימות

אחד הצדדים הכואבים ביותר של תופעת האגרנות היא כאשר בתוך הבית הזה, בין שקיות, קופסאות וערימות חפצים, גדלים ילדים.

ילדים שחיים במרחב שבו אי־אפשר להזמין חברים, שבו אין שולחן פנוי להכין שיעורים, ושבו כל צעצוע חדש מתווסף לערימה שכבר מזמן איבדה משמעות. מבחינה נפשית, אלו ילדים שחווים בושה, בידוד וחרדה מתמשכת. הם מפנימים את הסוד המשפחתי: “אסור שידעו איך הבית שלנו נראה”,  ולומדים לחיות בתחושת אשמה על דבר שאינו שלהם. מחקרים מצביעים על כך שגדילה בסביבה של אגרנות מעלה את הסיכון לבעיות רגשיות בבגרות: דימוי עצמי נמוך, קושי ביחסים, ולעיתים אף המשכיות של דפוסי אגרנות. בתוך כל זה, הילד מפתח עולם פנימי שמנסה לשרוד במרחב שאין בו מקום לנשום.

אגרנות בבית עם ילדים

האם יש טיפול?

יש. לא פשוט, אבל יש.

הטיפול היעיל ביותר כיום הוא  CBT ייעודי לאגרנות - טיפול קוגניטיבי-התנהגותי המתמקד בשליטה על רכישה והשלכה, בלימוד דרכי ארגון ובהתמודדות עם תחושת האובדן. מחקרים מראים על שיפור מדוד אך משמעותי בכ־30% מהמקרים, במיוחד כאשר יש מעורבות משפחתית ותמיכה קהילתית.

בישראל נפתחו בשנים האחרונות יוזמות מקומיות של טיפול באגרנים, חלקן ביוזמת רשויות רווחה, חלקן במסגרת פרטית, אך מדובר עדיין בשטח לא ממוסד דיו. אנשי מקצוע מציינים כי נדרש שינוי תודעתי: לראות באגרנות בעיה רפואית ורגשית ולא מוסרית או חברתית.

האגרנות חושפת את אחד הפערים הכי עמוקים בעולם המודרני: הרצון שלנו לשמור הכול  מול הצורך לשחרר. כשאנחנו חיים בעידן של צרכנות־יתר, אגרנות היא אולי רק קצה הקרחון של התרבות הזו. היא מזכירה לנו כמה קשה לנו לפעמים להיפרד מפריטים פשוט כי אנחנו רואים בהם עוגן הצלה (לא אמיתי) ומעלה את השאלה - כמה חפצים אנחנו באמת צריכים?!