"לא הכרתי את עם ישראל": איריס חיים מסכמת שנתיים ומספרת על שליחות חייה

איריס חיים לא ידעה במשך שלושה וחצי שבועות מה עלה בגורל בנה יותם, עד שהתברר לה שנחטף לרצועת עזה. יותם, תושב שכונת הצעירים בכפר עזה, היה מתופף מוכשר, חקלאי, וכן מתמודד נפש. הוא אף סבל ממחלה אוטואימונית מכאיבה, בה הגוף 'תוקף' את עצמו.

במהלך תקופת ההיעדרות והחטיפה, איריס הפסיקה לצרוך חדשות באופן גורף, ודמיינה את התרחישים האופטימיים ביותר. היא התראיינה במגוון ערוצים ובבמות שונות, והקפידה לא לחפש אשמים ולהתמקד בטוב.

גם כשקיבלה את הבשורה המרה על מות בנה באופן טרגי, המשיכה איריס לדבוק בראייה חיובית ובפעולות לקירוב לבבות. כזכור, יותם, יחד עם שני חטופים נוספים, הצליח להימלט מהשבי. כוחות צה"ל זיהו בשגגה את השלושה כמחבלים, וירו בהם למוות.

יותם חיים הי"ד על הטרקטור בעבודה

"דמיינתי את יותם מוקף באור"

"במקצועי אני אחות", פותחת איריס. "עד ה-7 באוקטובר עסקתי בליווי חולים סופניים. מאז שיותם נחטף ועד שנהרג, כל מה שעשיתי היה רק להתראיין, לדבר, לנסוע לחו"ל ולכתוב". במהלך 70 הימים עד לסוף הטרגי, הופתע עם ישראל לשמוע אם חטוף שמביאה קול לא צפוי ואופטימי במיוחד לאולפנים ולתחנות הרדיו.

תמיד היית אופטימית?

"כן, תמיד. אני בן אדם מאוד אופטימי. וגם ברגעים הללו, ברירת המחדל שלי הייתה לחשוב שיהיה בסדר, שיותם יצא מזה, ועוד רגע יגיעו אליו ויחלצו אותו.

"גם בתקופה הראשונה, בה יותם נחשב כנעדר, סיפרתי לעצמי סיפור. אמרתי לעצמי שיותם חי - למרות שלא ידעתי האם הוא חי. דמיינתי אותו מוקף באור ומתופף - כמו שכל כך אהב. יותם התמודד עם מחלה אוטואימונית שהצריכה טיפול נגד כאבים קשים, ואני סיפרתי לעצמי שוודאי נותנים לו את התרופות".

איריס חיים (צילום: ליאור שלום)

בני המשפחה שלך היו איתך באותו ה'ראש'?

"לקח זמן עד שהנחלתי להם את החשיבה הזאת. בהתחלה הם היו בלחץ אדיר. בעלי כבר דיבר עם הקיבוץ, ובירר אם אפשר יהיה לקבור שם את יותם. תובל, הבן הגדול, דמיין את התחזיות הכי נוראיות, איך שמתעללים בו.

"כל הזמן אמרתי להם: חבר'ה, עד שאתם לא שומעים שהוא מת - הוא חי. עד שאתם לא יודעים שמתעללים בו - לא מתעללים בו. למה אתם נזרקים למקום הכי גרוע שיכול להיות? לשמחתי, הצלחתי בהדרגה להעביר את המסרים - לא רק למשפחה, אלא לכל מי שהיה מסביבי".

איריס מספרת שעד מהרה גם תובל ביקש להפסיק את צריכת החדשות. לדבריה, התחזיות הקודרות אודות מצבם של החטופים צרמו לו. "כך התפנינו לשלוט בסיטואציה, ולא לחשוב דווקא את מה שדוחפים לנו למחשבה. בגלל זה גם לא הלכנו למפגשים של משפחות החטופים, וגם לא להפגנות בכיכר, כי לא רצינו לשמוע את הדיבורים הקשים. היינו בתדר אחר - תדר של אמונה, תקווה ורוגע, ולא תדר של כעס והאשמה". היא מציינת, כי חשיבה חיובית היא עבורה דרך חיים. היא למדה ועסקה בנושא עוד הרבה לפני הטבח, כך שהיה ברשותה ארסנל כלים להתמודדות.

יותם חיים הי"ד

מת כאדם חופשי

אחרי 54 יום, השתחררה קבוצת החטופים הראשונה. אחד השבויים שחזרו היה עובד תאילנדי ששהה עם יותם. הוא סיפר שיותם חזק ברוחו, מתופף גם בשבי, ושאכן הצלב האדום העביר ליותם את התרופות שאיריס שלחה עבורו.

קרינה ארייב, תצפיתנית ששוחררה מהשבי כעבור 477 ימים, כתבה לאיריס מכתב לאחר שחרורה. היא תיארה בו את המפגש שלה עם יותם בשבי. "ראיתי כמה הוא מאושר כשהוא יכול לתופף לנו מקצבים שהוא מכיר. הוא תמיד שידר אופטימיות, האמין שהכול ייגמר, דאג לנו, התעניין בסיפור שלנו, הכיל אותי והקשיב. החיוך לא ירד מפניו לעולם", כתבה.

ספרי על הרגע בו נודע לך על מותו של יותם.

"כשאמרו לי שהוא נהרג מאש חיילי צה"ל, אמרתי שאפילו לכעוס לא הותירו לנו, כי איך נכעס על החיילים שלנו? אחר כך הגיע המשבר, ממש ייאוש, ואני בן אדם שלא התייאש מעולם. לא הבנתי איך אני אמורה להמשיך לחיות. איך אוכל לנשום כשאומרים לי שלעולם לא אראה יותר את הבן שלי?

"יומיים אחרי הבשורה, פניתי עם בעלי לטיפול אצל המורה שלי לפסיכודרמה. היא סידרה כמה כיסאות, הצביעה עליהם, ולכל כיסא קראה בשם. למשל, היה כיסא אחד שנקרא 'יום השחרור'. היא ביקשה מאיתנו לשבת על הכיסאות ולדבר בתור יותם".

איריס התיישבה על הכיסא, וניסתה לחשוב מה בנה היה אומר. המילים שיצאו מפיה היו: "אימא ואבא, אני ברחתי מהשבי - יכולתי לעשות את זה. עשיתי מעשה, ניסיתי להציל את עצמי ואת החברים שלי. אני רוצה שתדעו שאם מתתי, לפחות מתתי כאדם חופשי".

"זאת הייתה הנקודה שהוציאה אותי מתוך הבור השחור", היא משתפת. "הבנתי שיותם הוא גיבור, שהוא עשה מעשה והוא לא קורבן של הסיטואציה. בנוסף, מבחינתי היה במעשה של יותם חיבור לעם היהודי. הבנתי שאנחנו חלק מאירוע גדול, אירוע מתגלגל שהחל עוד מימי אברהם אבינו. שכמו בכל דור ודור, כעת אנחנו הדור הזה שרוצים להרוג אותנו. זו הייתה נקודת המפנה שלי, ואחרי יומיים בלבד הצלחתי להתאפס".

(צילום: אמנון ערד)

"שלא תהיה שנאה"

איריס חזרה לפעילות במלוא הכוח. "ביום בו יותם נהרג, הבנתי שכנראה זאת השליחות שלי בעולם הזה - להביא יותר חיבורים, שיח מכבד, עין טובה וחוסר שיפוטיות".

כמה הרצאות את מעבירה ביום?

"המון. יש לי כל יום לפחות אחת, ולפעמים גם שתיים ושלוש. אני מדברת על יותם - על הסיפור, על הגבורה, על הבחירה, וגם על ראייה ופרספקטיבה.

"יש עוד תוכניות באופק. הקמנו עמותה שנקראת 'חיי יותם', ודרכה אנחנו מתכננים עוד פעילויות שקשורות לחיבורים בעם ישראל. אני מגיעה להמון אנשים, אבל רוצה להגביר את התפוצה של המסרים האלה".

ומה המסרים? אחדות?

"אחדות הפכה למילה קצת לעוסה. בגדול מה שהייתי רוצה זה לאו דווקא שתהיה אחדות, אלא שפשוט לא תהיה שנאה. להיכנס לאיזשהו שיח אחר, יותר מכבד אחד את השני ולא מתלהם וקיצוני, כמו שאנחנו רואים היום לצערנו הרב".

עברת שינוי משמעותי בשנתיים האחרונות, והזכרת אותו גם בפוסט שכתבת לאחר העסקה האחרונה.

"למדתי שלא הכרתי את עם ישראל. הייתי מאוד מנותקת: גרתי בעוטף, גדלתי במשפחה מאוד חילונית, ראיתי ערוצים מאוד מסוימים, צפיתי רק בהם ושמעתי רק דברים שהכרתי אותם. אגב, אני חושבת שיש עוד הרבה אנשים שכמוני מקשיבים רק למשהו אחד כל החיים, וככה הם חושבים שהעולם מתנהל.

"במלחמה הזאת, פגשתי המון אנשים וראיתי דברים שלא ידעתי, אבל אהבתי וריגשו אותי. למשל, ראיתי אנשים שמתפללים על יותם מבלי שהכירו אותו. אותם אנשים לא אמרו שבגלל שיותם לא דתי או לא שומר שבת אז לא יתפללו עבורו.

"הבנתי שהייתי תקועה באיזושהי תפיסה מאוד מגבילה. זאת הייתה מעין עבדות שהגבילה את החשיבה שלי, הייתי עבד של תפיסות עולם. קטלגתי אנשים: 'אם את דתייה, אז סימן שאת...', 'אם את שמה כיסוי ראש - אז את רוצה להחזיר אותי בתשובה'.

"השחרור מעבדות לחירות היה ביום שאמרתי לעצמי: 'את לא מבינה כלום ואת לא מכירה את עם ישראל. תפתחי את הראש ותתחילי להכיר, אבל לא דרך המשקפיים המגבילות האלה'. אני אוהבת את ההסתכלות המחודשת הזו ושמחה עליה".

יותם חיים הי"ד

"יש מודעות"

איך היה עבורך היום בו השתחררו החטופים החיים האחרונים?

"ההסכם עורר התרגשות גדולה בארץ, אבל בעקבותיו היו לנו כל מיני מחזות שאישית לא התחברתי אליהם. הכבוד שלנו נרמס ב-7 באוקטובר, אבל דווקא בגלל שהחיילים שלנו כל כך התאמצו וכל כך נלחמו כדי להחזיר את הכבוד האבוד, ובסוף לתת את כל הקרדיט לטראמפ? לא אהבתי את זה.

"ההסכם גם עורר בי חששות רבים על המחיר הכבד שנצטרך לשלם בעקבותיו. שאולי כשחתמנו על ההסכם, לא לקחנו בחשבון. כל מיני דרישות לשלום מדומה במזרח התיכון, שנצטרך להרכין ראש בפני הטורקים והקטרים, ולכי תדעי מה עוד".

וכאמא של חטוף, איך חווית את יום השחרור?

"רגשית, היה לי מאוד קשה. הדבר הזה החזיר אותי לרגע שהבנתי שהבן שלי לא יחזור. לא רק אותי, גם הרבה משפחות שכולות ומשפחות נפגעי טרור. וזאת כשכל כך הרבה מחבלים משתחררים.

"מצד שני, הייתה לי גם אנחת רווחה שהם פה. אולי כעת נתחיל לשקם את עצמנו. אגב, אני סברתי שזו הייתה חובה להחזיר אותם – ובעד כל מחיר".

יותם חיים הי"ד כילד

את חושבת שהשיח המפלג קיים גם בינינו בחברה, או רק בכלי התקשורת ובפוליטיקה? יש בך אופטימיות בנושא?

"אני חושבת שיש משקעים גדולים בתוך עם ישראל, שנמשכים כבר שנים. זה מתחיל מבן גוריון, בגין, אלטלנה, אפילו קודם. אנחנו לא המצאנו שום דבר. הרי חורבן בית המקדש קרה בגלל שאנשים שנאו אחד את השני שנאת חינם. תמיד היו מין גלים כאלה של פילוג שמביא לשנאה.

"אין לי בעיה עם פילוג", היא מוסיפה. "כל אחד חושב אחרת ולכל אחד יש דעה אחרת, זה טבעי ונורמלי. הבעיה שלי זה השיח, השנאה והכעס.

"אני עכשיו בדרך לפגישה, שעוסקת בלחשוב איך עושים את זה. יש הרבה קבוצות בעם ישראל שמנסות לעשות שינוי. אני חושבת שיש במדינה הרבה פרויקטים בנושא הזה, ויחד עם זאת אנחנו עדיין לא שם. אבל ברגע שיש מודעות, אנחנו כבר במצב יותר טוב. יש הרבה אנשים שרוצים לשנות".