"הרגשתי בלידה השנייה של איתן": אפרת מור בריאיון מלא עוצמה

שנתיים של חלום בלהות עברו על אפרת וצביקה מור, עם חטיפתו של בנם בכורם איתן לרצועת עזה. בניגוד למשפחות חטופים אחרות, שהשתתפו בהפגנות ובקריאות לממשלה לשחרר את החטופים בכל מחיר, בני הזוג מור בחרו בגישה אחרת. על דרכם זו הם ספגו אמירות מזעזעות, שנמשכו גם לאחר שובו של בנם מהתופת.

במפגש הראשוני ברעים עם הוריו, לאחר שנתיים

צירי לידה

שבועיים אחרי חזרתו של איתן, אני משוחחת עם אפרת. איתן שוחרר היום מבית החולים בילינסון לביתו בקריית ארבע, אולם בזמן השיחה הוא היה עדיין מאושפז ("איתן בחר להישאר עוד קצת. עוטפים אותנו בצורה בלתי רגילה פה") ואימו התראיינה כשהיא בחדר סמוך אליו. בנותיה הקטנות, בנות ה-7 וה-9, נמצאות לידה, אך היא חדה, רהוטה ובעיקר זקופת קומה.

מה שלום איתן?

"איתן מתחזק מיום ליום, ברוך השם. בהתחלה הוא דיבר נורא בלחש. אני לא יודעת אם זה נבע מכך שהוא התרגל לדבר שם בשקט, כי היו תקופות שאסרו עליהם לדבר, או בגלל שהוא פשוט היה חלש. אבל הקול שלו חזר. אני מניחה שיש עוד דרך, כן?", היא מוסיפה מיד. "הוא יצטרך להמשיך בשיקום בבילינסון. אני רואה שחוזר לו הצבע לפנים, וכל יום אני מרגישה שהמצב שלו יותר ויותר טוב. זה תחילתו של מסע חדש. אני לא משלה את עצמי, יהיו עליות ויהיו מורדות. אבל אנחנו ביחד איתו, יד ביד".

בהפוגה בזמן האשפוז

ספרי על הרגע בו ראיתם את איתן לראשונה על המסך. ידעתם באיזה מצב אתם עומדים לפגוש אותו?

"לא קיבלנו סרטונים שלו. היו לנו רק אותות חיים מדי פעם, אבל לא בתקופה האחרונה. גם במודיעין חששו מאוד ממה שאנחנו צפויים לראות".

ביום השחרור, המתינו אפרת וצביקה בעלה, יחד עם ההורים הנוספים, בנקודת המפגש הראשונית במחנה רעים. "הייתה שם התרגשות גדולה מאוד. באופן אישי, היו לי ממש כאבי בטן, ברמה של צירי לידה. זה לא רחוק מהמציאות, באמת איתן נולד מחדש".

בשלב מסוים, נקראו הוריהם של החטופים שהשתחררו בקבוצה הראשונה להיכנס לתוך חדר. שם צפו, במעגל סגור בלעדית רק להם ובשידור ישיר, בנקודה בה צפויים להיפגש כוחותינו ואנשי הצלב האדום. רגעים מורטי עצבים עברו עליהם, עד שנראתה שיירת הג'יפים נוסעת בין שבילי העפר המתעקלים.

"ברגע שראינו אותו יורד מהג'יפ ועומד על שתי רגליים - יצאה לי צרחה מהפה. אני טיפוס שקט ולא צועקת, גם בלידות שלי לא צעקתי, אבל בלידה המחודשת שלו הצעקה יצאה ממני ללא שליטה. המצלמה נעה והתמקדה בכל פעם בשב אחר. בכל פעם שהתמקדה באיתן, מצאתי את עצמי צועקת שוב בהתלהבות.

"ראיתי אותו עומד מול הקצינים שקיבלו אותם, בעמידה בטוחה ועם חיוך ענק. באותו רגע הרגשתי שזה איתן שלי ושקיבלתי אותו בחזרה. ידעתי שזה הוא, וגם אם יהיו קשיים - אני יודעת שזה אותו איתן".

שלטים בקריית ארבע, בהמתנה לחזרתו של איתן לעיר מגוריו

"נהנה להיות בעמדת המארח"

ספרי על איתן של אחרי שנתיים בשבי.

"קודם כל, הכי ריגש אותי המשפט הראשון שהוא אמר - שהוא כל כך מעריך את החינוך שנתנו לו כהורים. זה מאוד מרגש. אני חושבת שכל הורה מתרגש לשמוע דבר כזה, ודאי מילד שחזר מהשבי אחרי שנתיים.

"זה עוד יותר מרגש כשזה בא מילד שבחר מסלול קצת שונה ממה שגדל עליו בבית. הידיעה שהוא יכול להכיל את המורכבות הזו. שאבא ואמא מתנהגים אחרת, יש להם אורח חיים אחר, ועם זאת הם מעולם לא שכחו שהוא הילד שלהם, והוא יודע כמה אנחנו אוהבים אותו ומעריצים אותו.

איתן והוריו בנקודת המפגש ברעים (צילום: דובר צה''ל)

"ברגע הראשון שפגשנו אותו הוא היה חיוור, רזה וחלש. אני מודה שזה הלחיץ אותי. אבל מהר מאוד הוא זרק בדיחה והבנתי שזה הוא, עם חוש ההומור שלו, שלא נעלם גם בשבי".

ויש עוד רגע שאפרת לא תשכח. "יצאנו מהחדר, אחרי שיחה ארוכה של שנינו עם איתן, והתחלנו לפסוע לכיוון המסוק. איתן הסתובב אליי לאחור ואמר לי: 'אמא, מה את מחזיקה? מה את סוחבת?', ולקח לי את התיק מהיד. ריבונו של עולם, הילד הזה עד לפני שעה היה בשבי, בעזה, במקום הכי נורא, וכבר חושב איך הוא יכול לעזור. גם באשפוז הוא נהנה להכין קפה למבקרים ולהיות בעמדת המארח".

איתן סוחב לאימו את התיק בדרך למסוק (צילום: דובר צה''ל)

יש גם תחומים שהוא השתנה בהם?

"בינתיים אנחנו לא שמים לב לדברים מאוד רציניים, אבל אנחנו מאוד זהירים. לפני שאיתן חזר, עשו לנו, ההורים, הכנה לכך שהשבים צריכים המון החזרת שליטה. הרי בשבי הם לא יכלו לומר מה הם רוצים, ומה הרצונות והצרכים שלהם. המחבלים הכתיבו להם הכול.

"בהתחלה, באמת ראיתי שצריך כל הזמן להגיד לו 'איתן, אתה בוחר'. בדברים הכי קטנים. הוא כל פעם זרק את ההחלטה אלינו, ואנחנו התעקשנו בעדינות על כך שהבחירה היא שלו. שהוא יחליט מי יגיע לבקר אותו, מתי הוא רוצה לאכול וכמה הוא רוצה.

"היה לי קצת קשה בהתחלה להכיל את העניין. איתן מאז ומעולם היה ילד סופר עצמאי. פתאום, לראות אותו בעמדה הזאת שמבקשת שנחליט עבורו – זה לא היה פשוט. ברוך השם, הוא ממש מתקדם, וכבר אין מה להשוות את המצב כעת לעומת מה שהיה לפני שבועיים.

"היה עוד דבר מפתיע, שגם אליו הכינו אותנו מראש", היא מציינת. "איתן היה למעלה משנה לבד בשבי. זאת אומרת שמעל שנה הוא דיבר רק ערבית. הוא חזר עם ערבית שוטפת לגמרי, כולל מבטא. הוא קורא, כותב ומדבר ערבית. שמנו לב שלפעמים כשהוא מדבר איתנו בעברית הוא נתקע, וממש רואים את הקושי בשליפה. זה ילך וישתחרר, אבל כרגע הוא מדבר ערבית יותר שוטפת מעברית".

עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: דוברות בילינסון)

פיתה ופחית לוף לחמישה גברים

איתן מדבר על השבי?

"הוא מדבר הרבה על הפחד הקיומי, בעיקר מההפצצות של צה"ל. להפתעתנו, מסתבר שאיתן היה רוב הזמן מעל הקרקע. אנחנו היינו בטוחים שהוא היה בעיקר מתחת לקרקע.

"אני מתקשה בכל פעם מחדש לשמוע על הפחד הנורא שליווה אותו. איתן באופיו הוא אמיץ, כזה שלא מפחד משום דבר. פתאום לחוות איתו את הרגעים הללו שהוא היה בפחד קיומי - ולא פעם או פעמיים, אלא אין ספור פעמים. הוא סיפר לנו שהפצצות התגברו בלילה, הוא היה אז יחד עם עוד חטוף, ושניהם התפללו שלא יגיע הלילה. כאמא, קשה מאוד לשמוע את התיאורים הללו.

"איתן מדבר גם על הרעב. לא בכל תקופת השבי הרעב היה באותה מידה. הבנו ממנו שבתקופה הראשונה היה רעב קיצוני, ושם הוא לא מפרט יותר מדי. אני מרגישה שהוא חס עלינו כהורים וחוסך ומסנן בפרטים, למרות שאנחנו מבקשים ממנו שיספר הכול, כי אנחנו מסוגלים ורוצים לשמוע".

סיפרת שקיבלתם אותות חיים מאיתן במהלך השנתיים. איך הם התבטאו?

"כמעט כל אותות החיים הגיעו מדיווח טלפוני חסוי או בהגעה של קצינים אלינו הביתה. בכל פעם נאמר לנו שיש אות חיים מאיתן דרך המודיעין, ולא ניתן לפרט מעבר, כי זה מסכן אותו ואת הכוחות שם. אותות החיים שקיבלנו היו מאוד מינימליסטיים.

"היה אות חיים אחד שקיבלנו דרך חטוף שחזר בעסקה הראשונה, אחרי 54 יום. אמנם זה היה מזמן, אבל הוא היחיד שראה את איתן ודיבר איתו בשבי".

אפרת מציינת שלקח זמן רב עד שאותו חטוף הרגיש שהוא מסוגל לשוחח איתם, והשיחה עימו נערכה יותר משנה לאחר שחרורו. "הוא תיאר שאיתן חזק ומלא אופטימיות, ושהוא שימש כדובר של השבויים מול המחבלים. בתקופה שהם היו ביחד, איתן היה במנהרה יחד עם עוד ארבעה גברים, והתנאים שלהם היו על הפנים. הם קיבלו פיתה אחת ופחית לוף לחמישה גברים ליום שלם.

"החטוף סיפר לנו שאיתן היה פונה לשובים בשם יתר החטופים. גם כי הייתה לו ערבית יותר טובה מהשאר, וגם כי הוא מומחה ביחסי אנוש. הוא אחד כזה שמאוד יודע לתקשר, ואני מניחה שהוא ידע מה להגיד, למי ומתי. זה לא הפתיע אותנו, רק חיזק את מה שכל הזמן חשבנו על איתן, ונתן לי כוח ותקווה".

"גיבורי מקלדת"

בחרתם להיאבק בצורה שונה ממטה משפחות החטופים, ובין השאר גם הקמתם את פורום תקווה. ספרי על הבחירה הזאת.

"בתחילת המלחמה היה כזה כאוס, אף אחד לא הבין מה קורה. מסתבר שקם מטה חטופים אזרחי, שיועד לתת מעטפת ומענה לכל משפחות החטופים. אבל כשצביקה וכמה הורי חטופים נוספים הגיעו למטה, והשמיעו דעה שונה - די נפנפו אותם משם, אם נאמר בצורה עדינה".

מה הייתה הדעה השונה שהם הביאו איתם?

"מההתחלה סברנו שאנחנו צריכים להחזיר את החטופים בצורה שלא תסכן את שאר עם ישראל - לא עכשיו ולא לדורות קדימה. זה נכון גם מבחינה אידיאולוגית, גם מבחינה מוסרית, וזו גם הדרך המהירה והבטוחה להחזיר את החטופים. זאת הייתה העמדה של פורום תקווה.

"ככל שעובר הזמן, אנחנו מגלים עד כמה הגישה הזאת צדקה. הרי כל העסקאות שעלו על השולחן הגיעו בעקבות הלחץ על החמאס. המסקנה היא שאנחנו צריכים להביא את האויב להיכנע. אנחנו שילמנו כבר את שלנו, ואנחנו לא צריכים להתרפס מולו. מההתחלה דיברנו נגד המשא ומתן. עם אויב לא נושאים ונותנים, עם האויב מדברים בערבית. לדוגמה, מצור על עזה. אין יוצא ואין בא, ואין סיוע הומניטרי בכלל.

"הנה, העסקה הראשונה הגיעה בעקבות כך שלא היה סיוע הומניטרי. גם העסקה האחרונה היא שילוב של הכניסה של צה"ל לעיר עזה יחד עם הלחץ של טראמפ. מה שהתקבל זו עסקה שכללה את כל החטופים - אפשרות שלא עלתה כלל על השולחן עד עתה. אנחנו כל הזמן התעקשנו, וזה היה ממש סלוגן: את כולם יחד, עד החטוף האחרון".

שילמתם מחירים על הדרך שדגלתם בה?

"המשלם העיקרי הוא צביקה, כי הוא זה שיותר בפרונט הציבורי ובכנסת. הוא חטף ועדיין חוטף. אפילו כשאיתן חזר, הייתה עיתונאית שכתבה שעכשיו הגיע הזמן למצוא לאיתן הורים מאמצים".

נורא. התגובות הקשות שקיבלתם ערערו אתכם?

"ממש לא. לרגע לא", אפרת נחרצת. "תראי, בהתחלה מאוד הזדעזעתי מכל טוקבקיסט. לא אגיד לך שזה קל לקרוא. אבל עם הזמן הבנתי שצריך לרחם על האנשים האלו, או פשוט להתעלם מהם. אני מעדיפה להשקיע את האנרגיות שלי בדברים החשובים באמת, ולא בדברים כאלה שאין בהם שום טעם. גיבורי מקלדת".

היית בסיטואציה הזויה – הבן שלך חטוף בעזה ואתם סופגים כאן אמירות מזעזעות. מה נתן לך כוח להמשיך ולדבוק בדרך?

"קודם כל, צביקה. הוא הוביל את כל הדרך הזאת בביטחון, ביושר ובאמת. לא זז ימינה ושמאלה.

"גם החיבוק מעם ישראל נתן לנו הרבה כוח. קיבלנו אין ספור הודעות חיזוק. היו נשות מילואימניקים שאמרו לי שכשהן כמעט קרסו, בכל פעם שהן היו צריכות טיפה כוח, הם היו פותחות יוטיוב ושומעות את צביקה או אותי.

"היו חברי כנסת ושרים שאמרו לנו שנתנו להם את האומץ לעמוד על שלהם בישיבות ממשלה ובכל מיני ועדות. בעיקר צביקה, שהוא המדבר בפוליטיקה מבינינו. שמעתי גם בלי סוף חיילים, שלפני שהם נכנסו לעזה צביקה העביר להם שיחה ונתן להם כוח ורוח לעם. היה לנו ברור שזו השליחות שלו, וזה מה שנתן כוח להמשיך כנגד כל המלעיזים".

בקבוק יין עם תווית, לכבוד שובו של איתן

"ההוכחה הניצחת"

כשאיתן חזר, דווח בתקשורת על שיחה בין מחבלי חמאס אליו נחשף בהיותו בשבי. במהלך השיחה המליץ אחד המחבלים לשחרר את איתן, כי אביו ממילא אינו יוצא להפגנות נגד הממשלה ולכן שהותו בעזה אינה תורמת להם. אני מבקשת מאפרת לשמוע על כך ישירות ממנה.

"זה התחיל בכך שהגיע עז א-דין אל-חדאד, שהוא נחשב מאוד בכיר שם בחמאס. הוא ישב יחד עם אחד השובים של איתן, ואיתן, שיודע ערבית, שמע את השיח ביניהם. השובה אמר לאותו בכיר: וואלה, האיתן הזה, אבא שלו לא אוהב אותו. תראה, הוא לא מפגין שיחזור. אותו בכיר עונה לו: מה אתה מדבר? אבא שלו אוהב אותו, אבל הוא נלחם בדרך שלו, וזה לא אומר שהוא לא אוהב אותו. ואז הוא גם זרק משפט: תשמע, את איתן צריך לשחרר ראשון, ממילא אבא שלו לא יוצא להפגין, זה לא עוזר לנו.

"כשאיתן סיפר לנו על השיחה הזו, היו שני דברים שריגשו אותי. קודם כל, זה שאותו חמאסניק יימח שמו הבין שאבא של איתן אוהב אותו. האמת שזה גם זעזע בו זמנית, כי אני אומרת לעצמי, אותו חמאסניק הבין מה שהרבה יהודים לא מבינים. איך תסבירי דבר כזה?.

"הדבר השני זה שבאמת הם הוכיחו לנו, במה שהם אמרו, עד כמה הדרך הנגדית רק הזיקה לחטופים ושירתה את החמאס. אני לא צריכה הוכחה ניצחת מזו".

איתן נחשף לפעילות שלכם בפורום תקווה בעודו בשבי?

"לא, הוא לא נחשף. במפגש הראשוני, בחדר ברעים, ניסינו לדלות ממנו מה הוא יודע ומה לא על מה שקרה בארץ. מסתבר שהוא לא היה מודע למצב החטופים או לפורום תקווה. מדי פעם הוא היה צופה בערוץ אל-ג'זירה, אבל כידוע אל-ג'זירה היא זרוע תעמולה של החמאס. הם בוחרים מה להראות".

מתי הוא ידע על השחרור הצפוי?

"ארבעה ימים לפני. אבל הוא לא האמין להם. הוא מבחינתו כבר השלים עם העובדה שהוא עומד למות בעזה. הוא היה בחוויה יומיומית של מוות בכל רגע".

כשאני שואלת את אפרת איך תרצה לסיים את השיחה, היא משתפת: "איתן היה בשבי תקופה משמעותית עם חטוף אחר. אותו חטוף הגיע מאחד הקיבוצים בעוטף, ואני מניחה שהדעות שלו שונות לגמרי מאיתן. אבל החיבור שנוצר ביניהם הוא חיבור שלא יסתיים לעולם. זה גם החיבור בין החיילים שלנו, כשהם באים להילחם בשטח. אף אחד לא שואל את השני מה הוא בחר בקלפי, איפה הוא גר, והאם הוא שומר שבת.

"לדעתי, זה הלימוד הגדול שלנו. אני לא אומרת לטשטש עקרונות או לוותר עליהם. אני רק אומרת: בואו נבחר במאחד. גם כשאנחנו חולקים זה על זה, בואו נדבר בכבוד האחד לשני, זה אפשרי.

"בדיוק אתמול מישהי שאלה אותי על עינב צנגאוקר. אמרתי לה: 'תקשיבי, אני לא מסכימה עם הדרך שלה ואני לא מסכימה עם הצורה שבה היא נלחמה. אבל אני גם לא מסכימה לביטויים המזעזעים שכותבים עליה. אני חולקת עליה מכול וכל, אבל אני לעולם לא אדבר עליה ככה.

"כל הזמן הרגשתי שכל עוד הם בשבי, כנראה אנחנו לא עשינו פה גם את העבודה ויש לנו עוד שליחות. רק כשנהיה 'דבק', אף אחד לא יוכל עלינו, גם לא האויב הכי אכזר.

"אני מתפללת שהכול יעשה בחסד וברחמים. קודם כל שכל השבויים יחזרו אלינו כמה שיותר מהר לקבורה, שהמעגל ייסגר סוף-סוף למשפחות שעוברות סבל בל יתואר. וגם שלא נשכח להכריע את האויב עד הסוף, כי גם אחרי שכל החטופים יחזרו, לא סיימנו את העבודה. אנחנו לא יכולים להשאיר את החמאס בעזה.

"וכמובן אני מוקירה תודה גדולה וענקית: קודם כל לריבונו של עולם, הוא הראשון; לכל אותם חיילים שמסרו את גופם ונפשם; ולכל משפחות המגויסים, שלעולם לא נוכל להביע את התודות שלנו אליהן, כי בלעדיהן לא יכולנו לקבל את הבן שלנו".

כמה שעות אחרי השיחה, מגיעה הבשורה על חיסולו של המחבל שהשתתף בחטיפתם של איתן, אבינתן אור ונועה ארגמני. בתגובה משותפת למשפחות מור ואור, הן מסרו: "כן יאבדו כל אויביך ה'. שמענו ברגשות שמחים כי המחבלים שחטפו את איתן מור ואבינתן אור היקרים שלנו חוסלו על ידי צה"ל והשב"כ. המחבלים השפלים והארורים שעדיין לא חוסלו צריכים לדעת שגם יומם יגיע. אנחנו דורשים מהממשלה להמשיך בתקיפת אלו שחטפו, רצחו ופגעו. לא להניח לאף אחד לחמוק מהעונש שמגיע לו – מוות".