"רציתי לבשר לך בשורה משמחת... אני סוגר ווארט". בום

שעות הבוקר המאוחרות של לפני הצהריים. אני יושב לי במחלקת אשפוז יום נוירולוגי בבית החולים איכילוב, בביקור שגרתי של אחת ל-6 חודשים.

אחד מהתפקידים הקבועים שלי, במסגרת האבחון שלי כחולה טרשת נפוצה, הוא לבוא אחת לחצי שנה לבית החולים, לקבל את התרופה – "אוקרבוס", דרך הווריד. כביכול לתת לי ''תזכורת'' שאני עדיין חולה במחלה כרונית.

פרוצדורה, מהסוג המעצבן והמשעמם הזה, שעוד נקראת "טיפול", כשאני לא מרגיש לא את הטיפול ולא את אותותיו, כך שאני בא לקבל אותו רק בגלל ש''צריך לבוא''. והאמת – טוב שכך, תודה לאל. ועדיין, בכל פעם מחדש, אני בא עם שאיפה לברוח מכאן כמה שיותר מהר.

אוחז בידי את ספר התהילים, ובין לבין עוצר להפוגה קצרה, שוקע לי בהרהורי, להפיג ולו במקצת את השעמום. כך זה כשיושבים ומחכים שזה יגמר...

מביט בפעם המי יודע כמה, אל השקית עם החומר השקוף, שתלויה על העמוד, כשאני דוחק, "מתי זה כבר יגמר?", "מתי אוכל כבר לברוח הביתה?".

מוחי, שהיה שקוע בהרהורים קדחתניים, טרוד כרגע בשחזור מאורעות הימים האחרונים, ומה שביניהם, כשהבולט והחריג שבהם, הוא ההתנהלות של אוריאל, חברי הטוב.

כפי שתיארתי בפרקים קודמים, חלק בלתי נפרד מהתהליך אותו עברתי, היה החבר / מלאך הטוב שאותו הקב"ה ברחמיו שלח לי. היו בו רצון ונחישות מעבר לרגיל, להתמסר אלי ולתמוך בי לאורך כל הדרך. ועם שילוב של תום לב מחד, ופיקחות ושנינות מאידך, ועם הרבה נדיבות לב, הוא הצליח לבקוע את חומת הברזל שבניתי סביבי – כדי לשמור על הזהות שלי כאדם עצמאי ובוגר, בכל תחום ועניין, מה שסלל לו את הדרך לעזור, לתמוך, ואף לפתוח בפני עולמות חדשים.

אמנם בתחילת הדרך היינו יחד, באותה ישיבה, בכל תחנה ותחנה. אולם עם השתנות הנתונים, והמצב התפקודי שלי שעבר למתכונת אחרת, כאשר הבנתי כי שהותי בישיבה כבר לא מתאפשרת בתנאים הקיימים, ואיאלץ מכאן ואילך לשהות בבית הורי – בהחלטה משותפת ומתואמת נפרדה דרכנו, כשאוריאל מוצא את מקומו בישיבת קיבוץ חדשה בירושלים, ואילו אני נאלץ להמשיך לשמור על קשר מרחוק.

אמנם מבחינה גיאוגרפית היינו רחוקים זה מזה, אולם עוצמת הקשר בינינו לא קיבלה שום תפנית או שינוי. זה פשוט עבר למתכונת אחרת, ובאופן טכני, זה התבטא מכאן ואילך בשני דברים קבועים: אחת לשבוע הייתי נוסע לישיבה שבה למד אוריאל, לכמה שעות של לימוד הדדי ושהיה יחד, מה שנתן לי את התחושה הטובה של הימים שהיינו יחד, תחת אותה קורת גג. לצד זה שמרנו גם על קשר יומיומי. קבענו לדבר ולהתחזק יחד דרך הטלפון מדי ערב, כשהשיחות הארוכות ושיתוף החוויות יחד, ובעיקר הדיבורים על אמונה וביטחון ממקום אישי, היו לי למשיב נפש.

כך שגם בתקופה זו, שבה התחושה שלי היתה כ"ארץ ציה ועייף", וכמעט "בלי מים" – עדיין בחסדי השי"ת נותר לי עוגן עיקרי ויציב,  חבר טוב ויקר, שתמך, עודד, התמסר, ואף הקריב מזמנו למעני רבות.

חוש הריח שלי עובד שעות נוספות בימים האחרונים, כך שנורה אדומה כבר נדלקה לה. זה התחיל מאותה שיחת טלפון אנונימית, שבה ביקשו לברר עליו. אמנם זה חזר על עצמו כמה פעמים בשנים האחרונות, מאז שאנחנו בקשר, אבל זה לא נגמר בזה. המתח שהיה נשמע היטב בקולו, בשיחות האחרונות בינינו, נוסף גם הוא לרשימה, והשיא היה בשיחת הטלפון אמש שנקטעה לה באמצע, באופן חריג. אני חש כי משהו עובר עליו. כנראה משהו טוב מתבשל שם... 

בעוד אני מנסה את מזלי בהשערות שעולות ויורדות, לפתע, כאילו בתזמון מאורגן מראש, צלצול טלפון קוטע את מחשבותי, ועל הצג – אוריאל. ללא ספק שעה חריגה לקבל שיחה נכנסת כזו, עיצומו של סדר א', אצל כל בחור ישיבה מן המניין, בפרט כששעת האיכות הקבועה שלנו היא בכלל בערב.

בתוך הלב פנימה אני מסיים לסגור את המעגלים של הימים האחרונים, וכמעט ברור לי לקראת מה אני הולך.

ובכן, לא אלאה אתכם מדי. 

• "בוקר טוב, משה אהרן, מה שלומך?
• אה, ברוך ה', אני באשפוז יום, כרגיל. "אוקרבוס", אתה יודע...
• רציתי לבשר לך בשורה משמחת... בעז"ה אני הולך לסגור וורט.
• וואו, מזל טוב, איזו שמחה..."

ואז, לקראת סיום השיחה: "כמובן, אשמח מאד לראות אותך ב'וורט', מחר בשעה... ב...".

• ודאי, בלי נדר, בעזרת ה'.

בום!!!!

אומר לכם את האמת, עם כל זה שידעתי שיום אחד גם זה יגיע, ובימים האחרונים אף הרגשתי שמשהו מתבשל שם – עדיין זה היה רגע קשה ומאתגר עבורי.

אם תתארו לעצמכם קצת את המצב העגום והמורכב שהייתי בו אז, כשבתוך כל זה נותר לי חבר אחד טוב לפליטה, עוגן יציב ונאמן כל כך, שנתן לי תמיכה ועידוד להמשיך הלאה. עם כל הרצון הטוב, הבשורה הזאת, בעיתוי שברירי כל כך, לא יכולה להיות ממש משמחת עבורי.

ועדיין, בתוך מערבולת הרגשות הזו, עלתה לי, בס"ד, מחשבה אחת פשוטה ואמיתית, שנתנה לי איזושהי יציבות, עזרה ראשונה.

אמרתי לעצמי כך: אמנם יש לי הרבה מה לפחד ולחשוש, מהפרידה הקשה שעומדת לפתחי, בכל זאת עוגן כ"כ משמעותי עבורי, לאורך תקופה ארוכה של כמה שנים. ובפרט כשזה בא בתזמון קשה כל כך מבחינתי, תקופה של יובש וחוסר ודאות.

אבל מאידך, אני עומד כאן בפני מבחן, האם אני מאמין באמונה שלימה במי שבאמת הוביל אותי עד כה, או שאני לא בדיוק מאמין...   אם אני מכניס את עצמי לדאגה ופחד מהעתיד, הרי אני מכריז בזאת שהעבר היה ח"ו הישג שלי, וכביכול עד עכשיו הסתדרתי לבד, ומכאן ואילך אני פושט רגל.

ובפרט שיש כאן גם ממד של כפיות טובה כלפי הקב"ה. כי הרי אני יודע טוב מאד שהמלאך הטוב הזה, שהיה לצדי בשנים האחרונות, הוא לא משהו שאני יכול אולי לנכס לעצמי ולמוצלחות שלי. זה באמת מלאך טוב שנשלח מהשמים, ללא שום הסבר הגיוני. ודאי כשהמלאך הטוב הזה הצליח להביא אותי להישגים מרשימים כל כך, למרות פער הגילים שבינינו.

אכן, אילו היה מדובר רק בשאלה הגורלית, מה יהיה מכאן ואילך, ומי יהיה המחליף של אוריאל – יתכן שהיה די בניתוח האמוני, ההגיוני והברור כל כך. כי עדיין היתה זאת שאלה נקודתית, עם פתרון בהתאם.

אלא שהאירוע היה מורכב, מקיף ועמוק יותר.

באופן שבו התמודדתי, השתדלתי ונלחמתי ככל האפשר לשמור על התדמית וגם על הזהות שלי כאדם עצמאי ובוגר, שמתנזר מכל סממן של נכות או מסכנות. גם כשהסכמתי לקבל עזרה ותמיכה ממישהו, זה היה יכול לבוא רק ממי שיצליח לתת לי תחושה אמיתית של שותפות והדדיות. לא הייתי מסוגל לקבל תמיכה ממי שלא נמצא אתי "במקום שלי" באופן מלא. עבורי זה היה כמו מדקרות חרב, משהו שמעורר בי תחושת מסכנות ונכות.

לכן הייתי זקוק, ממש באופן חיוני, לשותף, כזה שידע את המורכבות, יבין באמת את הסיטואציה, יכיר בחולשות שלי, ומאידך גם בעוצמות שלי, ידע לשלב ביניהם ובעיקר יכיל ויבין אותי, את דרך החיים שלי ואת אופני ההתמודדות הייחודיים שלי.

וכזה היה אוריאל. הוא היה שותף אמיתי, בנאמנות מוחלטת. תחושת האחריות שהוא לקח על עצמו בכל מה שנוגע להתמודדות שלי, כאילו היה זה משהו אישי עבורו, הביאה את השותפות לידי ביטוי באופן הכי כן. בכך, הוא הצליח גם לתת לי הרגשה – אמיתית! – של שווה בין שווים, משהו שגם אני הייתי זקוק לו.

לאחר הרקע הזה, ארשה לעצמי לומר גם את המילים הבאות.

הפרידה הזאת, היתה הרבה מעבר לפרידה מחבר טוב ויקר. היה כאן תחושת אובדן מסוימת, כי שותפות אמיתית זה לא משהו שמוצאים כל יום, וזה גם לא משהו שרוכשים בסופרמרקט.

ובפרט, כשנוסיף לזה גם את הנקודה הבאה.

אמנם ההתמודדות שלי בשנים האחרונות כללה מגוון תחומים, בדרגות שונות של קושי, אבל עם בדידות עדיין לא התמודדתי, בחסדי ה', אפילו לא לרגע. בשנים האחרונות, שבהן ההתמודדות שלי נכנסה להילוך גבוה יותר – דווקא בעיתוי המדויק הזה, שלח לי הקב"ה את אוריאל.

והנה כאן, לראשונה בתוך התהליך המורכב שהייתי בעיצומו, הנפש שלי, העייפה והשחוקה, נפגשה עם תחושת הבדידות. זאת היתה מציאות חדשה ומורכבת עבורי, אתגר משמעותי ומאיים, שהעמיד את המערכה כולה בסכנת הכרעה, כשאני נמצא בעיצומה של מלחמת הישרדות.

ומנגד, כמין רוח תזזית אחזה בי החל מרגעים אלו. לא משהו הגיוני אף בעיני, חשתי כי אני "על סטרואידים" ממש. רוח קרבית החלה לפעם בי, כביכול אני לא מודע למציאות החדשה והכואבת.

מה שבא לידי ביטוי, בעיקר, בהחלטה הנועזת – "אני ממשיך את החיים".

בין הייתר, התחושה הזו נתנה לי גם את תעצומות הנפש להתגבר על אותו קול פנימי, המסכן והפגוע, שהפציר בי לוותר על השתתפותי בשמחת ה"וורט" של החתן דנן. ולא אכחד מלומר את האמת, כי בשר ודם אני, וככזה יש בי גם רגשות של קנאה, שעדיין לא זכיתי להשתדל כראוי לבערם מקרבי, מה שמוסיף נופך של כאב לצעד נועז שכזה.

וכך, בהחלטה של רגע, במקום לסיים את שיחת הטלפון בשקט ובדממה של כאב, ולנסות לומר כמה איחולים של מזל טוב בטון קר ומדוכא, שברירי ומיואש, מה שהיה אמור להיות באופן טבעי – השיחה הסתיימה לה באיחולים לבביים, ובברכת מזל טוב חמה.

לא! לא כי אני מלאך נטול רגשות אנושיים. וגם לא בגלל שכבר ביערתי מקרבי את מידת הקנאה עד תום. וגם לא כי אני שוטה ותמים, שלא מבין מה זה אומר שהחבר הכי טוב שלי מבשר לי "אני סוגר היום וורט".

אמנם ידעתי היטב את הסיטואציה, הבנתי כי הפרידה הקשה כבר מתחילה מהרגע הזה, ואני בן אדם עם רגשות כמו כולם. אולם לנגד עיני האירו באור יקרות, שתי מילים שהרחיקו והבריחו אותי מכל ניחוח של ייאוש, תסכול ויגון: "עצה עמוקה".

* * *

במשך המסע הארוך והמורכב בו אני צועד, מבין שלל האתגרים הפוקדים אותי בתוך השיגרה הקבועה, בולטים להם גם רגעים נדירים, שבהם נתונים חדשים וקיצוניים נופלים עלי, ומאיימים להחריב באחת את המבנה המרשים, רב הקומות, שעמד עד היום למול עיני בנוי ומסודר בסדר מופתי. בעיני זה רחוק מההיגיון, הרבה מעבר להשגה שלי, "גדול עלי".

ברגעים אלו אני ניצב כמו תינוק קטן חסר ישע, מבולבל ומפוחד. לרגעים נדמה לי כי אני הולך להרים ידיים, ולהתרוקן מכל מה שהשגתי עד כה. אני חש עני ואביון, גם ללא יכולת להשתמש בהישגים האמוניים המרשימים שאותם רכשתי במשך השנים והתקופות.

ומה גם שבנתונים מורכבים שכאלו, מרוב חושך וערפל, אין לי אפילו היכולת להשתמש בכלי הנשק העוצמתיים והכבירים כמו התפילה והתקווה הטובה, שבהם השתמשתי בהצלחה במלחמות הקשות שלי. כי המציאות מורכבת כל כך, לוטה בערפל, כך שאין לי היכולת לתאר בדמיוני אפילו צל צילה של ישועה – דמיון כלשהו של פתרון.

מה שמכריח אותי להתבונן במבט גבוה יותר, להעפיל אל מעבר להשגה המצומצמת שלי, באמונה עיקשת שבתוך ה"בוקה ומבולקה" הנוראה הזאת, מסתתר משהו עמוק.

כמקור איתן להשראה זו, חקוקים בלבי דברי הגמרא במסכת סוטה יא, ע"א – "כיוצא בדבר אתה אומר, וישלחהו מעמק חברון - א"ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך".  ע"כ.

האירוע, שבעיני בשר היה אמור להיזכר לדורות כלא פחות מטרגדיה, כאשר יעקב אבינו במו ידיו שולח את הבן החביב והיקר שלו יוסף הצדיק, אל גוב האריות – במבט האמיתי והנצחי, אותו אירוע מקבל הגדרה ומשמעות הפוכה בתכלית, "איפכא מיסתברא". מסתתר כאן משהו עמוק ונשגב, יש כאן תכלית נצחית. דווקא ברגעים הקשים כל כך, מתחילה לידה של עם ישראל.

צמד המילים הזה – עצה עמוקה, עבורי הוא כמו סיסמה מנצחת. במצבים הכי אפלים, זה מעורר בי השראה מתוקה, נוסך בי כחות אדירים ועל אנושיים. לבחור בנחישות ובעקשנות, גם ברגעים האלה לתת אמון בלתי מוגבל בבורא העולם, שיש לו "עצות עמוקות".

והעומק, גזרה חוכמתו שהוא יסתתר תחת מעטה עבה, שלעיתים נראה בעינינו אף עקום ומשונה, זה מה שהופך לי את הרגעים הכי קשים ושבריריים לרגעים של אור, עלייה, וצמיחה.

לא! זה לא עקום – זה פשוט עמוק...