שירת הבריאה של הכלב: מה אפשר ללמוד ממנו, שיעזור לנו בעבודת השם?

יש רגעים שבהם העולם עוצר אותנו, רק בכדי שנתבונן מסביב ונודה על כל מה שאנחנו רואים: קרן שמש שחודרת בין עלי העץ, ציוץ ציפור בבוקר, ריח של אדמה רטובה אחרי גשם ראשון. יפות ככל שיהיו, אלו לא רק תופעות טבע, אלא מכתבים אישיים מאת הבורא שחתומים באור, באוויר ובצבעים וטקסטורות שונות, כדי שנתפעל מהן. 

הבריאה שסביבנו אינה סתם תפאורה משעממת ורגילה. כל מה שאנחנו רואים, גם אם זה כלב משוטט שעליו נעסוק בכתבה זו, הוא ספר פתוח, שיעור באמונה, מתנה שמונחת לפנינו מדי יום מחדש.

הפסוק אומר:

"מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹקָּה", ואם אפשר לראות את אלוקים מכל חלקיק שהוא ברא בגוף שלנו, אז תדמיינו מה זה להרחיב את המבט כדי לראות אותו בכל פרט ופרט בבריאה, בעולם הקסום שהוא ברא כאן... הקדוש ברוך הוא, ישתבח ויתעלה שמו, לא רק ברא עולם. הוא ברא שפה.
שפה של צבעים, של תנועה, של רמזים קטנים שמספרים על נוכחותו בכל מקום.

הים מספר על עוצמה, הרוח על חופש, האדמה על יציבות, והאש, שמכוונת בעיקר עלינו, מסמלת את התשוקה שצריכה להיות לנו לעבודת השם, גם אחרי 100 שנה של קיום מצוות. 

ביהדות אין דבר כזה להיות עייף. לכן גם אנחנו מברכים ברוך הנותן ל'יעף' כוח. מבלבלים את האותיות כדי שחלילה לא נאמין למחשבה שאנחנו עייפים.  מי שמביט בעולם בעיניים מאמינות, אסור לו לראות רק את החיצוני, אסור לו לתת למבט שלו להתעייף. אנחנו חייבים לראות את העולם הזה כדיאלוג, כי כל צל, כל צמח, כל רחש וכל קול שאנחנו שומעים - הוא הזמנה לשיחה עם הבורא. 

אז מה מלמד אותנו הכלב, על התפקיד הייחודי שניתן לנו מהבורא? הנה כמה חידושים שנתחדשתי בהם בסיעתא דשמייא, אחרי מעט מחשבה בנושא:

הכלבים זוכים לומר שירה במה שנקרא 'שירת הבריאה'. מדוע הם זכו לומר שירה ולקלס לקב"ה? את הסוד הזה גילה הקב"ה לחבקוק הנביא, כמו שמובא בילקוט שמעוני. "פעם היה צדיק גדול שקראו לו רבי ישעיה, והוא היה תלמיד של רבי חנינא בן דוסא, אחד מחכמי המשנה הידועים. רבי ישעיה היה אדם קדוש מאוד, והוא רצה להבין סוד גדול:

איך יכול להיות שדווקא הכלבים, שכתוב עליהם בתורה שהם עזי נפש (כלומר חוצפנים, נובחים ומרעישים), יזכו לומר לה׳ שירה קדושה ויפה כל כך שירה שאומרת: “בואו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה׳ עושנו.”זו שירה של ענווה והכנעה, ממש ההפך מהאופי הרגיל של כלב!

רבי ישעיה כל־כך רצה להבין את זה, שהוא התענה שמונים וחמש פעמים, כלומר, לא אכל ושתה במשך ימים רבים כדי להתקדש ולהתפלל לה׳ שיגלה לו את הסוד הזה.

ואז קרה דבר מדהים!
ירד מלאך מן השמים ודיבר איתו.
המלאך אמר לו:

“ישעיה, עד מתי אתה מתענה?
דע לך, זו גזירה מלפני הקב״ה, מאז שה׳ גילה את סודו לנביא חבקוק, הוא לא גילה את הסוד הזה לאף אחד אחר. אבל בגלל שאתה תלמיד של חכם גדול, שלחו אותי מהשמיים במיוחד כדי לספר לך את האמת”.

ואז גילה לו המלאך את הסוד:

“כתוב בתורה: ‘ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו’, כלומר, בזמן יציאת מצרים, כשהיה רעש גדול בכל מצרים, כל הכלבים נשארו שקטים. הם לא נבחו, אפילו לא אחד מהם! וה׳ ראה את זה, ונתן להם שכר גדול על כך. לא רק שיזכו לומר שירה, אלא שאפילו מצואת הכלבים, כלומר, מהעור שלהם,  משתמשים כדי להכין דבר קדוש מאוד: כותבים על העורות שלהם ספרי תורה, תפילין ומזוזות”.

כל חיה בעולם אומרת שירה לבורא לפי האופי שלה.

התרנגול אומר שירה של זריזות, הסוס אומר שירה של גבורה, והכלב, שהוא ידוע כחיה עקשנית ועזת פנים, אומר דווקא שירה של ענווה והכנעה. איך זה יכול להיות? הרי זה ההפך מהאופי שלו!

אז מה לומדים מהסיפור הזה?

איזה דבר גדול זה שאדם מצליח ללכת נגד האופי שלו, נגד הטבעים שאיתם הוא נולד - אפילו פעם אחת, ללכת נגד היצר הרע שלו, להתאפק, לשתוק, לשלוט בעצמנו.  הרי הכלבים, שהם רק חיות, קיבלו שכר נצחי על זה שפעם אחת בלבד עשו מעשה טוב שלא התאים לטבעם. אז קל וחומר בן אדם, שיש לו שכל, נשמה, ולב שמרגיש ויכולת להתפלל על זה, כמה שכר הוא יכול לקבל כשפעם אחת מתגבר על יצרו.

כשאנחנו מתאפקים מלכעוס, לא עונים כשמעליבים אותנו, או שומרים את הפה מלדבר לשון הרע, זה אולי נראה רגע קטן, אבל בשמיים זה נחשב מעשה גדול מאוד. ה׳ רואה כל ניסיון קטן כזה ונותן עליו שכר עצום, כי זו בדיוק המטרה של האדם בעולם - ללמוד לשלוט בעצמו, לבחור בטוב, ולכבוש את הטבע שלו לטובת עבודת הבורא.

אם כלב אחד יכול להפוך את הצעקה לשתיקה, גם אנחנו יכולים להפוך את הכעס לסבלנות, את הפחד לאמונה, ואת הגאווה לענווה - וברגע הזה, כשאנחנו מצליחים לעשות זאת, זה בדיוק הרגע שבו אנחנו הופכים לשותפים של ה׳ בבריאה.

שנזכה.