הילדה זכרה את מה שכולם שכחו: האם צריך לקיים את הנדר?

השנה היא תשט"ז. אירופה מחולקת לשני חלקים, וביניהם מסך של ברזל. מזרח אירופה שייכת לגוש הקומוניסטי, אין יוצא ואין בא, הכל בפיקוחו של "האח הגדול", החבר יוסף סטאלין. מערב אירופה שייכת לגוש המערבי, המדינות מנסות להשתקם מאימי מלחמת העולם השנייה.

הונגריה, שהיתה נתונה בשליטת הגוש הקומוניסטי, לא היתה גן עדן, בלשון המעטה, וודאי לא ליהודים, אך לא ניתן היה לצאת מהמדינה בלי אישור. יתירה מכך, הגשת בקשה לאישור היתה סיכון של הגליה לסיביר או עונשים נוראים אחרים, שהרי למה ירצה אדם שפוי לעזוב את גן העדן הקומוניסטי? אין זו כי אם הוכחה לכך שהוא מחפש תואנות לבגוד בעמו, ועל כך יש כמובן להענישו בכל חומר הדין.

תושבי הגוש המזרחי, שבחלה נפשם בשלטון האימים, ניסו דרכים שונות ויצירתיות לברוח מאימת מסך הברזל. היה אפילו מי שהתרומם על ידי מצנח רחיפה, וחצה את חומת ברלין. אך הדרך הפשוטה, יחסית, היתה להבריח גבולות. הגבולות באירופה אינם בשטחים מישוריים, אלא רבים מהם בהרי האלפים או במקומות מבותרים קניונים וצוקים, שבהם ההליכה מסוכנת מאד. מבריחי גבול מקצועיים מכירים את הפינות האפלות שדרכן ניתן לעבור מן המזרח למערב.

משפחת אונגוואר, שניצלה בקושי בשנות השואה, אחרי שנים של נדודים, מסתור והתחבאות, נפלו מן הפח אל הפחת. השלטון הקומוניסטי הכביד את עולו עליהם, כל פעולה שלהם נרשמה על ידי סוכני חרש, עד שקצה נפשם, והם החליטו בסתר לחפש דרכים לצאת את "גן העדן הקומוניסטי" ולברוח למדינה שפויה יותר. אב המשפחה בירר ומצא מורה דרך המוביל קבוצות קטנות של אנשים בגבול ההררי שבין הונגריה לאוסטריה. בסביבות הר מטרסבורג נמצא שביל צר המטפס בין צוקים וקניונים עמוקים, ובו עוברות בלילות אפלים קבוצות של מבריחים.

התקופה היתה בעיצומו של חורף. בני המשפחה התכרבלו במעיליהם ובצעיפיהם, העמיסו על גבם את מטלטליהם ופסעו בדממה בשביל המסוכן. לאחר כמה שעות של צעידה, חלפה הברה בין האנשים: הגענו בשלום לאוסטריה, הסתיימה הסכנה. אך לפתע נשמעו קולות דוברים. קבוצת אנשים עם זרקור בידם, ומקצה הקבוצה נשמעה צעקה: הצילו, שוטרים הונגריים, אבדנו. מורה הדרך היסה את כולם וציווה עליהם להשתטח. היהודים שבחבורה נשאו תפילה חרישית, והגברת אונגוואר הכריזה: "ריבונו של עולם, אם נצא מכאן בשלום, אתן את כל תכשיטי לצדקה", חלפו דקות ספורות, והנה חבורת האנשים אינם אלא שומרי יערות. הגבול ההונגרי כבר רחוק מאחור, אין שום סכנה. כולם נשמו לרווחה. מורה הדרך קיבל את שכרו, והאנשים התפזרו באוסטריה, והשתלבו בהמשך בקהילה היהודית של וינה.

לאחר מספר חדשים חגגה משפחת אונגוואר את חג הסוכות בשמחה, אמנם בלי הרבה נכסים ורכוש, אך חופשיים מכל דאגה. והנה, בעת הסעודה, אמרה לפתע הילדה הקטנה: "אמא, את מאד מקושטת, תראי את השרשרת הגדולה מזהב, ואת הטבעות. אבל כשהיינו בהרים בלילה, אמרת שתתני את הכול לצדקה. למה לא נתת?". הכול היו בהלם, אותו נדר שנדרה בשעת צרה, נשכח לחלוטין. ברגע שהתברר שלא היתה באמת צרה, שכחו מכל העניין, ונפנו להתיישבות במדינה החדשה.

אך האם הנדר חל? הבעל פשפש בזיכרונו, ונזכר כי אחרי האירוע אמר לאשתו בגערה "מה זה עלה בדעתך, לתת את כל התכשיטים?". האם אמירה זו נחשבת הפרה? בצר להם פנתה משפחת אונגוואר אל רבה של וינה, וזה הפנה את השאלה לגאב"ד ירושלים, רבי יצחק יעקב וייס, הרב וייס מאריך בשאלה זו (מנחת יצחק חלק ב' סימן ע"ח), וכותב שלכאורה אין צורך בהפרה, כיוון שהנדר לא יכול לחול על דבר שאינו שייך לה. ואם התכשיטים שייכים לבעל, אין האישה יכולה לנדור לגביהם שום דבר. אך רבה של וינה טען כי הנדר היה לטובת הבעל, כדי שיינצל מן הסכנה, וזכות היא לו לתת צדקה לשם כך. כנגד זה פסק הרב וייס שאין הנדר חל, אף על פי שזכות היא לבעל. וכך נשארה משפחת אונגוואר עם כל תכשיטיה, ובלי פגע.