"אני מתגעגע ואוהב, ותמשיכו לשמוח": צוואת החייל שהפכה את אביו לשליח למשפחות החללים

"למקרה ו…

לאדר האהובה שלי, אמא היקרה שלי, האבא הכי טוב בעולם וכל האחים שלי והמשפחה הקרובה

שתדעו כמה אני מתגעגע אליכם ואני אוהב אתכם, והאמת ששמחתי לעשות את מה שאני עושה – להציל אנשים ולשמור על המדינה, כי זה משהו שתמיד רציתי...".

רפי אוורס מקריא את המילים, וקולו נשנק. בחלומותיו השחורים ביותר הוא לא העלה בדעתו שיאבד את בנו הצעיר שי, אשר נפל במלחמת חרבות ברזל באסון הנמ"ר – כחודש לאחר פרוץ המלחמה.

"שי כתב לנו כמה וכמה מסרים בצוואה, אבל הדבר העיקרי שהדגיש הוא שהיו לו חיים מאושרים ושהוא מבקש מאתנו להמשיך בחיים ולשמוח, הוא רוצה שנמשיך להיות משפחה מאוחדת".

רפי מרים את עיניו. "לא קל למלא את צוואתו של שי", הוא מודה, "אבל מאז שהוא נפל אני עושה הכל כדי להנציח אותו בכל דרך אפשרית, וגם כדי לתמוך במשפחות שכולות נוספות. אני לא נח לרגע, החיים שלי השתנו מקצה לקצה, ולמרות שאומרים ש'הזמן עושה את שלו', אני יכול להעיד אישית שהגעגועים מלווים אותך כל הזמן. כי אבא לנצח יזכור את הבן שלו".

החיים משתנים

את דמותו של רפי אוורס, אביו של שי, מכירות כמעט כל המשפחות השכולות, מאחר שהוא ביקר בבתים של יותר מ-750 חיילים שנפלו, ואף ממשיך לשמור על קשר עם המשפחות הרבה לאחר מכן.

איך נראים החיים שלכם מאז ששי נהרג?

"החיים השתנו מקצה לקצה, ושום דבר לא נשאר כפי שהיה פעם. הקידוש בשישי לא אותו קידוש, גם החגים שחגגנו לאחרונה – ראש השנה, סוכות ושמחת תורה – נראו אחרת מכפי שנראו בעבר, כי החיסרון מורגש והחלל שנוצר ענק.

"החדר של שי הפך למצבה אחת גדולה, כי אנו מרגישים צורך לכבד את זכרו. מאז שהוא עזב את הבית בשמחת תורה תשפ"ד לא החלפנו את הסדינים וגם לא פתחנו את הארון. הכל נשאר בדיוק כפי שהיה. אבל כפי שציינתי, אנחנו משתדלים מאוד שלצד האבל והכאב תהיה גם הנצחה, כי מניסיוננו זה הדבר היחיד שנותן כוח. ככל שאנו פועלים יותר לזכותו של שי, כך אנו יודעים שאנחנו עושים את רצונו, וכשמצליחים לשמוח על אף הקושי, מבינים שבכך אנחנו מממשים את הצוואה שלו".

כמי שפוגש את המשפחות השכולות, מעיד רפי שדרכי ההתמודדות שונות ומגוונות. "אני פוגש אותן לראשונה בימי השבעה, ואז רובן מצויות בסוג של 'מצב טיסה'. הן לא באמת מעכלות מה שקרה, והתחושה היא שהן כביכול חושבות שעוד רגע הבן ידפוק על הדלת ויגיד: 'מה אתם יושבים שבעה? הרי אני חי'. אבל אחרי השבעה, או מקסימום אחרי ה'שלושים', כל המשפחות נוחתות, ואז בדרך כלל יש סוג של נפילה. זוהי הסיבה שאני משתדל מאוד ללוות אותן לאורך כל הדרך, ולא רק בשבעה עצמה, כי ההתמודדות עם השכול היא הדרגתית מאוד ומלווה אותך כל החיים".

רפי מוסיף ומציין: "אחד הדברים שאני רואה הוא שכשמדובר בשכול הוא לא מבדיל בין עשיר לעני, בין ימני לשמאלני ובין דתי לחילוני. הוא פוגע בכולם, וכשזה מגיע – התחושות של כולם הן זהות.

"זו הסיבה שבראש השנה האחרון ערכתי בעיר מגורנו חולון שולחן לשלושים חללים, הנחתי סביב השולחן כיסאות עם שמות, ואף העליתי סרטון בו אמרתי: 'שלום, שמי רפאל ואני אבא של שי. בשולחן הזה יושבים אתיופי, רוסי, דתי וחרדי, יושב ימני ואולי גם שמאלני, כי במלחמה אף אחד לא שאל שאלות – מי שמאלני ומי ימני, מי שומר שבת ומי לא. לכן אני פונה לעם ישראל בבקשה: תפסיקו עם הקרע בעם. זוהי הבקשה היחידה שלי, כי רק כשנהיה מאוחדים נוכל באמת לנצח".

"פשוט לעשות טוב"

איך אתה מצליח לעזור ולתת כוח למשפחות שאתה פוגש?

"לעולם לא אצליח לתת כוח למשפחה שכולה", מדגיש אוורס, "אבל אני בא כדי לתת חיבוק ולהשתתף בכאב, ותמיד גם מגיע עם שקית ניילון ובתוכה תמונה של הבן שנפל – תמונה מעוצבת ואיכותית על קנבס, שמיועדת להורים ולמשפחה.

"אבל לפני שאני מגיש להם את התמונה, אני מבקש לברר היכן ההורים, ואז מושיב אותם מולי, מראה להם את החולצה שאני לובש, עליה מופיעה דמותו של שי, ורק לאחר מכן מגיש להם את התמונה ובנוסף ספר תהילים וברכון בו מופיע קידוש של שבת. אני מבטיח להם: 'עוד תראו שהדברים האלו ייתנו לכם כוח', וכולם ללא יוצא מן הכלל לוקחים אותם ומתרגשים מאוד. כי כפי שציינתי – לא צריכים להיות דתיים כדי להתחזק מספרי קודש, ואני רואה זאת שוב ושוב מקרוב.

ספר תהילים ותמונת הבן שנפל שרפאל מחלק לכל משפחה שכולה

"אגב, אני אדם מאמין אך לא שומר שבת, ובכל זאת בחרתי להקים בין היתר 30 עמדות הנחת תפילין להנצחתו של שי, גם הכנסתי שני ספרי תורה ואני מקדם עוד פרויקטים רבים. מהיכרות קרובה עם משפחות שכולות, אני יכול להגיד בוודאות שברוב המקרים לאנשים מאמינים קל יותר להתמודד. זה לא שלא כואב להם, אבל הכוח של האמונה עוזר בדיוק בזמנים כאלו, וההבנה שיש משהו מעבר ושנפרדים מהגוף אך לא מהנשמה, מצליחים לחזק אותם מאוד".

ויש לו גם מסר לכל מי שלא פגש את השכול מקרוב, אך בכל זאת חווה התמודדויות בחיים: "כל מי שמרגיש שיש לו צרות – כדאי לו להגיע לחלקה הצבאית, אפילו לביקור בודד. שם ייגמר לו המינוס במשכנתא, הוא ישכח שהאישה הרגיזה אותו, וכל הצרות שלו יהפכו להבל הבלים. כי זה פשוט מעניק פרופורציה. ועד אז – נסו לשאול את עצמכם: מתי הייתה הפעם האחרונה שעשיתם משהו טוב בשביל האחר? מתי דפקתם על הדלת של שכן מבוגר ואמרתם לו 'אנחנו הולכים לקניות, אולי אתה צריך משהו?'. מתי התעניינתם בחבר סתם כך, ללא שום אינטרס, או שהודיתם לו באופן מיוחד על משהו שעשה למענכם? נסו לרפד את הדרך שלכם בדברים קטנים, ממש כמו ששי שלנו היה עושה, ועוד תראו כמה שזה יעשה לכם טוב".