אביגדור קהלני: "היינו טנק ישראלי אחד מול עשרה שלהם. חמישה ימים אחר כך היינו ליד דמשק"

בסרטו התיעודי "עז 77", מספר אביגדור קהלני על אחד מרגעי המשבר בקרב הקשה ברמת הגולן במלחמת יום כיפור: "לא הייתה לי ברירה והשתמשתי ב'נשק' האחרון. אמרתי ללוחמים שלי: 'תסתכלו על הסורים, תסתכלו איזה לוחמים טובים הם. מה קרה לנו? הלא אנחנו יותר טובים מהם'. ואז הרבצתי שאגה בקשר: 'מה אני מזהה בגדוד שלי, פחדנים?'. התחלתי לנוע, ואני מזהה עוד טנק מצטרף אליי ועוד טנק".

אביגדור קהלני (במרכז) עם חבריו ללחימה

"הצעד הנכון בחיי"

52 שנה עברו מהמלחמה ההיא, בה במהלכו של היום הקדוש נשמעו סירנות עולות ויורדות וישראל הותקפה מהחזית הצפונית והדרומית בו זמנית. קהלני שימש כמפקדו של גדוד בן 44 טנקים ברמת הגולן. הוא נלחם בעמק הסמוך לגבול הסורי שיכונה בהמשך, לאחר הקרבות הקשים, עמק הבכא. הקרבות היו מול צי עצום של טנקים סורים, כללו נופלים ופצועים רבים למרבה הכאב, אך הסתיימו בטנקים ישראלים במרחק של עשרות קילומטרים מדמשק. על תפקודו בקרבות קיבל קהלני את עיטור הגבורה.

הוא בן 81, וברזומה שלו שלל תפקידים צבאיים, ניהוליים ופוליטיים. למרות גילו, רוח העשייה עדיין מפעמת בו, וכיום הוא עוסק בעיקר בפעולות התנדבותיות שונות.

אביגדור קהלני כיום

המלחמה תפסה אותך שש וחצי שנים לאחר שנפצעת קשה במלחמת ששת הימים.

"נכון. נפצעתי קשה במלחמת ששת הימים, ואושפזתי לשנה בבית חולים. הייתי שרוף 60% מגופי כוויות דרגה 3, ועברתי 12 ניתוחים פלסטיים.

"כשהתעוררתי בבית החולים, אמנם לא חשתי בסכנת חיים אבל לא ידעתי האם אצליח לעמוד על הרגליים ולאן זה יוביל אותי. כשבאו הוריי ואשתי, הרופאים אמרו להם שיש סכנה גדולה לחיי, כי קשה להציל אדם עם כוויות בדרגה שלישית על 60% מגופו.

"נלחמתי וכנראה שניצחתי. ההחלטה לחזור לטנקים היא החלטה לא קלה, אבל עשיתי אותה. הבנתי שאני לא מתכוון לחיות עם תעודת נכה ועל תקן מסכן. יש לי עוד מה לתרום, יש לי יכולות והכל תלוי בי – כי אני מסוגל ואני עומד על הרגליים. גם אם מתקנים פה, מתקנים שם", הוא רומז לטיפולים שליוו אותו תקופה ארוכה לאחר השחרור.

"בדיעבד עשיתי את הצעד הנכון והחשוב ביותר של חיי: לקום ולהמשיך ליצור. חזרתי לחיים רגילים, מאתגרים, עם הרבה מאוד מכשולים, וניצחתי גם אותם".

בעת שירותו הצבאי

קיבלת את עיטור המופת על הקרב ההוא בששת הימים. על איזו פעולה בקרב הוא הוענק לך?

"בנימוק לעיטור נאמר שהוא ניתן לי על כך שהייתי כל הזמן ראשון – הסתערתי ראשון וכבשתי יעדים. הוא לא ניתן על משהו מוגדר". קהלני מסביר שהוא היה הראשון לחצות את הגבול לכיוון סיני: "נפגע לי הטנק ראשון – עברתי לטנק שני. כשגם הוא נפגע – קפצתי לשלישי. נסעתי בראש חטיבה 7 כל אותו יום, עד הערב. באותו יום בערב פגעו בטנק שלי ועלינו כולנו באש. שניים מהצוות שלי נהרגו, ואני הגעתי לבית חולים לאחר שבע שעות."

מבית החולים יצא קהלני לאחר שנה, לאחר השתלת עור חדש תחת העור הפגוע. הוא עדיין היה חבוש ולא הצליח ליישר את אחת מרגליו. מהצבא הוא ביקש לצאת לשנת לימודים לפני שיחזור לתפקידו, על מנת להסתגל למצבו הרפואי.

מצולם על הטנק

"מודה לאלוקים"

במלחמת יום הכיפורים שימש קהלני כמפקד גדוד הטנקים 77 בחטיבה 7. בערב ראש השנה הם התבקשו לעבור מסיני לרמת הגולן. הם הגיעו לגזרה, התמקמו בה וקיבלו טנקים חדשים. עשרה ימים בלבד לאחר מכן פרצה המלחמה.

צפית את המלחמה או שהופתעת ממנה?

"האמת היא שבעשרה ימים שהספקנו להיות שם, אמרו לנו שיש סימנים כאלו ואחרים. באופן אישי, חשבתי שיהיה איזה ניסיון לכבוש קטע מהגולן, משהו סמלי יותר. לא האמנתי שתהיה מלחמה כוללת. הייתי אז בסך הכול מג"ד ואת המידע קיבלנו מהמודיעין. מסתבר שטעינו כולנו".

הייתם ערוכים לקראתה?

"אני מודה לאלוקים שכשפרצה המלחמה הייתי שם עם צבא סדיר, אחרי שהספקנו את כל האימונים. בעשרה ימים שקדמו למלחמה הספקתי גם להכיר את הגולן, שלא הכרתי בכלל קודם לכן. אני מודה לאלוקים שהיינו פחות או יותר מוכנים, ואין לי טענות על כך שלא היו לי טנקים, תחמושת או צוותים טובים. אני לא יכול לבוא בטענה כזאת."

הביטוי "מעטים מול רבים" תפס משמעות מחודשת בקרבות ההם מול הצבא הסורי. קהלני מתאר: "היו לצה"ל כ-170 טנקים ברמת הגולן בפתיחת המלחמה, כ-100 מתוכם בכלל לא הכירו את הגולן. בקרבות שבהם השתתפתי, היו יחסי כוחות של טנק ישראלי אחד מול עשרה שלהם. היו גם מצבים של טנק ישראלי אחד מול חמישה עשר שלהם".

כשאני מבררת האם עלו בצמרת הפיקוד מחשבות על נסיגה או כניעה ביחסי הכוחות הללו, אומר קהלני שאכן הייתה נסיגה, אם כי זמנית. "ביום השלישי הייתה החלטה של המח"ט, יאנוש בן גל, שניסוג מהקו הראשון. ההחלטה לסגת הייתה כאשר כמעט כל רמת הגולן כבר הייתה בידי הסורים, ונשאר רק הפלח הזה של אזור עמק הבכא. הסורים ריכזו את מירב המאמצים כדי לכבוש את העמק".

בזמן ההחלטה, קהלני עצמו היה בגזרה אחרת. "כל הטנקים שהיו בעמק הבכא היו שלי", הוא מסביר. "היה שלב מסוים, לילה לפני הנסיגה, שנשלחתי למשימה אחרת. נסעתי שבעה קילומטר דרומה כדי לבלום את הסורים שם ולקחתי איתי עוד שבעה טנקים. השארתי שמונה-תשעה טנקים למפקד אחר".

"בודד מול ארבעה"

בבוקר למחרת, לאחר שהתקבלה פקודת הנסיגה, הוזעק קהלני לעמק הבכא בשנית. הוא התבקש להקים קו הגנה שיבלום את הסורים – לאחר שצה"ל נטש את העמדות הקבועות. מדובר ביממה הרביעית למלחמה, כאשר כל העת נפגעים חיילים וטנקים.

מה האתגר המרכזי מבחינתך, כאשר אתה חוזר לעמק הבכא?

"האתגר הוא קודם כל לעלות על העמדות שהיו שלנו והסורים תפסו אותן, ומשם לנסות לבלום. הגיעו טנקים חדשים, ידעתי שאני היחידי שיודע מה קורה בעמק, והמטרה שעמדה מול עיניי הייתה לבלום את הסורים".

בשלב מסוים בקרבות, מצא את עצמו קהלני בטנק בודד מול ארבעה טנקים סורים. "זה רגע שאי אפשר לשכוח", הוא משחזר. "ראיתי את הפנים של המפקדים הסורים 25 מטר ממני. ברגע כזה אתה חייב לירות מהר ולהקדים אותם. זה מה שעשיתי. למרות גילי, הייתי טנקיסט מאוד משופשף וגם הצוות שלי היה צוות טוב. זה נתן לי אפשרות לירות בכל הארבעה ולהשמיד אותם לפני שהם פגעו בי. לא יכולתי לדבר אחרי זה. היה לי פיק ברכיים. אבל יצאתי מזה".

כמג"ד בעת שירותו הצבאי

תקן אותי אם אני טועה, אבל בדרך כלל המפקדים לא הולכים ראשונים בקרב, כדי שיהיה מי שיישאר להוביל.
"במלחמת ששת הימים הייתי מ"פ והייתי טנק ראשון כל הזמן. לא הייתי צריך להיות ראשון, זו לא הייתה תורת הלחימה. גם במלחמת יום הכיפורים עמדתי כמפקד גדוד בעמדות הכי קדמיות והייתי הרבה פעמים ראשון, גם זאת לא הייתה תורת הלחימה.

"אבל כיוון שאני רוצה לגעת בכל, לראות את הכל ולשלוט בהכל, לא הייתה לי ברירה אלא להיות ראשון. גם לא הייתה לי בעיה להחליט שאני ראשון, כיוון שבעצם זה שאני ראשון, גררתי את כולם אחריי".

היה לך פחד בשלב כלשהו בקרבות?

"ברור שיש פחד. אין אדם בלי פחד. אבל מה זאת גבורה? גבורה פירושה להתגבר על הפחד. כשאדם נדרש להתגבר ומצליח בכך, אז בפעם הבאה הוא יתגבר יותר. זה לא קל להתגבר, כי הכי נוח לברוח. כשאתה מתגבר על הפחד, אתה מבין את המשמעויות. אתה עושה הכל כדי לחיות גם אם אין בזה היגיון".

"פקודה מטורפת – החלטה נכונה"

ואם דיברנו על הפחד, היו רגעים בלחימה שהזיכרונות מהקרב הקשה בסיני, בו נפצע אנושות, צפו במחשבתו. "היה מצב שהבחנתי בטנק סורי לידי, כמעט נוגע בי, ויריתי בו. הטנק עלה באש, וראיתי שהמפקד הסורי מנסה להיחלץ מתוכו. באותו רגע חטפתי שיתוק בכל גופי – הפוסט-טראומה חזרה לי. התעלמתי מקיומה והצלחתי להתגבר.

"יש טראומה שמשתלטת עליך, ויש טראומה שאתה מצליח לשמור עליה ומשתלט עליה. יש הרבה שנותנים לטראומה להשתלט עליהם, או שהם לא יכולים לשלוט בטראומה. אבל אני טוען שאדם צריך לפחות לנסות להילחם בה".

כשקהלני חזר לעמק הוא החליט לגייס את חייליו ולהסתער. אחרי קרב גבורה הרואי, הסורים נסוגו והעמדות חזרו לידי צה"ל.

"פתאום התקבלה פקודה שהולכים למחרת לכבוש את דמשק", הוא נזכר. "אני חשבתי שזו פקודה לא הגיונית, מטורפת. הרי רק הצלחנו לבלום אותם, נשארנו רק חלקנו בחיים, ועכשיו נלך ללכת לחפש עוד צרות?

"לא הלכנו למחרת לדמשק, אלא חיכינו עוד יום. נשארתי עם שלושה-ארבעה טנקים מתפקדים, והייתי צריך לבנות לעצמי כוח חדש שאיתו נצא".

במחשבה לאחור, זו הייתה מחשבה נכונה לכבוש את דמשק?

"ההחלטה היא נכונה, כן. היה צריך לגמור במקום שהמדינאים יוכלו לנהל משא ומתן להמשך קיומה של המדינה. לעמוד 35 קילומטר מדמשק – זה המקום הנוח ביותר, שממנו אנחנו בעמדת כוח כדי לנהל משא ומתן".

במהלך המלחמה איבד קהלני שניים מהמעגל המשפחתי הקרוב: את אחיו ואת גיסו, אחיה של אשתו. מדובר באח השני של אשתו שנהרג, לאחר שאח נוסף שלה נהרג במלחמת העצמאות.

"עד היום, כשאני מדבר על אחי יורדות לי דמעות. התחושה הייתה קשה מאוד", הוא אומר ומשתף כי את הבשורה על מותם קיבל רק לאחר המלחמה. "האירוע בו אחי נהרג קרה הרבה לפני סיום המלחמה. כולם סביבי ידעו, אבל אני לא ידעתי על כך והמשכתי להילחם. הסתירו את המידע הזה ממני, ואני חושב שבצדק. אמנם החוק אומר שכאח של חלל צריך לפנות אותי, אבל בדרגתי ובמצב שבו הייתי זה לא היה שייך".

מה נתן לך כוח להמשיך הלאה אחרי האובדן?
"לכל אחד מאיתנו יש כוח. אנחנו מוצאים את הכוחות. מה עם משפחה השכולה שהבן שלה נהרג עכשיו במלחמה? מי נותן לה את הכוח להמשיך? כולם ממשיכים, הם חייבים לחיות. אף אחד לא 'מחזיר ציוד' באמצע החיים".

אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת יום הכיפורים

"עוד יבואו לבקש את עזרתנו"

על התנהלותו בקרב במלחמת יום כיפור, קיבל קהלני את עיטור הגבורה – העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. עיטור זה הצטרף לעיטור המופת, השלישי בדירוג העיטורים, אותו קיבל בעקבות מלחמת ששת הימים. הזכאות לעיטורים נקבעת על ידי ועדה מיוחדת בצה"ל. מקום המדינה ועד היום, ישנם שני אנשים בלבד שקיבלו גם את עיטור הגבורה וגם את עיטור המופת – קהלני הוא אחד מהם.

"זה חשוב שיש עיטורים, כי על כך מחנכים דורות חדשים", הוא אומר. "הנוער לומד על העיטורים, מקבל השראה, מוכן להתמודד עם העתיד, ומחקה את המעשים, כמו שציוו אותו קודמיו".

בפן האישי, לעומת זאת, קהלני מסרב להתרגש מהתארים שקיבל. "זה לא כמו שנולד לך ילד. כשנולד לי ילד הייתי שמח ומאושר. העיטור הוא הוקרה על דברים שעשיתי. לא יצאתי מכליי".

אחרי המלחמה ישב קהלני ותיעד באופן חי את אירועי מלחמת יום כיפור. "רציתי שהקורא ינסה לשבת איתי בתוך הטנק". ספרו תורגם לשפות נוספות ונמכר במאות אלפי עותקים.

50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, ומגיע השבעה באוקטובר. צפית אותו?

"לא צפיתי שהוא יהיה בכזאת עוצמה. כן ראיתי שאנחנו 'עוצמים עיניים' מול האויב, והוא מתחמש בחסות הסיסמה של 'שקט ייענה בשקט'. אנחנו מדברים עם האויב ביידיש ולא בערבית, כלומר לא מבינים את המנטליות שלו.

"ראיתי גם איך סוגרים יחידות צבאיות, איך סוגרים טנקים, מצמצמים את הצבא, וכיצד הדריכות יורדת. ראיתי את כל הדברים, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך נותקל בשבעה באוקטובר. זה נשגב מבינתי. אין לנו אלא להבין שאלוקים ירד למטה והחליט 'וישמן ישורון ויבעט'. נתן לנו מכה ואמר לנו 'עכשיו תתמודדו, אם אתם רוצים להמשיך לבחור את הדרך הזו'".

הזכרת את אלוקים כמה פעמים במהלך השיחה. אתה מגדיר את עצמך כאדם מאמין?

"כן. אמנם אני לא הולך עם כיפה אבל אני מניח תפילין ומאוד מאמין. גדלתי בבית מסורתי, ואבא שלי השקיע המון בבית הכנסת. כנער הייתי הולך לבית כנסת בשבתות וחגים".

את השיחה מסכם קהלני במילים הבאות: "האויבים שלנו לא ייתנו לנו מנוחה. הם יחפשו כל דרך להשמיד אותנו. המסר שלי הוא ליהודי העולם: תברחו מהמקום שאתם נמצאים בו ובואו לגור כאן, כי כאן זה הבית שלכם.

"אנחנו בתוך השבר הגדול, ואני מאמין שנקבל הרבה עוצמות, נבנה לנו מדינה חזקה ונעשה לנו עצמאות אמיתית. בדרך כלל העולם מתנהג כלפינו בטיפשות. הוא מרחם על חלשים, אבל מצטרף לחזקים. אני מניח שבעוד כמה שנים הוא יבוא אלינו, כי יצטרך את היכולות שלנו בכל דבר שאנחנו עושים".