פרשת ניצבים: כדי לחזור בתשובה, צריך להבחין בין כוונות ומחשבות לבין מעשים ודיבורים

אחד הפסוקים המיוחדים בפרשת ניצבים הוא "הַנִּסְתָּרוֹת להשם אֱלֹקֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כ"ט, כ"ח).

מהן ה"נסתרות" ומהן ה"נגלות"? ומה משמעות הפסוק? נראה כמה הסברים.

א. רש"י מבאר את הפסוק בהקשר לפסוקים הקודמים, בהם עוסקת התורה אודות האחריות והערבות ההדדית, עד כדי שיתכן והציבור כולו יישא באחריות על חטאי היחיד. כך כותב רש"י: "ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד... והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו (מה שטמון בלב חברו)? אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן להשם אלוקינו, והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם (בו) ייענשו הרבים".

הציבור מחויב לדאוג למערכות חינוך, משפט וצדק, ולבער את הרע מקרבו, וודאי את הרע הנגלה, ואם הוא אינו עושה כן – הציבור עלול לשלם על כך. לעומת זאת, הנסתרות – להשם אלוקינו. הציבור לא יכול לדעת מה קורה במרתפי הלב של היחיד, כך שהוא אינו נושא באחריותו.

רש"י מחדד, גם באשר לחטאים הגלויים, האחריות ההדדית מוטלת בעיקר בארץ ישראל - הארץ שהופכת אותנו מיחידים לעם אחד, ועל כן ערבים אנו זה לזה.

ב. הרמב"ן מבאר את הפסוק באופן שונה. מדובר בשני סוגי חטאים: הנסתרות – חטאים שנעשו בשוגג ונסתרו אף מעיני החוטא עצמו, והנגלות – חטאים שנעשו בגלוי ובמזיד. על המעשים שנעשו בזדון אנו נדרשים לתת את הדין, אך על השגגות, אותן חולשות אנושיות הנסתרות מעינינו, הן "להשם אלוקינו". "כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני" (תהלים י"ט), יאמר: הנסתרות - לשם לבדו הם, אין לנו בהם עוון אשר חטא, אבל הנגלות, שהם הזדונות, לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת".

בדברים אלה מסנגר הרמב"ן על כל השוגגים. לפי פירושו, יהודי שעובר עבירה בשוגג, לא יענש והוא איננו בבחינת מפר ברית. על המסר הזה מבוססת תפילתנו בימים נוראים - בראש השנה ובעיקר ביום הכיפורים. הפסוק המרכזי בתפילה הוא: "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" (במדבר ט"ו, כ"ו).

ג. ישנן נסתרות, שאדם כלל לא מודע שהוא עושה מעשה אסור. אולם יש נסתרות, שנובעות מהנגלות. אם אני זורק לחבר אמירה שפוגעת בו, אפילו בלי לשים לב לזה, ייתכן שזה נובע מיחס פגום באופן כללי לאותו חבר. כך גם במצוות שבין אדם למקום – אדם המחלל שבת בפעולות שהוא לא יודע שהן אסורות, מתוך זלזול בחשיבות השבת, הדבר אינו באמת כלול ב"נסתרות".

אנחנו נמצאים לפני ראש השנה. בראש השנה נידון כל אדם כפרט, והציבור ככלל. אחד הדברים אותם עלינו לבדוק, הן כציבור והן כיחיד, הוא האם הנגלות שלנו מספיק טובות, על מנת שלא יקרו נסתרות רעות.

המילה "אלול" טמונה בתוך הפסוק "הנסתרות להשם אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". אמירה שנראית עמומה, אך יש בה יסוד חשוב: ההבחנה בין נסתרות לנגלות.

ד. מצוות התשובה קוראת לאדם לשנות את דרכיו ולתקנם. אולם לא פעם מתעורר בנפש קול מתגונן: "המעשים שלי אינם באשמתי" – זה המזל, זה שורש נשמתי הפגום, עשו לי עין הרע, גדלתי בסביבה קשה, סבלתי מחסכים בילדות… כך מסיר האדם את האחריות מעל כתפיו ותולה את חטאיו בכוחות נסתרים שמעבר לו.

על כך בא הרמז: הנח לנסתרות – הן להשם. איננו מצווים לעסוק בהן כלל. חובתנו היא להתמקד ב"נגלות" – במעשים הגלויים, בסיבות הברורות ובתחומים הנתונים לשליטתנו ושבכוחנו לתקן. גם אם יש נסתרות – אין הן מענייננו.

אחד מיסודות התשובה הוא הכרה עמוקה באחריות האישית של האדם למעשיו – הכרה הנובעת מן האמונה בבחירה החופשית שניתנה לו. זהו גם תוכנו של הווידוי: האדם מתייצב באומץ מול עצמו ומודה כי אין את מי להאשים – לא גורל, לא נסיבות, ולא כוחות חיצוניים – אלא אותו עצמו. ברגע זה מתברר לו כי רצונו חופשי וכוחו גדול לעצב את חייו ואת דרכו. מתוך תודעה זו נפתחת לפניו הדרך לשוב אל השם באמת, ולחדש את חייו מתוך חירות, אחריות ותיקון.

יסוד התשובה הוא, אם כן, לקיחת אחריות מלאה: אם אני האשם – אני גם האחראי לתקן. אין להטיל את התוצאות על גורמים נסתרים. התשובה האמיתית צומחת מאמונה בבחירה החופשית – שאם הייתה לי היכולת לקלקל, יש בי גם היכולת לתקן.

ואכן, הפסוק עצמו רומז לכך: "הנגלות לנו ולבנינו… לעשות". תכלית העיסוק בנגלות היא עשייה - תנועה, שינוי, פעולה. הווידוי, משנה את מהותו מהאשמה לתיקון: "אני אשם, אני בגדתי – ולכן אני גם יכול לתקן ולשנות".

ה. ההבחנה בין נסתרות לנגלות מקבילה להבחנה בין כוונות ומחשבות לבין מעשים ודיבורים. כל אדם נושא עמו עולם פנימי של מחשבות ונטיות, חלקן שליליות, אך על עצם המשיכה אל הרע אין תביעה. זהו טבעו של האדם שיש בו נפש בהמית מושכת. האחריות מוטלת על מה שעולה אל פני השטח – המעשים, הדיבורים והמחשבות המודעות שבידו למנוע. "הנסתרות להשם אלוקינו" – ואילו על הנגלות מוטלת אחריותנו המלאה.

ו. הנסתרות – כל מה שמתרחש במעמקי הלב: מחשבות, אמונות, ספקות, כוונות. גם עבירות שנעשות בהסתר, אין לאדם, לחברה או לבית דין סמכות לחקור או לשפוט את המחשבות והנסתרות. ניסיון לעשות זאת הוא מסוכן ומוביל לעריצות. זה תחום שבו רק השם שופט, שכן רק הוא יודע את האמת שבלב. הנגלות – המעשים הגלויים, ההתנהגות המעשית בחברה, מצוות שניתן לראות אם מקיימים אותן או לא, כאן התורה מטילה עלינו אחריות מלאה – לנו ולבנינו.

לבני אדם אין סמכות לחטט במחשבות ובלבבות של בני אדם אחרים, אלא רק במעשים הגלויים. בכך התורה שומרת על חירות המחשבה והאמונה הפנימית של האדם. חיי החברה היהודית אינם מבוססים על שיטור רעיונות או כפייה מחשבתית, אלא על חינוך, דוגמה אישית והתחייבות הדדית למעשים הגלויים.

ז. פעמים רבות מתעוררות בלבנו שאלות וקושיות על הנהגת השם בעולם, שנראית לעיתים בעינינו הקטנות בלתי סבירה וחסרת היגיון. על קושיות כגון אלו עונה לנו הפסוק: לכל אחד יש תפקיד משלו בעולם. "הנסתרות", כלומר דרכי הנהגת השם בעולם, הן "להשם אלוקינו". הן נשגבות מבינתנו ואין אנו מסוגלים להבינן. ואולם "הנגלות" – התורה ומצוותיה – הן באחריותנו, ואנו נדרשים להעמיק בלימודן ובקיומן - "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".