הלסת של רחמים ישי לוי רוסקה בקרב, אבל הוא בטוח: "הניצחון – שאלה של זמן"

קצינים בדלת במהלכה של מלחמה לרוב אינם מבשרים טוב. הרב משה ואורית לוי מתל אביב זכו לשני ביקורים כאלו בשנתיים האחרונות, וגם לשיחה טלפונית אחת. "זוהי הודעת פצוע, בנכם נפצע קשה", נאמר להם בכל אחת מהפעמים. רחמים ישי לוי, בנם הבכור והראשון מבני המשפחה שנפצע, שהה בשמחת תורה כחייל בסמוך לחוף זיקים. למרות הפציעה הקשה שספגו הוא ושניים מאחיו, לא ניתן לפספס את הרוח וזקיפות הקומה הנושבת ממנו. גם את הריאיון עימו לא היה פשוט לקבוע - בין סדרי הלימוד בישיבה לליווי אחיו אלקנה, שנפצע בעזה לפני כחודש וחצי ואיבד את שתי רגליו.

רחמים ישי וחבריו, לפני הפציעה

החוף הפסטורלי שינה פניו

"התגייסתי לגולני לפני שלוש שנים, אחרי תשע שנות לימוד בישיבת הר המור", הוא פותח. "מההתחלה אמרתי לכל המפקדים שלי, שהתנאי הבסיסי שה'עסק' יעבוד הוא שנניח את תאריך הלידה בצד ונתעלם מהעובדה שאני גדול מהם. מכאן והלאה אני חייל כמו כולם".

שמחת תורה תשפ"ד תפסה את לוי ואת חברי מחלקתו כאשר הם מאיישים מוצב קטן, המכונה 'מש"א ארז' וממוקם סמוך לזיקים. לפנות בוקר לוי סיים משמרת לילה בחמ"ל ופנה לחדרו, ובשש וחצי הוא התעורר לירי טילים מסיבי על המוצב.

"אני לא נוהג לקרוא לשמחת תורה 'השבת השחורה', אבל עובדתית השמיים היו שחורים. כל השיגורים שיצאו מעזה לאזור רצועת החוף - זיקים, אשקלון, אשדוד ותל אביב - עברו מעל הראש שלנו. היינו 13 איש במוצב, והתכנסנו במרחב המוגן. אחרי רבע שעה אנחנו מקבלים בקשר הודעה שהרכב הצבאי של הסמ"פ עלה על מטען. הודעה נוספת בישרה על פצוע בטנק שלנו שהוצב על הגדר. מיד אחר כך התפרצה לקשר תצפיתנית של חיל הים, והודיעה לנו ששמונה מחבלים על ספינות משוטים עושים את דרכם אלינו".

כחייל, לפני הפציעה

הצלחתם להבין את סדר הגודל של האירוע?

"לא הבנו שזו מלחמה בכל הגזרה, גם לא היה מצופה שנבין, אך כמובן שהיה ברור שכרגע אנחנו מותקפים. המעבר משגרה לחירום היה מעבר חריף מאוד, אבל זה בדיוק הרגע שלשמו אתה חייל - כדי שבשנייה שהחוף הפסטורלי הזה ישנה את פניו, האויב יפגוש צבא שיהדוף אותו".

העיקר שהמוצב לא ייכבש

דקות בודדות לאחר מכן לוי וחבריו יעלו על מדים וציוד מלא, וימהרו לכיוון ממנו צפויים להיכנס המחבלים. במהלך הריצה הם עוד הספיקו לשקול מהו המיקום בו נכון להתפרס, אך האש הכבדה שנפתחה לעברם הכריעה את הדיון. המחבלים כבר חדרו למוצב, והחיילים הסתדרו במהירות בסמוך לקו האש כדי לבלום את המרצחים.

לוי, ולצידו חייל נוסף בשם אופיר ציוני הי"ד, נעמדו בקו הקדמי ביותר, בפינה של מיגונית. נקודה זו הקשתה על המחבלים בתוכניתם - להמשיך לחלקו הפנימי של המוצב ולכבוש אותו - ומסיבה זו מרבית האש כוונה דווקא אליהם. ציוני ספג מספר קליעים והתמוטט. לוי מיהר לתפוס את מקומו, והמטח הבא כוון אליו. כדור בקוטר גדול פגע בפניו, ריסק קרוב ל-20 שיניים, ונשימתו הפכה לכבדה.

למרות הפגיעה הקשה, לוי הצליח להבחין ברימון שהושלך לכיוונו ונמלט בדממה. "אמרתי בליבי שאם אצעק 'רימון', החברים שלי ימהרו גם הם לסגת והמחבלים יסיימו לכבוש את המוצב", הוא מסביר.

הוא מוסיף שאחרי השלכת הרימון, נחשף לראשונה אחד המחבלים ממקום המחסה בו שהה, וחוסל מיידית על ידי אחד החיילים במוצב. "בפעם ראשונה מאז החדירה, נוצר שיבוש בתוכנית שלהם. הדבר אפשר ללוחמים להרוויח עוד זמן, ולהיערך לתגובה משמעותית יותר בהמשך. ברוך ה', בזכות הסיפור עם הרימון, נוצר איזשהו שינוי לטובה בדינמיקה של הלחימה, והמוצב נותר בידינו במהלך כל הקרב".

הרב דוד לאו מבקר את רחמים ישי לאחר הפציעה

"סע, או שאני מחליף אותך"

לוי, שכאמור נפצע קשות בפניו, חזר למרחב המוגן, ופגש שם בטבח וטבחית. השניים נקלעו לזירת לחימה פעילה למרות שמעולם לא הוכשרו אליה. הטבחים נחרדו ממראה הפציעה, מה שגרם ללוי לשלוח את תמונת פניו לאחיו, שמשמש כמ"פ ביחידה מובחרת. האח זירז את לוי למהר ולקבל טיפול רפואי, ובהמשך יתברר שצדק שכן הפציעה תוגדר כקשה מאוד.

לאחר מספר ניסיונות כושלים להשיג את מד"א, שכרעו תחת עומס האירועים, הטבח החליט לפנות את לוי ברכבו הפרטי. הוא הכניס אותו לרכב, פרץ את שער המוצב ויצא לכיוון בית חולים ברזילי באשקלון.

"כשעברנו בסמוך לגדר האחורית של זיקים, נפתחה עלינו אש תופת מתוך רכב צבאי ששייך לפלוגה שלנו, והטבח היקר, ישי יעקבי, נעצר. באותו רגע לא ידעתי שהסיבה לעצירה היא כדור שקיבל בגב, אבל הבנתי שאם נישאר סטטיים - זה עניין של שניות עד שניפגע מהאש. צרחתי עליו: 'סע, או שאני מחליף אותך'.

"כנראה מעוצמת הבהלה ישי פשוט המשיך לנסוע. עד היום, בכל פעם שהוא רואה אותי  - הוא מזכיר לי את זה", מוסיף לוי בחיוך. רק שבועיים מאוחר יותר, בעודו שוכב בבית החולים, הוא יגלה כי האש שנפתחה עליהם לא הייתה אש כוחותינו כפי שסבר, אלא ירי מחבלים מתוך כלי רכב צבאי גנוב.

רחמים ישי. צילום: לירון מולדובן

"הכי קשה להישאר מאחור"

בחסדי שמיים, לוי ויעקבי הצליחו להגיע לבית החולים, ולוי הוכנס לחדר טראומה. הפעם הבאה בה יפקח את עיניו תהיה כעבור יומיים. "כשהתעוררתי, הייתי מונשם דרך קנה הנשימה ולא יכולתי לדבר. תקשרתי בכתיבה, וכתבתי לאחים שלי פתק: 'עדיף אח עם פנים עקומות מאשר אח בארון. יחד ננצח'.

"אחרי שהוציאו לי את המכשיר וחזרתי לדבר, אמרתי לבני המשפחה שאני סופר פה שלוש מלחמות: המלחמה במחבלים שחדרו למוצב, המלחמה על החיים במהלך פינוי, והמלחמה השלישית שמתחילה עכשיו - המלחמה על הבריאות. הוספתי, שבמלחמות הראשונות הכדור שנורה לא כוון לרחמים ישי לוי באופן אישי. הכתובת הייתה עם ישראל, והמלחמה שנלחמתי הייתה בשליחותו. ככה גם המלחמה מכאן ואילך על הבריאות - היא בעיניי מלחמה כללית, ואת הכוחות ומוטיבציה עבורה אני מקבל מעם ישראל".

מה האתגר המרכזי בפציעה?

"להישאר מאחור בשעה שהחברים שלי ממשיכים להילחם. מלחמה היא לא החלום שלנו כבני אדם, אבל כל חיי הלוחם מכוונים לשם. דווקא כשעם ישראל יצא למלחמה, והייתי אמור לבצע את תפקידי - אני סיימתי להילחם".

בעקבות הפציעה עבר לוי מספר ניתוחים. הוא מציין שהפציעה הביאה לשינוי במבנה הלסת, ותקופה ארוכה נבצר ממנו לאכול מוצקים. אחרי אחד הניתוחים הוא אף איבד בפתאומיות את יכולת הדיבור למשך חודש וחצי. "אני לא ממסגר את כל אלו כאתגר", הוא מסביר. "אנחנו זוכים לקחת חלק בתקומה של עם ישראל. אם השליחות הזאת דורשת לשלם מחירים, אז המחירים הללו משולמים".

משפחת לוי לאחר הפציעה של אלקנה

"קנה את מקומו"

מספר חודשים לאחר שנפצע קשה, הגיעה הבשורה על פציעתו באורח בינוני של י' – אחיו של לוי, המשרת כמ"פ ביחידה מובחרת. לוי עצמו היה מאושפז באותה העת במחלקת השיקום באיכילוב, וקיבל את פניו של אחיו. "היה לי רזומה שם, מה שעדיין לא היה לו, אבל מהר מאוד י' קנה את מקומו שלו בשיקום", הוא צוחק.

לפני חודש וחצי, נקשו שוב שני קציני הנפגעים על דלת בית משפחת לוי. הם באו להודיע על פציעתו של אלקנה, אח נוסף, שנפצע קשה ואיבד את שתי רגליו. מתוך פרוזדור בית החולים פרסמו ההורים, הרב משה ואורית, סרטון קצר. בעיניים דומעות הם ביקשו לעודד ולחזק את פקודיו של אלקנה: "מסייעת 8, אתם גיבורים, החיילים הכי טובים. אתם בתקופה קשה, וזה ניסיון מאוד גדול. בתור ההורים של אלקנה אנחנו מחבקים אתכם, מאמינים בכם, וכדרכם של אנשי גולני אנחנו מברכים אתכם – עד לניצחון".

משפחת לוי

איך הוריך קיבלו את ההודעה על הפציעה השלישית?

"השאלה צריכה להיות מופנית אליהם. אני רק יכול לומר שגדלנו בבית בו הדבר הכי גדול שאדם יכול לעשות בחיים שלו, זה השותפות ולקיחת החלק במשימות של עם ישראל", אומר לוי. הוא מפרט כי בין היתר אביו הקים ישיבה גבוהה בעיר הרצליה, וכי במלחמה הנוכחית שלושה בנים וחתן שלו שירתו בצבא.

"כמובן, עבור כל אדם נורמלי פציעה של ילד זה דבר לא פשוט בכלל", לוי מבהיר. "אבל באותה נשימה, הם מאמינים בכך שאין דבר יותר נכון מלבד לסיים את המלחמה הזאת בניצחון. זה נכון כלפי כל פרמטר שתציב: הנופלים, הפצועים, עם ישראל, וכלפי הקב"ה. כשבאמת מאמינים בכך, אז הניצחון הוא לא מילים חלולות אלא יש לו משמעויות. כשאנחנו שותפים בקביעת הניצחון, אנחנו שותפים גם במחירים שבדרך, מישירים עיניים אל המטרה ואל היעד הגדול - וזוקפים קומה".

"נבין כמה אנחנו גדולים"

מה עם אלקנה כיום?

"לאחרונה, לאחר חודש של אשפוז בסורוקה, אלקנה עבר להמשך אשפוז במחלקת השיקום האורטופדי בתל השומר. ברוך ה' הצליחו להציל את הברך השמאלית שלו, בשונה מרגל ימין - שם הפציעה היא מעל הברך. זה מסע ארוך, ואנחנו רק בהתחלה שלו, אבל גם כאנשים פרטיים וגם כעם – אנחנו לא מחכים רק לסוף, אלא מודעים לדרך ואוהבים אותה, כולל הקשיים והאתגרים".

לוי מספר שלפני כארבעה חודשים הוא השתתף בפגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, יחד עם חיילים נוספים שנפצעו בקרבות באורח קשה. "אמרתי לראש הממשלה שאנחנו עם מלא בכוחות, ושבמהלך השנתיים האחרונות אנחנו צוברים כוח מהניצחונות השונים. הדגשתי, שבעזרת ה' גם הניצחון בעזה הוא לא שאלה של האם אלא רק שאלה של זמן.

"אסור לנו לעשות שני דברים: לא להוריד את העין מהמטרה ולא לאבד את הסבלנות מהדרך הארוכה", משחזר לוי דברים נוספים שאמר לנתניהו. "המלחמה הזאת אומנם ארוכה, ועם מחירים של פציעות ושכול. אבל יחד איתם, ואולי אפילו בגללם, היא נושאת בכנפיה גבורה שבונה את הניצחונות. המלחמה הזאת תסתיים בניצחון ברור, שבעזרת ה' יוסיף לנו הרבה כוחות והבנה מי אנחנו כעם וכמה אנחנו גדולים".

ראיין: ינון לוז