אלמנת רבש"ץ בארי: "גם היום, לאחר הטבח, אנחנו כל כך יהירים. הגיע הזמן להתפכח"

בשמחת תורה תשפ"ד המחבלים שחדרו לקיבוץ בארי פרצו גם לביתה של סיגל קראוניק. בימים כתיקונם בעלה, רכז הביטחון של היישוב, היה לצידה. הירי הארטילרי וההתרעות על חדירת מחבלים הזעיקו אותו למשימת ההגנה שביצע במסירות במשך השנים. כל שנותר לסיגל הוא להסתגר בממ"ד לצד בתה הצעירה, לאחוז בכל כוחותיה בידית הדלת ולמלמל "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך".

משפחת קראוניק

"כישלון, לא הפקרה"

"נכשלנו כשלון חרוץ בשבעה באוקטובר, אבל ברור לי שאף אחד לא הפקיר אותי. אני לא חושבת שמישהו ידע על הטבח ובכוונה תחילה בחר שלא לקום ולהגן עלינו", פותחת קראוניק. היא מתגוררת כיום בחצרים, במגורים הזמניים של קהילת בארי, עד לשיקומו של קיבוצם מהרס המרצחים. 23 שנה היא גרה בבארי, וגידלה שם ארבעה ילדים. בעלה, אריק הי"ד, הוא בן למשפחה שורשית בקיבוץ, ושימש כרבש"ץ היישוב. בבוקר שמחת תורה, עם הישמע האזעקות הראשונות, הבין אריק כי מדובר בירי הסחה. הוא מיהר להיפרד מסיגל ולצאת להגנת התושבים. הוא הספיק לחסל חוליה אחת, נורה למוות מעט אחר כך והיה החלל הראשון בקיבוץ.

את החיים בבארי עד לאותו יום נורא, קראוניק מגדירה כ"95 אחוז גן עדן, וחמישה אחוז גיהינום. חיינו בקיבוץ מצליח, עם טבע, בתי קרקע ובעיקר אנשים מאוד מאוד טובים, מלח הארץ של ממש. יחד עם זאת, אני לא זוכרת שנים שקטות. קראו לזה 'סבבים'".

היה פחד במגורים בקיבוץ שגובל בעזה?

"בכלל לא. כמשפחה, מעולם לא התפנינו מבארי בתקופות של הסלמה. נשארנו יחד עם הילדים ושהינו בסמיכות או בתוך המרחב המוגן.

"למרות הכול, אני מודה ומתוודה שבכל שנות ירי הרקטות והמלחמות השונות, פחדתי פחד מוות שהצבא ייכנס פנימה. הרי כל חייל הוא נשמה. אמרתי שאנחנו יכולים לכתוש אותם מהאוויר ועדיף כך. אבל לא כתשנו".

קראוניק עצמה מעולם לא האמינה בדו קיום עם ערביי עזה. כבת למשפחה דתית, שעברה גלגולים בחייה ונישאה לבן הקיבוץ, היא באה עם תפיסת עולם שונה מהמקובל בבארי. עם השנים היא נעה מעט שמאלה, למרכז המפה הפוליטית. "חייתי בקיבוץ חילוני ושמאלני, ואמרתי לעצמי: 'רגע, יכול להיות שהם אומרים משהו נכון שאני לא מבינה'. השבעה באוקטובר החזיר אותי לעמדות הרבה יותר ימניות מהבית בו גדלתי".

כשהיא מדברת על בני קהילתה, היא חושבת שעבור כולם השבעה באוקטובר היה קריאת השכמה. "עשינו צעדים מרחיקי לכת על מנת לקבל את העזתים, ונתנו להם הזדמנות לעבוד אצלנו. אפילו יצאנו להפגנות נגד החבר'ה שלנו, היהודים, בצד השני של המתרס, וקראנו להם לפנות את גוש קטיף ולתת אותו לעזתים.

"גם אני האמנתי במה שהקיבוץ שלי אומר. אמנם הייתי ימנית בעבר, אבל חשבתי שיכול להיות שאני לא כל כך מבינה נכון, ומה כבר יכול לקרות? כשפגשנו את העזתים ביום-יום, ראינו אנשים נחמדים שבירכו אותנו: 'סבאח אל-ח'יר', 'סבאח אל-נור'. באופן אישי, ראיתי כל אדם בפני עצמו, והקפדתי לא להכליל את כולם".

אריק קראוניק הי"ד

מדברים היום הרבה על קונספציה. מה דעתך בעניין?

"אני לא קוראת לזה קונספציה אלא יהירות. הטבח לא החל בשבעה באוקטובר. כבר 11 שנה שאנחנו רואים אותם מתאמנים סמוך לגדר. איזו מדינה מתוקנת בעולם מאפשרת לגוף טרור להתאמן סמוך לגדר, לראות את הכול ולדעת הכול? ועוד באים ואומרים לנו שהם מורתעים".

כשאני מנסה להבין, איך היא מסבירה את הפער בין מה שראו תושבי העוטף וגנרלי הצבא עין בעין לבין האופן בו הם תפסו את תוכניותיהם של ערביי עזה, קראוניק משיבה: "הצבא כל כך האמין שהם מורתעים, המפקדים ממש היו משוכנעים בכך. אם המפקד מאמין במשהו, זה מחלחל לסגן שלו וכן הלאה. בסופו של דבר, בל נשכח שבצבא החיילים הם רק ממלאי פקודה של ההוראות מלמעלה.

"מיגנו את עצמנו לדעת, בכל מקום שמנו מרחב מוגן", היא מוסיפה בכאב. "אחד הרמטכ"לים הקודמים אמר שאנחנו לא צריכים כל כך הרבה כוחות צבא, כי היום הטכנולוגיה תנצח, ולכן צמצמנו את מספר החיילים". היא מזכירה, כי בבוקר שמחת תורה המחבלים מיהרו לפגוע ולנטרל את מערכת 'רואה-יורה', אחרי שהסיקו מסבב קודם שהתצפיתניות ממהרות להקפיץ כוחות, ולכן צריך לפתוח דווקא עם פגיעה באמצעי הראייה שלהן.

אריק הי"ד וסיגל עם שניים מילדיהם

"כשמודים בטעויות – צומחים"

"יש לנו צבא מאוד חזק. תראי מה עשינו בתקופה כל כך קצרה: עזה, לבנון, תימן ואיראן", אומרת קראוניק. הבעיה לדעתה אינה ביכולותיו של הצבא, אלא ביחס המכיל במשך השנים כלפי הטרור העזתי. "תארי לעצמך אדם שעובד בדיוק הפוך מאופי מקום העבודה שלו, עושה הכול גרוע, מקבל פידבקים שלילים, ובתמורה הבוס שלו מעלה בכל שבוע את המשכורת. העובד ימשיך בדיוק באותה הדרך.

"והנמשל ברור. העזתיים עושים לנו כל כך הרבה רע, טרור מכל הסוגים, ובמקביל הסיוע נשפך כמים. בתרגום לערבית הם מבינים דבר אחד: חבר'ה, כל הכבוד, תמשיכו".

בנוגע לשאלה מה יכול למנוע טבח דומה בעתיד, התשובה שלה נחרצת: "קודם כל, להמשיך את הלחימה עד הכרעה והכנעה גמורה, ולפרק אותם מנשקם. עד לרמה שהם יתחננו להיכנע. זה תנאי הכרחי כדי שאנחנו נחיה פה בשלום ובבטחה.

"ובלי סחטנות. מדברים הרבה על עסקאות, ואני לא מצליחה להבין את השימוש במונחים יפים כמו 'עסקה' או 'הסכם'. תשתמשו במונח הנכון ותגידו: 'אנחנו לא משלמים כופר מספיק גדול לסוחטים באיומים'. איזה הסכם?", היא תוהה. "החמאס סוחט אותנו באיומים, ומחזיק אותנו כבני ערובה".

אריק הי"ד עם רבש"ץ חבר

את חושבת שיש אנשים בקיבוץ שרואים את הדברים כמוך אבל מתקשים להודות בכך?

"אין לי מושג, אבל אני מאמינה שאחד הדברים שמצמיחים אדם זה להבין שטעה ושעליו למצוא דרך אחרת להצליח. אני מבינה שאנשים רואים דעה פוליטית כמשהו שלא מחליפים, אבל זה הזמן להחליף ולהתפכח.

"גם היום, לאחר הטבח, אנחנו כל כך יהירים להגיד שטעינו. יושבים באולפנים אלופים ותתי-אלופים בדימוס, ואומרים: 'אם זה היה בתקופתי, זה לא היה קורה'. ואני שואלת: אתם לא מתביישים? במשך 20 שנה הכשרנו את העזתים להגיע ליום הזה – היינו מלאי הכלה כלפיהם, התחשבנו בהם ונתנו להם להתאמן על הגדר. קמים פה, כמו פטריות אחרי הגשם, גופים לזכויות אדם שמקרקעים כל החלטה שלטונית. הימין בשלטון – אבל הוא לא שולט. הוא עושה משהו, ואז קם ארגון 'בצלם', מגיש עתירה לבג"ץ, והם מבטלים את מה שהממשלה החליטה. למה בג"ץ מחליט איך צה"ל צריך להתנהל? האם שופטי בג"ץ נמצאים שם בקרבות או בהפרות הסדר על הגדר?".

אריק הי"ד באוגדת עזה עם אילן פריורנטינו הי"ד, רבש"ץ נחל עוז, והגשש

"מה בשליטתי כרגע?"

לפני מספר חודשים, הוזמנה קראוניק להרצות בתיכון ירושלמי. ההרצאה, הנושאת את השם 'מחרבות ברזל לתקומה חדשה', חוברה כמעט בספונטניות כחודש וחצי לאחר הטבח, בעידודו של הרב משה הר נוי שליווה את המשפחה, והועברה על ידה מאות פעמים. כמה דקות לתוך השיחה, נרמזה קראוניק לגשת לקצה הבמה. אשת הצוות שהזמינה אותה לחשה באוזניה, כי מנהלת בית הספר מבקשת שקראוניק תתמקד בסיפורה האישי בלבד.

אריק הי"ד מסייע בעבר למד"א בפינוי פצוע

מה בדברייך צרם לה?

"ההרצאות שלי רצו מאות פעמים, ואני אומרת בהן את הדעות שלי כמו שאת שומעת אותן פה. כנראה המנהלת ביקשה לא להביע איזושהי עמדה מסוימת.

"השתגעתי מהבקשה הזו. אמרתי לה: 'או שאני מספרת את כל ההרצאה – או שאני הולכת'. הבנות שישבו בשורות הראשונות ראו את הדו-שיח והן נעלבו עבורי קשות, חלקן היו עם דמעות בעיניים". קראוניק מספרת כי בעודה ממתינה לאשת הצוות לשמוע את תשובתה של המנהלת, החלו התלמידות למחוא לה כפיים ולבקש שלא תרד. המנהלת, שזיהתה את ההתקוממות, סימנה לקראוניק להמשיך. בסיום ההרצאה, כאשר קראוניק שאלה כהרגלה האם יש שאלות, היא נענתה מיד על ידי ההנהלה שאין אפשרות לשאלות ושהבנות צריכות לשוב לכיתות.

אריק הי"ד ואחת מבנותיו

לעת ערב, הוצפה הרשת החברתית של קראוניק בהודעות מאנשים שלא הכירה. "אלו היו ההורים של אותן תלמידות, והם ביקשו להתנצל על התקרית במילים חמות. הודיתי להם, ואמרתי שאת שיעורי הבית הם אלו שצריכים לעשות מול מנהלת המוסד".

הדעות המוצקות של קראוניק גובשו והתחדדו אחרי שהייה של 17 שעות בממ"ד בביתה יחד עם בתה נעה. שלושה מילדיה שהו בנפרד ממנה, במגורי הצעירים בקיבוץ, והיא לא ידעה מה עלה בגורלם. בעלה הרבש"ץ יצא לתפעל את האירוע ולהגן על היישוב, ורק באוטובוס שיוציא אותם מהקיבוץ ההרוס היא תגלה על נפילתו בגבורה.

על מה חשבת בשעות הארוכות בהן היית לבדך עם נעה, ובניתוק מבעלך ומיתר ילדייך?

"לא חשבתי יותר מדי, רק הבנתי שאנחנו במלחמת הישרדות", היא משיבה. "שאלתי את עצמי: מה בשליטתי כרגע? והתשובה היא שכרגע מה שבשליטתי זו רק השמירה על הידית של הממ"ד. האם בשליטתי לצאת מהממ"ד וללכת לבדוק מה קורה עם כל אחד משלושת הילדים הגדולים שלי? התשובה היא שלא. לכן נטרלתי את הדאגה, כי זה לא היה יכול לקדם אותי". גם בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ היא נמנעה מלהסתכל, מתוך הבנה שהדיווחים שם עלולים רק לגרום לה לעשות מעשים לא מדויקים מתוך פחד.

כשהמחבלים נכנסו לביתה של קראוניק, היא לפתה בכל כוחותיה את הידית ומלמלה ללא הרף "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך". בשלב מסוים היא התעלפה, ובתה הייתה זו שהחזיקה את הידית, עד ששבה להכרה וחזרה לאחוז בה ולהתפלל. הן חולצו בחצות לילה על ידי כוחות צה"ל, ויצאו לבית הפוך שנשדד ונבזז על ידי המרצחים.

את מגדירה את עצמך כאדם מאמין?

"ברור שאני מאמינה. איך אמר הרבי מליובאוויטש? 'במקום בו נגמר ההיגיון מתחילה האמונה'. תראי את החטופים ששבו. אצל כולם, במקום בו נגמר ההיגיון התחילה להם האמונה, וזה מה שהחזיק אותם.

"בעיניי, היהדות, החגים וכל הערכים שקיבלנו הם ערכים מאוד טובים. תמיד הייתי אדם מאמין, וזה מה שנותן כוח. גם הילדים שלי, תודה לאל, האמונה זורעת בהם המון כוח".

נעה, בתה של סיגל, שהסתתרה עימה בממ"ד וניצלה

דוגמה אישית

איך ממשיכים בחיים אחרי איבוד בעל ואחרי אירוע כל כך טראומטי?

"זה לא רק איבוד בעל, זה מה שאנשים לא כל כך מבינים", מדגישה קראוניק. היא מסבירה שבמצבים טרגיים אחרים הקושי הוא בהיפרדות מהאדם הקרוב שנפטר, בעוד הסביבה כולה נשארת יציבה: הבית, הרכב, השכנים והחברים. "לנו לא היה שום דבר", היא אומרת בפשטות, ובנקודה זו מלאת שבח והודיה לאנשים שעטפו אותם לאורך הדרך. "עם ישראל בתפארתו", היא מתפעלת.

היא מזכירה שני דברים ככאלו שנותנים לה את הכוח: "ויקטור פרנקל אמר 'אם יש לך למה, אתה תדע לעשות כל איך'. יש לי ארבעה ילדים ואני רוצה שכל אחד מהם יתחתן, יקים בית, ושיהיו להם חיים טובים. חשוב לי שהסיפור שעברנו יהיה רק חלק מהחיים שלהם ולא יהווה את החיים כולם". קראוניק מבהירה כי על מנת שזה יקרה, היא לא נוקטת בפעולות מיוחדות. "אני רק צריכה להוות דוגמה. בטבע, הלביאה לא מושיבה את הילדים שלה לשיעור שעוסק בכיצד טורפים, אלא יוצאת, מבצעת, והם מסתכלים ומבינים מה עליהם לעשות. לא צריך להרבות בדיבורים, אלא רק להוות דוגמה ולעשות".

הדבר השני שנותן לה כוח, ודומיננטי בשיחה איתה, הוא הבחירה להודות. "אמא שלי תמיד אומרת: 'אל תסתכלי על חצי הכוס המלאה. תגידי תודה לבורא עולם שנתן לך כוס'. אז אני מודה לבורא עולם ש'נתן לי כוס', שנותרתי בין החיים ושכל ארבעת ילדיי איתי. אני מודה על זה שמדינת ישראל הוציאה אותנו לבית מלון ואנחנו לא חיים ברחובות, כמו הרבה מאוד פליטים בעולם.

"אני בוחרת להסתכל על הטוב ולהודות על כל טיפה קטנה שיש לי בחיים. כשאת שמה זרע קטן באדמה – הוא בחושך. אבל אם יש לו מספיק כוחות, הוא בוקע את כל האדמה ויוצא ממנו עץ גדול".