כשהשטן דיבר עברית: מסיפורי הישועות של שותפי הידברות

פתאום אני רואה אותו מולי. מחבל. לא בסרט, לא בחלום – במציאות. עומד מולי, פנים חשופות, זקן פרא, קלצ'ניקוב ביד. טעון. העיניים שלנו נפגשות. היה לי ברור מה אמורה להיות השנייה הבאה. ואז הוא צועק לי: "לך!", בעברית. ולי לא נשאר אלא לרוץ, בלי מחשבה, בלי לב.

בשמחת תורה הזה באו כמה חברים אלינו לשדרות. תכננו לחגוג ולשמוח, כל זה מתוך שמירת שבת כהלכתה, דבר שקיבלתי על עצמי כבר לפני שנים. לא מתוך פחד או כפייה, מתוך אהבה. שבת היא הדבר הכי יקר לי. 

בשמחת תורה הזו התעוררתי מוקדם בבוקר. אין לי מושג למה. 'אם אני כבר ער, אצא למניין המוקדם', חשבתי לעצמי. אני יוצא החוצה, מתחיל ללכת, ופתאום - "צבע אדום". בגדול אני די רגיל לזה, כמו כל השדרותיים. אנחנו כבר יודעים מה לעשות. חזרתי הביתה, הערתי את החברים ושלחתי אותם לממ"ד.

אנחנו בתוך הממ"ד, שומעים פיצוצים מפעם לפעם. אף אחד מאיתנו כמובן לא מעלה על דעתו את מה שמתרחש בחוץ באמת, שיש מחבלים בתוך העיר. אנחנו מנסים להמשיך כרגיל. הבית שלי בבניין שנמצא על הכביש הראשי (לא רחוק מתחנת האוטובוס שבה עצרה ההסעה שיצאה לטיול מבית האבות וכל נוסעיה נרצחו, השם ירחם), פונה לחזית, קומה ראשונה בלי סורגים. 

שעה וחצי חולפות, ואני יוצא לבית הכנסת. ממשיך מהבניין לשביל שמוביל לבניין הסמוך, ומשם יוצא אל הכביש הראשי.

ושם, נעצרתי.

אני קופא.

מולי מחבל, פרא אדם. אני מבין שזה היום האחרון שלי. 

אבל הוא צועק לי בעברית, וזה די ברור: "לך!".

אין לי זמן לחשוב. הגוף שלי מגיב לפני. אני רץ בחזרה לבניין. ברור לי שהוא אחרי. שאני עוד שנייה חוטף כדור בגב. הלב דופק, פחד, בהלה. אני נכנס לבניין. בבניין שלי יש בעיה עם התאורה, לכן כרגע הכול חשוך. חושך גמור. אני מגשש, מחפש את דלת הבית שלי. אני רועד. אני יודע שאם הוא ייכנס אחרי – אני מסגיר את כל מי שבפנים. אבל אני ממשיך. בלי לעצור. בלי פחד, אולי כי כבר אין מקום לפחד. אני מונע. לא פועל, מבצע.

עד שאני מצליח לפתוח את הדלת, יוצאת נשמתי. אני נועל את הדלת פעמיים, רץ לחלונות, מגיף תריסים ומספר לחברים בצורה מבולבלת מאד את מה שראיתי. 

אני מבין שעכשיו זה פיקוח נפש, ושקורה משהו מטורף. ביד רועדת אני ניגש אל הטלפון, שהיה כמובן כבוי, ומדליק אותו. 

בבת אחת, כל הזוועות קופצות. 

זה קורה גם כאן. בשדרות. אצלי ברחוב.

הזעזוע משתק אותי. יריות בחוץ. בומים. כל רעש מפיל את הטלפון מהיד. יש רגע שאנחנו בטוחים שיש מחבל בתוך הבית. הבומים כל כך קרובים, שלא ניתן להבחין אם הם כאן או בחוץ. 

יום שלם היינו ככה, כלואים בבית, מתעדכנים במה שקורה, בקרבות הבלתי נגמרים. זה היה סיוט שלרגעים נדמה שלא יסתיים. בבוקר למחרת, ביום ראשון, כשאנשים מתחילים לעדכן שהם עוזבים את העיר, אני מבין שאין ברירה אלא לצאת. באותה שעה, וגם מאוחר יותר, היו עדיין מפעם לפעם קולות ירי ועדכונים על מחבלים בודדים שעדיין מסתובבים בעיר. החרדה הייתה דבר שחלק ממנו נותר בי עד היום. 

החברים ארזו ועפו לרכב. בקושי הצלחנו לצאת מהעיר בצורה נורמלית. אחד החברים נהג ברכב שלי, ובמרכז הארץ הם ירדו, כל אחד בביתו. משם, בקושי נוהג, הגעתי לבית של קרוב משפחה, וקרסתי. 

אחרי שבכיתי בלי הפסקה, התמוטטתי לתוך המיטה. לא אוכל, לא שותה, לא מדבר. טלפונים – לא עונה. כלום. שקט.

שבועיים ככה. נעלם מהעולם. מרוסק.

לשיחת טלפון אחת עניתי. לא יודע למה. זה היה חבר קרוב. הוא רק צעק עלי: "תקום! לך לטיפול". הוא אפילו הפנה אותי למקום ספציפי שהתנדב לטפל ולייעץ לנמלטים מהדרום, בדיוק כמוני. 

עד שהלכתי, הייתי צל של עצמי, ירדתי במשקל לא מעט.

וטוב שהלכתי. זו היה קרן האור הראשונה באפלה. מהטיפול הזה התחלתי לטפס. הכרתי חלק מהנרצחים. כאב שאין לו סוף. אבל למדתי: התקומה היא אחר החורבן. 

מאוחר יותר הצטרפתי לצוות שפועל למען המפונים. דאגנו להם לבגדים, לאוכל, מקום לינה. אין על עם ישראל. אנשים שלא הכרתי העניקו כל מה שהיה להם. עם של חסד. עם של אמונה.

השלמתי עם זה שאני צריך ריפוי לנפש. זה היה קשה, אבל לאט לאט התחילה הבנייה. למדתי שאמונה היא גם כשאין שום תשובות, כששואלים ואף אחד לא עונה. גם זו תשובה. שהשם מדבר גם דרך השגחה פרטית של גזירות קשות. 

היה דבר אחד שנאחזתי בו מאוד. שלושה שבועות לפני שמחת תורה חתמתי על השותפות. "שמירה מפגעים רעים", היה כתוב בין היתר בסרטון שדיבר על זה. האותיות קפצו מול העיניים שלי.

אני מסתכל אחורה על מה שעברתי, וחושב: היה איתי קמע. היה סנגור ששמר עלי ועשה את הדבר הכי לא אפשרי בעולם: לגרום לשטן, ועד היום אני לא יודע למה, לומר לי לברוח. 

למה מחבל לא יורה בך ברגע שהוא אמור לעשות זאת? אין לי מושג. "אולי דמיינת?", שאל מישהו. אולי. אולי המחבל צעק משהו אחר, משהו שהיה נשמע כמו "לך", ולא הצליח לירות. אולי. בסוף אני כאן, חי ושלם אף על פי שהייתי בלב התופת, וזו עובדה. בסוף מה שראיתי זה שהוא צועק לעברי לברוח, וזה פשוט לא הגיוני. 

עכשיו אני מחכה כמו כולם שישובו החטופים, ושתבוא כבר הגאולה. ואחרי שראיתי בעיניים,אני מאמין שהכל יכול להיות. 

לקראת יום הדין, כולנו זקוקים לזכויות רוחניות. חתמו על שטר השותפות עם הידברות והגאון הגדול הרב זמיר כהן שליט"א, ואינספור זכויות יהיו שלכם, כדי שתכתבו ותחתמו לשנה טובה ומתוקה! לחצו כאן או חייגו 073-222-12-12