כשהכל מתהפך – לטובה! מסיפורי הישועות של שותפי הידברות

הנוף מפאתי דוב"ב, המושב שבו אנו מתגוררים בגליל העליון, הוא כפר בדרום לבנון. אנחנו ממש מולו, על קו הגבול הצפוני. 

בדיוק סיימנו לבנות את הבית החדש, עם כל התכנונים והאביזרים שאהבתי, ואז פרצה המלחמה. אנחנו מיד מתבקשים להתפנות מהבית במהירות, לצאת לארץ לא זרועה, לחדר אחד במלון שיהיה הבית החדש שלנו.

פתאום, מבית רחב ויפהפה, מלא בכל טוב, עברנו למקום קטן וצר, כולנו יחד. כמעט כולנו יחד. בעלי יצא למילואים, מה שהוסיף עוד חרדה לאלו הקיימות. הארץ כולה בבהלה ומהומה, ואנחנו, שיודעים מה זו אימת חיזבאללה, מבינים קצת יותר את גודל האירוע ואת ההשלכות והסיכונים. 

הלב הדופק בפראות לא מתעניין בעובדה שאני צריכה להישאר חזקה ומתפקדת מול הילדים. אבל לי אין הרבה אפשרויות, ואני מנסה ככל יכולתי. 

אם חשבתי שאני די מבינה את ההתמודדות שניצבה בפני, כאן טעיתי. המנהל במקום העבודה שלי הודיע שהוא נאלץ להוציא אותי לחל"ת. כאילו כל המצב לא מספיק, עכשיו גם זה. 

עשרים שנה אני נותנת את כל כולי בעסק מצליח, זה ממש הפך להיות חלק מחיי. ועכשיו, עם כל ההבנה למצב המורכב, משהו בפנים מרגיש מושפל. כאילו כל מה שנתתי, כל ההתמסרות של השנים הרבות - נמחק. זהו, אני מיותרת. גם אם זה לא נכון, זה מה שאתה מרגיש. 

חוסר היציבות הפך מוחלט. לא קל, לא פשוט. הרגשה שאתה נע ונד, בלי שום דבר להחזיק בו, ואני בצריח לבד. לבד עם הקדוש ברוך הוא. אלו היו ימים קשים, כאלה שמציבים אתגרים בכל יום מחדש. לנסות להכיל את הכל, לא לתת למרמור להשתלט. לא תמיד מצליחים. יום מתחיל, ואת לא יודעת איך תסיימי אותו. איך להמשיך מכאן והלאה. 

עד שמתרגלים במשך שנים לשגרה מסוימת, עכשיו לכי תביני שהכל השתנה, וזה כשאין אופק ברור. הכל ערפל של מלחמה, הכל אי ודאות. זה לא שיושבים בבית המסודר שלך והכל בגדול די בסדר, אבל רק את העניין הזה של העבודה, למשל, צריך לפתור. גם מצב כזה הוא לא קל, אבל הלוואי שזה היה ככה. 

הזמן חולף, וזה הולך ונהיה קשה יותר. אנחנו בעיר זרה, בלי מטלות יומיומיות. אין גם איפה להטביע את המחשבות. אין תעסוקה, אין אפילו כלים להדיח, אין בישולים ואין כלום. האירוניה היא שיש מי שחשב שמלון זה נחמד, אבל אפילו פרוסת לחם אתה לא יכול להכין לעצמך. 

אני לומדת, בפעם הכמה באותה תקופה, להעריך את השגרה הצפופה ומלאת המעש שהייתה לי. 

כשאני נתקלת במאמר על שטר השותפות, אני שמה לב למשהו פשוט: ההצעה היא בסיסית וקלה, והתמורה היא מעל לכל דמיון. אני מגיעה מעולם הנדל"ן, מבינה דבר או שניים על רווח מול הפסד, על הזדמנויות שאסור להחמיץ. אני מזהה את המציאות ואת התשואות והראש מתחיל לנתח: ההצעה אומרת לתרום סכום סביר מאוד, ולקבל בתמורה מניות, שותפות בזכויות הרבות של ארגון הידברות, כשבעצם זו חתימה על שותפות עם הרב זמיר כהן על כל מפעלות הידברות.

מבחינתי, לחטוף. תרמתי, חתמתי. 

כמה ימים עוברים, ואני מחליטה לעשות שינוי. עולם הקוסמטיקה היה תחום שעניין אותי מאוד, וכעת, כשממילא אין מה לעשות, זו ההזדמנות להעסיק את הראש ואת הלב. נרשמתי ללימודים.

לאט לאט, רצף של דברים מתחיל להסתדר, לפתוח אופק. אני מסיימת לימודים, מקבלת החלטה לפתוח עסק עצמאי מהבית. חיזבאללה מובסים בנס, ואנחנו מקבלים אישור לשוב הביתה. החלום שהיה נראה לא הגיוני, הופך למציאות. 

שוב הבית האהוב, שוב הפינה שלי. מפרסמת את העסק, וזרם הלקוחות מתפרץ. 

אני רואה ברכה וסייעתא דשמיא בכל צעד ושעל. ככל שאני הופכת ברעיון, אני מבינה שהכל התהפך לטובה, אלוקים הכין לי שפע, גדלות הדעת והנפש, דווקא מהמקום הכי נמוך, הכי שחור שהגעתי אליו. דווקא משם צמחה לי הישועה , ובכל פעם שאני הופכת בזה וחושבת, אני יודעת מיד איפה הכל התחיל.

זו היתה ההשקעה הרוחנית שלי, חתימה אחת של שותפות שהעבירה לזכותי זכויות רבות כל כך. 

השטר הזה פתח לי דלתות, מניות אדירות של מליצי יושר וזכויות. אין לי תשואה גדולה יותר מזו, יש לי חלק בזכויות אדירות שעושות לי את העבודה. לי נשאר רק להתפלל ולהתחזק עוד באמונה, ולדעת שגם להיות שליחה טובה, למצוא את המציאה הכשרה - צריך סייעתא דשמיא.

ואני, זכיתי. 

לקראת יום הדין, כולנו זקוקים לזכויות רוחניות. חתמו על שטר השותפות עם הידברות והגאון הגדול הרב זמיר כהן שליט"א, ואינספור זכויות יהיו שלכם, כדי שתכתבו ותחתמו לשנה טובה ומתוקה! לחצו כאן או חייגו 073-222-12-12