פורח בערב ונובל עד הבוקר: הכירו את הצלף הקוצני

אם תטיילו בין מצוקי הגליל, על מדרונות הרי יהודה או אפילו בין חומות אבן ישנות בשולי בקעת הירדן – ייתכן שתפגשו בו: הצלף הקוצני. הוא לא יבקש רשות להכות שורש. יתפרץ מבין אבנים, יטפס על גדרות ויתיישב לו על קירות ישנים כאילו היה כאן מאז ומעולם. אחד מארבעה מינים בני הסוג צלף הגדלים בארץ, ובעל שני זנים – המצרי והסיצילי – שלגביהם הבוטנאים עדיין חלוקים בשאלה אם באמת מדובר במינים שונים, ומהם ההבדלים המדויקים ביניהם.

זהו צמח שידע להתאים את עצמו לכל פינה – מהשפלה ועד ההרים, מהנגב הצחיח ועד לערבה. הקרקע? לא משנה לו אם היא דלה, סלעית או חולית. גם מעזבות ומעונות אדם אינן מרתיעות אותו. אבל לא כולם שמחים לראות אותו – בגינות פרטיות הוא נחשב לפולש עקשן, ולעיתים נעקר ביד בוטחת. ובכל זאת, יש מקום שבו הוא התקבל בכבוד: פרח הצלף הקוצני נבחר לסמל של שמורת הטבע נאות קדומים.

מאחורי מראהו הקוצני מסתתר סיפור ארוך של שימושים רפואיים. ביוון העתיקה היו פירותיו ושורשיו תרופה לכאבי שיניים. ברפואה הערבית הקדומה נהגו לצלות את שורשו לטיפול במחלות טחול. בארצות רחוקות כמו עיראק, פרס וצפון אפריקה מצאו בו מרפא להורדת חום, דלקת פרקים, חיזוק הגוף וסיוע בהפרשת נוזלים. בהודו הוסיפו לו תפקידים נוספים – טיפול בשיתוק, מחלות כבד וטחול, שיכוך כאבים וחיזוק כללי. גם כאן, אצל ערביי ישראל, הוא ממשיך להיות חלק מהמרקחת העממית – לתרופות לליקוי שמיעה, שיגרון, עקרות, פצעים מזוהמים, סוכרת, כאבי שיניים ומחלות חזה.

אבל הצלף הוא לא רק בית מרקחת. מזה אלפי שנים הוא גם תבלין. ניצניו הקטנים – "קפריסים", פירותיו הצעירים – "אביונות", הענפים הרכים – "תימורות" והעלים הבשרניים, כולם נאספים, מוחמצים ומשמשים במטבח. הפקעים נמכרים בעולם כתבלין מבוקש, הגבעולים הצעירים מתבלים יוגורט, והניצנים – לאחר שהמרירות סולקה מהם בבישול קצר או השריה – מוגשים כבושים בחומץ או במלח. אפילו תעשיית הקוסמטיקה מצאה בו עניין.

האופי הקוצני והיופי העדין

הענפים של הצלף הקוצני בשרניים וסגולים, ועליהם צומחים קוצים מעוקלים וחדים. להכניס יד בין ענפיו – קל; להוציא אותה – כבר סיפור אחר, שבדרך כלל מלווה בשריטות. באביב מופיעים עליו הירוקים, שבסוף הקיץ קמלים. ואז, באיטיות ובדיוק, צצים הניצנים הירוקים, שמתחילים להאדים ולהפוך לסגלגלים. בערב, הפרחים נפתחים: ארבעה עלי גביע, ארבעה עלי כותרת לבנים, עשרות אבקנים סגולים דקיקים ושחלה המתנשאת על עמוד ארוך. עד הבוקר, היופי הזה כבר נובל. הפרי – האביונה – הוא ענבה מוארכת המתבקעת לאורכה, והלבלוב החדש – "תמרות" – מבשר את המשך מחזור החיים.

בהלכה – בין ירק לאילן

הצלף היה כאן כבר לפני שנים רבות, ואפילו התנאים שחיו בזמן בית המקדש השני דנו בו. כיוון שהוא מחדש ענפים מדי שנה, הוא הצית ויכוח בין בית שמאי ובית הלל: בית שמאי ראו בו ירק לעניין כלאיים, אך אילן לעניין ערלה. בית הלל, לעומתם, קבעו כי מאחר שגזעו נשאר משנה לשנה, דינו כאילן. גם בשאלת "מהו הפרי" נחלקו התנאים: רבי אליעזר מנה את התמרות, האביונות והקפריסים כפירות לכל דבר, ורבי עקיבא – רק את האביונות.

הוויכוח נמשך גם בעניין הברכה: על האביונות – "בורא פרי העץ". על הקפריסים – מחלוקת: הרי"ף והרמב"ם אומרים "האדמה", הראב"ד והרא"ש – "העץ". בעל הטורים פסק "האדמה" מחמת ספק, וכך נפסק גם בשולחן ערוך.

ולבסוף – יש גם אמירה חיננית של חז"ל: הצלף הוא "עז שבאילנות" – כמו שישראל הם "עז שבאומות", התרנגול "עז שבעופות", והכלב "עז שבחיות". אולי זו הדרך התלמודית לומר – זה צמח שלא מוותר.