ממש ראיתי בעיניים, איך כל אחת מהן נזכרת פתאום למה היא כאן

ביום בהיר אחד, באמצע שגרת החיים, בלי יותר מדי רעש חיצוני – בלבי גמלה החלטה. החלטה שקטה אך עוצמתית: להוציא קבוצת נשים למסע. לא עוד טיול. לא עוד סיור. מסע שורשי, פנימי, עמוק. להתפלל. לבקש. להתחבר.

התחלתי להרים את ההפקה: וילה הוזמנה, סוכן נסיעות גויס, קבוצה בוואטסאפ נפתחה וההרשמה החלה לזרום.

ואז — הגיעה המלחמה. איראן. איומים. שמיים שנסגרים. לבטים. לצאת? לא לצאת? איך אפשר להמריא כשכל המדינה על סף רעד?

אבל דווקא שם, מתוך הערפל – השמים התחילו להיפתח. תרתי משמע.

בניסי ניסים הצלחנו להמריא. דווקא כשנראה היה שהכל מתבטל, דווקא כשכבר ויתרנו, משהו גדול מאיתנו – החזיר את התקווה למסלול. והלב שלי לא הפסיק להודות.

על 24 נשים שהאמינו. בי, בעצמן, במסע. על הרשות שניתנה לי להיות שליחה קטנה בתוך שליחות ענקית. על הזכות להוביל. ועל ההשגחה המדויקת, שניה אחרי שניה, שידעה מתי לסגור שמיים – ומתי לפתוח לבבות.

המסע התחיל – וקרה בו נס אחרי נס.

בבקרים פתחנו בלימוד. לימוד שקט, מדויק, שנכנס דרך האוזניים – וירד ישר ללב.

ראיתי נשים משתנות מול העיניים. מישהי לקחה על עצמה ללמוד חת"ת בכל יום. אחרת התחילה לשתף, לפתוח, לשאול, להעז. מישהי פתחה שיעור תורה בביתה, ועוד מישהי שנשאה עמה שבר זוגי עמוק, הייתה בטוחה שתחזור מהמסע – ותפתח תיק גירושין. אבל היא חזרה אחרת. פתאום הלב שלה נפתח. היא ראתה את בעלה באור אחר. היא סיפרה לי: "פתאום הבנתי שהוא לא האויב שלי. הוא רק מחכה שאפסיק להילחם. שאראה אותו באמת".

נשים שלא הכירו זו את זו – פתאום נהיו קשורות. ממש כמו אחיות. נשמות שהיו זרות זו לזו – הפכו לקרובות בלי מילים.

הרגשתי, ממש ראיתי בעיניים, איך כל אחת מהן נזכרת פתאום למה היא כאן. למה היא בעולם הזה. למה ה’ שלח אותה דווקא עכשיו, דווקא לכאן.

בכינו. תפילה על החטופים. על החיילים. על ילדינו. על השלום. על עצמנו. תפילה על גאולה – גדולה וקטנה. חיצונית ופנימית.

אבל כל מה שקרה שם – לא נועד להישאר שם. המסע האמיתי – מתחיל כשחוזרים.

כל האורות, כל ההבנות, כל הדמעות – הן לא בשביל הפוסטים. לא בשביל ההתרגשות. הן בשביל השגרה. בשביל הסירים. בשביל הכביסה. בשביל השיחות עם הילדים. בשביל הממלכה הפרטית שלנו, שבה אנחנו עקרת-הבית. עיקר הבית.

כי כשאשה מתחברת – היא מאירה, וכשאשה מאירה – היא משנה.

זו הייתה תשובה לתפילה ישנה. תפילה של נערה אחת, אבודה, שפעם עמדה מול הרבי, ובקשה בלב: "הלוואי שעוד נשים ירגישו מה שאני מרגישה עכשיו".

והן הרגישו. והן השתנו. ואני – רק החזקתי להן את היד.

תודה על הזכות.