"הוא שכב פצוע בכל חלקי גופו, אבל נושם ובחיים. אמרתי 'מזמור לתודה'"

כשהזמרת ירין נקטלוב מדברת על שנות ילדותה, היא נזכרת באפיזודה טראומטית שחוותה, כאשר אחד התלמידים בבית הספר בו למדה הגיע עם נקניק חזיר. "הוא דאג לאכול אותו מולי, כשיתר הילדים מצחקקים מאחוריו", היא משתפת. זה היה אחד הרגעים המכוננים במסע החיים שלה, ששלביו כללו נידוי חברתי בבית הספר, חיבור מחודש למסורת ולקב"ה, התמודדות עם פציעתו של בעלה במהלך המלחמה – ומוזיקה שמהווה עבורה מנוע פנימי של כוח.

היא נולדה בכפר סבא, כבת בכורה למשפחה דתית. "שנות הילדות המוקדמות שלי זכורות כמאוד טובות ושמחות", היא אומרת. כשהייתה בת שבע, הוריה התגרשו. "הגירושים ערערו את כולנו. שני ההורים שלי חזרו בשאלה, ואני ואחי הקטן, שהיה אז בן 5, עברנו יחד עם אימא שלי להוד השרון". נקטלוב מסבירה שאמנם כפר סבא והוד השרון קרובות גיאוגרפית, אך המנטליות בהן שונה לגמרי.

בעקבות המעבר, החלה נקטלוב ללמוד בבית ספר לא דתי בהוד השרון. "הייתי בכיתה ג', נכנסתי לתוך כיתה שכבר גובשה ולא מצאתי את עצמי שם. בהתחלה היה טוב, אבל די מהר הפכתי למנודה חברתית. בגלל שבאתי מבית עם זיקה למסורת, הפכתי ל'דתייה' של הכיתה", היא מוסיפה. "אמנם היו לי מספר חברות, אבל לא מעט מילדי הכיתה נהגו להציק לי, ללעוג ולהדביק לי כינויים לא מחמיאים". נקטלוב מספרת, שאחרי המקרה עם נקניק החזיר מחנכת הכיתה נזפה בחומרה במעורבים, אך באופן כללי השנים עברו עליה מתוך התמודדויות חברתיות לא פשוטות.

למלמל תפילה לקופסת בובות

"המשפחה המורחבת הייתה מרכזית בחיי וקיבלתי ממנה את המקום המשפחתי החם, אבל באתגר החברתי בחרתי לא לשתף והתמודדתי לבד. המוזיקה הייתה מקום הפורקן שלי, והיום אני יודעת לומר שהיא הייתה גם התפילה שלי". נקטלוב נזכרת בחיוך שהייתה לה קופסה של פיות חרסינה, וברגעי מצוקה היא נהגה לפתוח את הקופסה ולמלמל לתוכה בקשות ממעמקי הלב.

כשהגיעה העת לבחור חטיבת ביניים, הודיעה נקטלוב לאימה שהיא לא מתכוונת להמשיך לחטיבה אליה פונים ילדי הכיתה, אלא מבקשת ללמוד בבית ספר דתי. "לאו דווקא כי היה חשוב לי הקשר לדת. זכרתי שהיה לי טוב בכפר סבא בבית הספר הדתי, ולכן זה מה שביקשתי".

בהוד השרון לא הייתה אז חטיבה דתית. נקטלוב עברה ללמוד באולפנית בכפר סבא, בה שבה לפרוח מבחינה חברתית. "היה פער גדול בין מה שקרה בשעות הלימודים, בהן נהגתי כדתייה, לבשתי חצאית והתפללתי, לבין הבית, שם לא היינו דתיים. אבל מבחינה חברתית הייתי במקום טוב".

השינוי חל כאשר ביקרה, כמעט במקרה, בתנועת נוער דתית בכפר סבא. היא נחשפה לראשונה לשירי השבת של סעודה שלישית, ומשהו בהם החל לחלחל לנשמתה. "תמיד אהבתי מוזיקה, ושירי הקודש הללו הדליקו לי משהו בנשמה. התחברתי גם לשיח על אידיאלים ועל המשמעות של המצוות. לראשונה הבנתי שלא סתם שומרים שבת, למשל, אלא יש עולם שלם מעבר". היא החלה בהדרגה להקפיד על כשרות ושמירת שבת, ולהתלבש בצניעות גם לאחר שעות הלימודים. גם התפילות שלה החלו לקבל יותר משמעות. "הבנתי שאני צריכה את הקב"ה איתי. אחרי כל מה שעברתי, הרגשתי שיש לי גב בעולם ואני לא לבד".

איך המשפחה שלך התייחסה לשינוי שחל בך?

"בסך הכל כיבדו את השינוי. עם זאת, המשכתי לנסוע בשבת, כי זאת הייתה המציאות בבית ולא יכולתי לשנות אותה בעצמי בגיל צעיר כל כך. נהגנו לנסוע לקידוש אצל סבא וסבתא, וכן לטיולים. זה יצר אצלי דיסוננס עצום. הייתי דתייה כמעט בכל אורחות החיים, אבל נסעתי בשבת".

נקטלוב נזכרת בשבת בה, תוך כדי נסיעה, הם חלפו לצד הסניף של תנועת הנוער בה נהגה להשתתף. "הרגשתי כל כך לא נעים, ומיד התכופפתי שלא יראו אותי. אבל מעבר לזה שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה כאן ברכב בשבת? אני רוצה להיות איתם שם'".

"רק רוצה אותך"

בליל שבת אחד נסעה נקטלוב עם אימה ואחיה לקידוש אצל סבה וסבתה. "אחת הדודות שלי שאלה אותי: 'מה, ירין, למה את כל שבוע עם חצאית?', ואימא שלי השיבה לה: 'את לא יודעת? ירין כבר מזמן דתייה'. ואז הגיע המשפט ששבר אותי. מראש השולחן הטיח סבא שלי: 'איך דתייה? היא הרי נוסעת בשבת'. מבחינתי זאת הייתה סטירה מצלצלת. חזרנו הביתה, והודעתי באופן חד-משמעי שמהיום אני לא נוסעת בשבת".

לקראת הקידוש בליל שבת הבא, עשתה נקטלוב את מירב המאמצים על מנת שהנסיעה תתבצע לפני כניסת השבת. "ארגנתי הכל והזכרתי שוב ושוב. בפועל, שבת נכנסה ועדיין לא יצאנו לדרך, וכאן נשברתי. נכנסתי לחדר, פרצתי בבכי וביקשתי מהקב"ה: 'אני רק רוצה אותך, למה זה כל כך קשה?'. כשסיימתי, אחרי שפניתי ממעמקי ליבי לקב"ה, הייתה לי הרגשה פנימית עמוקה שתפילתי התקבלה. מיד אחר כך אימא שלי נכנסה לחדר ואמרה לי: 'ירין, אני מבטיחה לך, זאת הפעם האחרונה שתיסעי בשבת'. ואכן כך היה".

נקטלוב התקרבה בהדרגה יותר ויותר ליהדות והעמיקה בקיום תורה ומצוות. היא סיימה את התיכון, הלכה לשירות לאומי בתחום הדרכת יהדות ונכנסה למדרשה תורנית. "המדרשה מאוד חיזקה אותי מבחינה אמונית והלכתית, ונתנה לי לטעום מהי תורת חיים. בין היתר התוודעתי להלכות כמו טבילת כלים. לקחתי איתי חברה, אספתי את כל הכלים בבית והלכתי להטביל אותם".

בתקופת המדרשה נקטלוב הכירה, בעזרת שידוך של חברה, את יוחנן בעלה. הם נישאו, ועם השנים נולדו להם שלושה ילדים. עם פרוץ המלחמה, יוחנן - שמשמש כקצין הנדסה קרבית -  נקרא למילואים בגבול הצפון. "שבוע וחצי לאחר תחילת המלחמה, שוחחנו סוף סוף לראשונה בטלפון. פתאום יוחנן צעק: 'יורים עלינו נ"ט', נשמע פיצוץ אדיר והשיחה נותקה. זה המחיש לי היכן בעלי נמצא". היא משתפת בתקופה נטולת שינה ומלאת חרדות, כשהדבר היחיד שהרגיע אותה היה אמירת תהילים. הפחד לגורלו של בעלה הביא אותה לכתוב שיר בשם 'אין לילה', המתאר את מה שעבר עליה. "המוזיקה תמיד הייתה עוגן משמעותי בשבילי, דרך לבטא תפילה מעומקי הלב וזמן להתעלות. קיבלתי תגובות מרגשות על השיר, שנתנו לי הרבה כוח".

בהופעה לנשים (קרדיט: קורין שירה)

באחד הלילות שבה נקטלוב מערב נשים בבית שמש, עיר מגוריהם. היא מתארת תחושה פנימית חזקה שעליה להתפלל כעת על בעלה. "יש סגולה ששמעתי מהרבנית רחל בזק, שכאשר רוצים להתפלל לזכות חייל בקרב, ניתן לדמיין אותו במחשבה כאשר מעליו מרחפות אותיות שם הוי"ה".

כשעה לאחר מכן, היא התבשרה על פציעתו של בעלה. בדיעבד, היא אומרת, התפילה שלה הייתה בדיוק בזמן בו נפצע. "מחבלי חיזבאללה סימנו את בעלי וחייל שלו, ושיגרו לעברם שני טילי נ"ט בזה אחר זה. בניסים גדולים, הטילים פגעו חמישה מטרים ממנו. המחבלים תיעדו את מהלך השיגור, ובסרטון ניכרת בבירור הפגיעה הסמוכה כל כך והעשן שמיתמר מסביב. אי אפשר להאמין שהם יצאו בחיים אחרי כזו נפילה". יוחנן נפצע מרסיסים בכל חלקי גופו, מצבו הוגדר בינוני עד קשה והוא פונה במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה. נקטלוב מוסיפה שבמהלך הפינוי שוגר לעבר צוותי החילוץ טיל נוסף, שבסייעתא דשמיא לא פגע באיש.

"לא לבד"

"כשהתקשרו אליי מהצבא לספר על הפציעה, מיד אמרתי 'ידעתי'. לא יכולתי לנסוע באותו רגע לבית החולים, כי הייתי עם שלושה ילדים קטנים בבית לבד. שוחחתי עם גיסי, שהרגיע אותי ואמר: 'אני אסע כעת לחיפה, בינתיים תישני ותבואי מחר בבוקר'. כמובן שלא ישנתי באותו לילה", היא צוחקת.

"למחרת פיזרתי את הילדים ונסעתי אליו. ראיתי את יוחנן שוכב נפוח ופצוע בכל חלקי גופו, אבל נושם ובחיים. המילים הראשונות שיצאו לי מהפה היו 'מזמור לתודה'". תהליך הריפוי של יוחנן לווה בניסים גדולים. מבטנו הוצא רסיס גדול, שחדר בסמוך לאיברים חיוניים אך לא פגע בהם. "הכל אצלו היה 'כמעט': הרסיס כמעט חדר למעי, כמעט נקרע עצב מרכזי. אבל רק 'כמעט', שום דבר לא פגע עד הסוף". יומיים לאחר הפציעה הוא הועבר לבית החולים איכילוב בתל אביב, ולנקטלוב אין די מילים כדי לספר בשבחם של אנשי הצוות הרפואי המסור במקום, ועל הדאגה והמסירות האין סופית שעטפו אותם.

"בהתחלה הייתי צמודה לבעלי, ואימא שלי מאוד עזרה לנו עם הילדים. אחרי כמה ימים היא אמרה בעדינות שלילדים לא פשוט שאני חסרה. כל חודשי המילואים הייתי הדמות ההורית והעוגן בשבילם. הבנו שיותר נכון שאהיה איתם בשעות בהן הם בבית. מאז, בבקרים הייתי מפזרת אותם למוסדות החינוך, נוסעת מבית שמש לאיכילוב, מלווה את יוחנן בטיפולים, ובשתיים בצהריים נפרדת ממנו וחוזרת לילדים".

יוחנן לאחר הפציעה

מה נתן לך כוח בתקופה הזו?

"המוזיקה, חד-משמעית. הקלטתי באותו זמן את השיר 'אין לילה', שהוא גם השיר הראשון שלי. בכל פעם שנכנסתי לאולפן הרגשתי שחזר לי האוויר לנשימה".

לאחר כחודש, יוחנן השתחרר מבית החולים לביתו, והחל מסע שיקום בבית החולים הדסה בהר הצופים. "מיום הפציעה, בכל בוקר כשהגעתי לבית החולים אמרתי את 'מזמור לתודה' בתהילים. ביום הארבעים – הוא השתחרר לשיקום". בגלל שבביתם היה גרם מדרגות שהקשה על יוחנן, החליטו בני הזוג לעבור לדירה אחרת. במקביל נקטלוב עזבה את עבודתה, והסיעה את בעלה מדי יום לשיקום בירושלים.

חמישה חודשים לאחר הפציעה, בעודו בשיקום, יוחנן קיבל צו שמונה נוסף, הפעם לעזה. "היה לי ברור שאין לכך משמעות, אבל הוא הבהיר לי מיד שאין מצב שהוא לא מצטרף לחיילים שלו בכניסה לעזה. זאת הרוח שמלווה את החיילים בשיקום, יש להם יעד אחד: להצליח לחזור ללחימה".

יוחנן יוצא לעזה, חמישה חודשים לאחר הפציעה

מצבו הרפואי אפשר לו חזרה לקרב?

"מבחינת הרופאים לא, אבל מבחינתו – בהחלט", היא צוחקת. "לא היה לי פשוט לחזור למתח הזה שוב. היינו שבוע אחרי מעבר דירה, ואחרי חמישה חודשים אינטנסיביים של אשפוז ושיקום, אבל אני גאה בו". היא מוסיפה שכיום, כשנה וחצי לאחר הפציעה, מצבו הרפואי של בעלה טוב ותקין, בחסדי שמיים.

בסיום השיחה, נקטלוב מספרת שלאחר פציעתו של יוחנן היא הקליטה שיר בשם "את לא לבד". היא מסבירה, שהשיר מתמצת את מה שהרגישה במסע החיים: החל מההתמודדות החברתית בילדותה, עובר דרך החזרה בתשובה לבדה, וכלה בתקופת הפציעה והשיקום. "אני רוצה שכל אישה תרגיש את מה שליווה אותי. הזעקה של 'את לא לבד' זו לא רק זעקה שלי. אני חושבת שאנחנו בדור כזה, שכולנו צריכות לשמוע ולזכור שאנחנו לא לבד, ויש 'מישהו' מלמעלה שמלווה אותנו".

משפחת נקטלוב (קרדיט: אבישג בוסקילה)