פצח בניגון שאיש לא יכול היה לחזור עליו: מי היה המגיד מקוז'ניץ?

בערב אחד ישבו חבורה של אנשים יחדיו, סביב האח. אחד מהם, ואולי מן המבוגרים שבהם, פתח ואמר: אספר לכם מעשה פלאי, על אחד מגדולי החסידות.

בלילה שקט אחד, בעודו ישן על משכבו, ראה רבי אחד מחזה פלא: נגן מצלתיים עמד לפניו, כפוף ודומע, ודמותו שקופה כמי שעלה ממעמקי עולם התוהו. "רבי", לחש בקול חרישי, "נשמתי כלואה כעת. עליך לדעת שהייתי הנגן בחתונתך. ניגנתי שם ניגון יחיד, כזה שאין איש יכול לחזור עליו. אוכל לעלות מעולם התוהו רק אם תתנגן המנגינה הזאת שוב".

בהקיצו, הבין הרבי את גודל השעה. בשבת הקרובה, בעת התפילה, פצח לפתע בניגון מעולם אחר – שיר שלא נשמע מעולם, ואיש מהקהל לא הצליח לשוב ולזמר אחריו. אך באותה השירה הייחודית, בעצם הסיפור שסופר והאזנה שהדהדה – נושעה הנשמה ההיא, והצליל נשמע שוב בעולם.

אך מי היה אותו רבי זקן ומשורר?

מי הוא האיש שצליליו הצילו נשמות, ותפילתו הפיחה חיים גם בעולמות העליונים?

הבה נשוב אל תחילתו של הסיפור – אל העיירה קוז'ניץ שבפולין, שם נולד אור גדול בשם ישראל הופשטיין, אשר כונה לדורות: המגיד מקוז'ניץ.

באחד מלילות הסתיו של שנת תצ"ו, בביתו הצנוע של שבתאי הכורך ואשתו פרל, בקוז'ניץ שבפולין, נולד תינוק. אגדות החסידים מספרות שבלידתו נכח אורח רם מעלה – הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו. היה זה הוא אשר ברך את הזוג בפרי בטן, הוא שהורה לקרוא לו "ישראל", על שמו הוא, והוא שנטל את התינוק על ברכיו ושימש כסנדק בברית המילה.

התינוק גדל והפך לילד פלא. בגיל צעיר כבר ידעו הכול כי ייעוד גדול צפוי לו. הוא נשלח ללמוד אצל רבי שמואל שמלקה מניקלשבורג, אשר זיהה את כישרונותיו, ולאחר תקופה המליץ לו לנסוע הלאה – אל מעזריטש, אל חצרו של המגיד הגדול. שם, לצד שאר התלמידים, שתה בצמא את דברי תורתו של המגיד ממעזריטש. לאחר הסתלקותו של רבו, הלך ישראל ולמד אצל הצדיק מליז'נסק – רבי אלימלך, שממנו קיבל הרבה, מרוחו ומדרכו.

בתום שנות ההכשרה והנדודים, הגיע לעיירה פשיסחה, ובה פתח חיידר ולימד נערים. משם המשיך לקוז'ניץ, שהייתה עתידה להפוך למוקד השראה לעולם החסידות כולו. כאשר נפטר רבו מליז'נסק, מונה רבי ישראל לאדמו"ר – ובמהרה נעשה שמו לשם דבר. הוא לא רק היה תלמיד חכם גדול בתורת הנגלה ובנסתר, אלא גם דרשן מלהיב, אשר דבריו נכנסים ללבבות.

אלפים נהרו אליו מכל עבר. יהודים פשוטים וחכמים, חסידים וגויים – כולם באו לשמוע את דבריו, לבקש את ברכתו ולזכות בהארת פניו. למרות גופו החלוש, ועל אף שלרוב שכב במיטתו מחמת ייסוריו הרבים, ברגע שקרב זמן תפילה – היה מתעורר ומתחזק כארי, נעמד על רגליו, שר ורוקד כאילו היה נער בן שש עשרה, ומעלה את לבבות המתפללים לשמי מעלה.

דרשותיו היו כה רבות ומלאות עומק, עד שכונה בפי העם "המגיד מקוז'ניץ". הוא השקיע עמל רב בפרסום כתבי קבלה קדומים, במיוחד אלה שקדמו לאר"י, ובמיוחד הוציא לאור את כתבי המהר"ל מפראג.

הוא כתב המון.

בין ספריו נמנים "עבודת ישראל", "נזר ישראל", "אור ישראל", "רמזי ישראל", "שארית ישראל", "בית ישראל", "יקר מפז", "גאולת ישראל", "כתבי קודש", "נר ישראל", "חידושי מגיד משנה" ועוד ועוד – עשרות ספרים ונושאים, כולם מלאים באור אלוקי, בחידושי עומק, ובקריאה פנימית לתשובה ולקרבת ה'.

למרות חוליו הקשה, רבי ישראל לא התלונן מעולם. כששאלוהו כיצד הוא מצליח לשאת את מכאוביו, ענה בפשטות העמוקה שהפכה לסמל מחשבתו: "וכי מה יש לי לסבול את הרגע שעבר? כבר עבר. את הרגע שיהיה? עוד לא הגיע. אין לי אלא לסבול את הרגע עכשיו, רגע אחד – אני לא יכול לסבול?".

חייו היו רצף של מסירות ונדיבות, של אור וסבל, של שמחה ומסירות נפש. הוא היה נשוי לרויזא, שממנה נולדו לו שלושה: רבי משה אליקים בריעה – אשר מילא את מקומו באדמו"רות; לאה פערל – שנישאה לרב אבי עזרא זליג שפירא, רבה של גרעניץ; ורבי מוטל – שנפטר בצעירותו.

סיפורים ואגדות השתמרו עליו במשך שנים רבות. מרטין בובר סיפר עליו מעשה, לפיו הרבי חלם לילה אחד, שבא אליו נגן מצלתיים מעולם התוהו, וביקש מהרבי להציל אותו משם. הוא הזכיר לרבי שהיה נגן בחתונתו, ושניגן בה מנגינה שאיש לא יכול היה לחזור עליה. הרבי הציל את האיש בכך שבשבת הקרובה, שר את השיר ההוא, ואכן איש לא יכול היה לחזור על המנגינה. אך עצם הסיפור על כך, והקהל ששב ושמע את הניגון, מהווה את ישועת האיש ומנגינתו.

אגדה אחרת מתארת אשה שבאה למגיד מקוזניץ' והתלוננה על בעלה שרוצה לגרשה, משום שהוא רואה אותה כמכוערת. שאל המגיד: ומה את אומרת על כך? ענתה: אבל כשנשא אותי לאישה הייתי יפה בעיניו. בכה המגיד, פנה לשמיים וקרא: ריבונו של עולם! אנחנו אולי מכוערים בעיניך כעת. האינך יכול לזכור את ימי נעורינו, כאשר אהבת אותנו?

הרב ש"ז כהנא רשם סיפור וניגון שסופר על ידי קבוצה גדולה של יהודי ברית המועצות שהגיעו אליו לסדר בשנות ה-50. הניגון והסיפור שימשו להם השראה לאורך הדורות, והביאה אותם לבוא לסדר הפסח ההוא. לפי המסופר, חייל יהודי מהקנטוניסטים החטופים ברח מיחידתו כדי להגיע לסדר פסח, והגיע מלוכלך כולו עם שני תרמילים, לסדר פסח שערך המגיד מקוז'ניץ, פרץ אל בית המדרש, התיישב ליד הרבי, והסביר לו שהתרמילים הם אוצר הצער שאסף במשך השנים. בשעת השיר "חסל סידור פסח", הגיש לרבי את אחד התרמילים, והחל לרקוד איתו ולשיר בשיבוש לשון: "פדיון לציון ברינה", במקום "פדויים לציון ברינה". הרב והחייל יצאו בריקוד אל ההרים כששניהם שרים את השיר הזה, שהושר בפי היהודים הללו במשך דורות.

תורתו של המגיד מקוז'ניץ חיה ופועמת גם בימינו, כשהיא מפיחה אור ותקווה בלבבות של אנשים.

ואכן, גם אם יש כאב, גם אם יש חושך – רגע אחד של אמונה, די בו כדי להאיר את כל הנשמה.