האם צריך לעצור התעללות, או לשתוק למען שלום בית?

במשפחה שקרובה אלי, האם מתעללת לצערנו בילד, והבעל שותק. הוא מפחד מאשתו, ולדעתו, השתיקה שלו שומרת על שלום הבית שלהם. האם הוא צודק בהתנהגותו זו?

הבעל מאמין בטעות שלהיות נחמד ולשמור על שקט – זה מה שירפא את הבית. זו טעות חמורה. הבעל מקריב את הילד שלו למען שלום בית מדומה. ולמה מדומה? כי מי שמפחד מהצד השני, ולא יכול להביע דעה – לא מרוויח שלום בית. ובמקרה הזה, הוא גם מאבד את הילד שלו.

האב חייב לצאת מעמדת הנחמדות והשתיקה, ולומר לילד בצורה ברורה: לא הייתי שם מספיק בשבילך. הייתי צריך להגן עליך. אני מצטער, ועכשיו אני רוצה לתקן.

הכרה כזו, אין מטרתה לגנות את האם, אלא לחבק את הילד. ההכרה היא תחילת הריפוי.

האב חייב לייצר גבול בבית, להפסיק עם האשליה של שלום בית, ולבנות בדחיפות מסגרת חדשה. על האב להתרגל לומר "כך לא מדברים אל הילד שלנו", ולהבהיר לאשתו: "אם את כועסת ורוצה שינוי מהילדים – אני מבין אותך, אבל לא בצעקות ובהשפלות. אנחנו צריכים עזרה".

ילד שעבר התעללות חייב לדעת שהוא נורמלי, הוא בסדר. הוא נפגע. לכן האב צריך לומר לו – אני טעיתי, בחרתי לשתוק וטעיתי בכך. כעת אני פה להגן עליך. אתה לא לבד.

אם הבעל מפחד מאשתו, הוא צריך לזכור שהפחד עצמו – הוא הסימן הראשון לחוסר שוויון, לחוסר מרחב, ולפעמים – גם לפגיעה. השתיקה של הבעל אולי שמרה על השקט – אבל פגעה בו עצמו, ובילדים.

פחד הוא סימן – לא גזירת גורל. והדרך לתיקון מתחילה כשאדם אומר אמת בקול רם, בלי להתנצל.

הילד קודם לשקט המדומה. הילד קודם לחשש מהתגובה של האם. הילד קודם לפחד של האב. בסופו של דבר, כשהבעל נחוש לפעול למען המשפחה, האמת והבריאות הנפשית – גם אשתו, בטווח הארוך, תעריך אותו יותר.

אם היום הוא מפחד להביע את עצמו – הוא לא מוערך בעיניה. אם הוא ילמד לבטא את עצמו, להגן על הילדים – האישה תכעס, אבל בהמשך תעריך אותו יותר.