זוגיות מקרבת מול פצעי ילדות – מי ינצח?

לקראת ט"ו באב, לא מן הנמנע להסתכל בפניה של הזוגיות והאהבה המסתתרת בתוכה ומבקשת לעטוף אותה מבחוץ ומבפנים.

והאמת היא שהרבה פעמים זוגות חווים שאכן האהבה מסתתרת, ואתגרי הזוגיות מקשים עליהם לחוות אותה ברציפות.

אז מהו באמת הדבר הספציפי שמקשה על האהבה להיות גלויה יותר?

כל הימצאות במערכת יחסים מורכבת וממושכת מחייב את היחשפותם של הרבדים העמוקים בנפשנו, שלא תמיד אנו מודעים אליהם.

הרבדים העמוקים הללו נקראים "פצעי ילדות", ומשם מקורם.

פצע ילדות נוצר ברגע של מצוקה אמיתית שבו לא קבלנו מענה הולם. המצוקה נחוותה כאיום קיומי, ובחרנו באקט של הדחקה כדי לענות לעצמנו על הצורך ההישרדותי שלנו באותו הרגע.

הרצון באינטימיות יביא עמו בהכרח מפגש עם כאב. זהו למעשה המפגש עם אותם מקומות כואבים בנפשנו, עם אותם פצעים מהילדות שלא קיבלו ריפוי, ורק עסקנו בהדחקתם כל העת.

הכאב הזה הוא הזדמנות לריפוי עצמי, בניגוד להסתכלות שלנו עליו כבעיה שיש להעלימה מה שיותר מהר.

דווקא התייחסות מעין זו לכאב, שדוחה אותו ומדחיקה אותו, דווקא שימור ההבנה שהוא לא אמור כלל להיות ומצביע על בעיה, ומתרחש רק כאשר הזוגיות לא במיטבה, דווקא זה מה שלא נותן לאותה הזדמנות אדירה לריפוי להופיע ומונע גם מאותה אהבה אמיתית להיחשף בקשר.

כפי שנאמר, הרצון להיות חלק ממערכת יחסים, או אם תרצו הרצון לאהבה ולזוגיות, דורש מאתנו להוריד הגנות, להתגלות לאחר ולעצמי בכל הרבדים שבי.

החשיפה הזו מאפשרת לבן הזוג לגעת, גם שלא במתכוון, בנקודות רגישות בנפשנו, ואין לנו יכולת למנוע זאת. הסיבה העיקרית לכך היא שאנו בעצמנו לא תמיד מודעים להימצאותן, ובשל כך נשארו גם הנקודות הללו חסרות ריפוי, ורק לאחר שבן הזוג נגע באותן נקודות, אנו מתעוררים לקיומם.

ברגע שבו נוגעים בפצעי הילדות הללו שלנו, אנו חשים את הכאב ועוצמתו.

נקודות אלה, כאמור, הן בגדר "פצע ילדות קדום" שנוצר בקשר בין הורה לילד. זהו פצע שנמצא, אך לא "מדמם", ורק כאשר בן הזוג נוגע בו, זה כואב לנו – כי אחרי הכל זהו פצע פתוח שמעולם לא חווה חווית ריפוי וטיפול, וכשהוא חשוף למגע בתוך המערכת הזוגית, זה כואב.

האתגר הזוגי מתחיל כאשר את תחושת הכאב אנו מייחסים אוטומטית לבן הזוג, שהרי אם לא היה נוגע באותן נקודות, לא היינו חווים כרגע את הכאב. כלומר, בגלל חוסר המודעות שלנו למקור הכאב, כל שאנו יכולים לחוש, וחשים, הוא הכאב ועוצמתו, והאוטומט שלנו שולח אותנו להאשים את בן הזוג ולהטיל עליו את האחריות לכך שאנחנו נאלצים להתמודד כעת עם הכאב העצום.

אך למעשה, בן הזוג הוא לא מקור הכאב, אלא רק עשה פעולה חיצונית שעוררה אצלנו את הכאב הילדי הזה מבפנים.

הפנמת הרעיון שבן זוגי אינו אחראי לכאבים שלי, אלא רק, בתומו, מעורר אותם בפעולותיו, מאפשרת לנו לקחת אחריות על הכאב, ולשחרר אותנו מהתלות בו, ואותו – מאתנו. היא עוזרת לנו לשפר את איכות הקשר, להעמיקו ולהגדילו, ולמגדילים לעשות – היא אף מאפשרת לנו לפתח אמפתיה למעשיו של בן הזוג, ולהבינו ממקומו שלו, כלומר ליצור התמרה ולעבור מהמקום השיפוטי לזה המכיל וחומל.

כשאנו במקום שמעביר את האחריות לכאבים שלנו לבן הזוג, אנו תלויים בו רגשית, כביכול מניחים שרק אם ישתנה, רק אם ינהג באופן כזה או אחר, יהיה לנו מזור לכאב.

התלות הזו יוצרת חיכוכים מיותרים, כי אנו לא באמת נוגעים בנקודה האמיתית, ומכאן עד להסלמה בקשר – המרחק קטן.

איך מזהים שנגעו לנו בפצע ילדות?

התגובה הלא פרופורציונלית שלנו לאירוע היא אינדיקציה טובה שלא מדובר כאן בתגובה נקודתית לאירוע נקודתי, כלומר לא האירוע כאן הוא זה שהביא את התגובה, אלא הקשר שלו לאותו פצע ילדות שהיה בתוכי כל העת.

אמת היא שכאשר המודעות שלנו רחוקה מאתנו, התגובות שלנו הן אוטומטיות. הגם שהיינו רוצים לפעול אחרת, המנגנון המחשבתי כבר מתורגל, והתגובה כמו יוצאת מאליה. אבל בפצע ילדות שמביא עמו כאב ואתגר נפשי לא קטן, לא מדובר רק בתגובה אוטומטית, אלא בסערת רגשות ממש, בפגיעות שמביאה איתה רובד לא קטן מסיפור חיי.

מדוע אנו לא חושפים את פצעי הילדות שלנו?

אם היינו מודעים לקיומם של אותם פצעי ילדות בתוכנו, ולאופן שבו הם מנהלים אותנו ומקשים על מערכות היחסים שלנו, היינו מן הסתם משתפים בהם את בן / בת הזוג שלנו. לצערנו, לא תמיד אנו מצויים ברמת מודעות כזו. הסיבה השנייה לכך היא משום שאנו זקוקים למרחב מסוים שיאפשר לנו את החשיפה הזו מבלי שניפגע כתוצאה ממנה.

רק אם נחוש שישנה התעניינות אמיתית ואמפתיה, נעשה זאת.

האינטגרטיביות שבנפש

למרות ובגלל פצעי הילדות והאתגר שהם פותחים בפנינו במערכת הזוגית, הנפש חפצה בהם, משום שהיא ניזונה מאינטגרטיביות, מהשלמה ואיחוד של כל הרבדים שבה, וזאת על מנת שהאדם ינתב את כוחותיו ממקום טוב יותר ושלם הרבה יותר. כיוון שהיא רוצה לחבר את כל החלקים בה, המודעים והפחות, האהובים והפחות אהובים, יחד למקשה אחת, היא מציפה את אלה שדורשים טיפול כל העת אל הרובד המודע, על מנת שיתאפשר סוג של דיאלוג וריפוי עמם.

אבל אנחנו, שאוהבים מאוד הימצאות באזור הנוחות, עושים בדיוק פעולה הפוכה, של הדחקה, ולא רוצים להפנות מבט אליהם, כך שהכאב נשאר, הפצע פתוח, התקשורת צולעת ואין ריפוי שנראה באופק.

האגו שלנו, המגן עלינו מפני פגיעות, לא מעונין בחשיפה, ודוחק כל העת את החלקים הללו בתוכנו. לעומתו, הרבדים האמיתיים של הנפש, שאותם הנפש רוצה לגלות, דוחקים דווקא בחלקים הללו להתגלות, על מנת שתתאפשר עבודה מולם.

אם האגו ינצח במאבק הסמוי הזה – סופנו לחוות כאב תמידי ללא ריפוי, מה שימנע מערכת יחסים של קרבה ואהבה מול בן / בת הזוג, וזה על מנת לייצר שקט שיאפשר לנו לשרוד במרחב, אך לא יותר מזה.

לעומת זאת, אם ניקח אחריות על הכאב שעולה, ונייחס אותו לאותם חלקים בתוכנו שאנו נושאים עמנו מן הילדות, ושרק באמצעות האינטראקציה עם בן הזוג יכולים להתרפא – הרי שנזכה לקרבה, אהבה וביטחון בזוגיות, ובראש ובראשונה לבניית קומה חדשה בבניין אישיותנו.

מעובד ע"פ הרצאתו של ענבר בר קמה, מומחה לזוגיות ומערכות יחסים לא מיטיבות.

ענבל אלחייאני, M.A., היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.