שטיפת מוח באמצעות חומר כימי: הכירו את נמלי הפוליארגוס

הכול השתנה כשהאומה המשעבדת תקפה.

מה שפעם הייתה מושבה פורחת – הפך למדינה כבושה.

העבדים עושים את העבודה, משרתים את אדוניהם החדשים עד מותם, ואז מוחלפים בקורבנות חדשים שנחטפים בפשיטות אלימות.

אבל הבה נחזור להתחלה...

מלחמת העולם של הנמלים גובה מיליוני קורבנות מדי יום.

אך בעולם האכזר של הנמלים, מלחמה חזיתית אינה הדרך היחידה.

כ-50 מיני נמלים נוהגים בעבדות – צורת חלוקת העבודה הקיצונית ביותר.

לא ברור איך זה התחיל, אבל כמה ממיני הנמלים שכללו את המסחר האכזרי הזה.

הכירו את פוליארגוס (Polyergus) – השבט הקיצוני ביותר של נמלים משעבדות.

יש כמה מינים שונים, אך לרוב הן באורך של 4 עד 10 מ"מ, בצבע חום עד שחור, עם לסתות בצורת מגל.

הפוליארגוס התמחו כל־כך בעבדות, עד שאיבדו את היכולת לטפל בעצמן: הן אינן מנקות, אינן בונות קינים, אינן מטפלות בצאצאים ואפילו אינן מאכילות את עצמן.

הן קיימות אך ורק לצורך פשיטות.

העבדים מהווים 80 עד 90 אחוזים מהנמלים בקן שלהן.

כך, כמה מאות פוליארגוס ומלכה אחת שולטות באלפי נמלים משועבדות.

כעת נסכם ונפשט את הידוע לנו על פוליארגוס לכדי סיפור אחד מקיף.

הבה נצפה באכזריות השגרתית של הנמלים.

הכול מתחיל בבוקר קיץ נעים, בשדה שטוף שמש. קן של מעל 10,000 נמלי פורמיקה (Formica) – נמלים הקרובות גנטית לנמלי הפוליארגוס – שוקק פעילות מתחת לפני האדמה.

סוג זה נפוץ מאוד: חלק מהמינים לוחמים טובים, אחרים בונים מצטיינים, ויש גם חקלאים של כנימות – לרוב נחשבים מועילים לאדם, כי הם טורפים מזיקים.

איש לא שם לב לסיירת הבודדת של פוליארגוס שהופיעה בקצרה הבוקר – ואז נעלמה.

ההתקפה מתחילה אחר הצהריים.

הסיירת חוזרת מהמשימה, לאחר שאיתרה את קיני הפורמיקה.

היא רוקדת באופן פרוע, מפיצה חומרים שמלהיבים ומגייסים עוד ועוד נמלים – עד שנוצרת קבוצת תקיפה של אלף לוחמות.

עמודה צפופה ומאורגנת היטב – באורך של עד עשרה מטרים – יוצאת לדרך.

כשהן מגיעות לקן נמלות הפורמיקה, ההתקפה מתחילה כמעט מייד.

עשרות תוקפות מתחילות לחפור ולפנות פסולת מפתח הקן – כדי לפשט את הפריצה.

ברגע שהכניסה נקייה – מאות נמלי פוליארגוס פורצות פנימה.

אמנם המגינות רבות מהתוקפות, ובעלות יכולת לירות חומצה – אך במקום להילחם ביעילות הן נראות מבולבלות ומתפזרות.

פוליארגוס עמידות באופן חלקי לחומצה הזו – וחותכות את המגינות למוות בלסתותיהן.

הסיבה ליעילות הפשיטות של פוליארגוס איננה רק כוח גס – אלא גם לוחמה כימית.

במקום להילחם חזיתית, הן מפיצות חומר בשם פרומון, שגורם לפאניקה בקן המותקף, ומונע ארגון הגנה אפקטיבי.

הן אינן מעוניינות בקרב המוני, אלא בשבי – והן אפילו רוצות שהקורבנות יישארו בחיים, כדי לפשוט עליהם שוב כעבור שבועות.

הפשיטה נמשכת, והפוליארגוס חודרות לעומק הקן בחיפוש אחר הרכוש היקר ביותר – הצאצאים.

הן חוטפות זחלים – דור ההמשך של קן הפורמיקה – ונושאות אותם חזרה.

מאות חטופים נגררים, חלקם אפילו נאכלים כארוחת חטיף. השורדים – יהפכו לעבדים.

כעבור כשעה – הפשיטה מסתיימת.

הפורמיקה מתחילות להתאושש, ודרכן היחידה להחזיר את האובדן היא – להתרבות מהר יותר.

קן בגודל סביר יכול להפסיד אלפי זחלים בעונת פשיטות אחת – ולשרוד. אבל הפעם התרחש דבר חמור אף יותר...

איך הופכים נמלים לעבדים?

נמלים כבשו כמעט כל פינה בכדור הארץ מאז בריאת העולם בזכות חברותיותן, ותקשורת כימית מדויקת.

באמצעות אותות כימיים הן יודעות מה נדרש בקן, מי שייך אליו – ומי אויב.

נמלים משעבדות הן הרבה פחות חברתיות – חלק מהמינים איבדו גנים חיוניים לתקשורת.

מיד לאחר חטיפת הזחלים – הנמלים החוטפות מצפות את הזחלים בחומר כימי, שגורם להם לחוש כאילו הם נמלי פוליארגוס! כך נוצרת החתמה כימית, כמו ברווזונים שמתקשרים לאמם.

כאשר העבדים בוקעים – הם מתנהגים כאילו שייכים לפוליארגוס, ומתחילים לשרת ללא תנאי: לנקות את הקן, לטפל בדור הבא, לצוד מזון, ואף להאכיל את אדוניהם מפה לפה.

רמת "שטיפת המוח" כה עמוקה, עד שאם יפגשו נמלי פורמיקה חופשיות – יתייחסו אליהן כאויב.

במובן מסוים, הם אינם עבדים בכפייה – אלא ב"שכנוע". אך מדובר באימוץ אלים – וזה לא עושה את זה טוב יותר.

וכיוון שנמלי פורמיקה חיות רק כמה חודשים – פוליארגוס חייבות לחדש את מלאי העבדים כל הזמן.

אך כאן עולה שאלה מעניינת נוספת - איך מקימים קן עבדות חדש?

כיצד פוליארגוס יוצרות קן חדש? הרי הן תלויות בעבדים – והפועלות שלהן חסרות תועלת. אז איך מלכה תיצור קן חדש בלי לוחמות?

יש שתי אסטרטגיות עיקריות.

האופציה המסוכנת: מלכה צעירה עוקבת אחרי הפשיטה, חודרת לקן הפורמיקה, מוצאת את המלכה – והורגת אותה.

היא משתלטת על קן רדוף תוהו, והופכת את הקן כולו לקן חדש של נמלות פוליארגוס.

אך הצלחה כזו היא זמנית – פוליארגוס אינן סובלות קנים של מתחרות בסביבה, ופושטות גם זו על זו.

האופציה העצמאית: מלכה צעירה מוצאת קן פורמיקה רחוק יותר. היא פורצת לבדה, מפיצה חומר הרגעה שמבלבל את המגינות, וחודרת פנימה. יש לה זמן קצר להגיע למלכה הפורמיקה ולהילחם בה עד מוות. הקרב נמשך כחצי שעה – במהלכו היא נושכת, קורעת ולבסוף נרגעת. היא מלקקת את המלכה המתה, מצפה את עצמה בריח שלה.

ואז – הפועלות המקומיות מתחילות לטפל בה, מבולבלות. הן מריחות וחוות אותה כאילו הייתה מלכתן.

אבל ייתכן שעדיין נותרו מלכות נוספות, שכן קיני פורמיקה רבים הם רב־מלכותיים. עליה לחסל את כולן – משימה שלא תמיד מצליחה. לעיתים היא נקרעת לגזרים על ידי הפועלות, או נופלת בקרב מלכות קטלני. אבל אם הצליחה – היא משתלטת על הקן.

הזחלים המשועבדים מתחילים לשרת אותה, והיא מטילה ביצים שמהן יבקעו פוליארגוס חדשים – שיפשטו שוב על קנים אחרים.

לא משנה מה נעשה – מתחת לרגלינו, מלחמת העולם של הנמלים ממשיכה להשתולל. עם אסטרטגיות אכזריות, תחכום פראי, ומיליארדי לוחמים בכל יום.

פוליארגוס תמשיך לצוד עבדים – כי הפסקה תהיה גזר דין מוות. ובמלחמת הנמלים – אין דרך חזרה.