"אתם לא רבים על עזרה בבית – אתם נלחמים על הערך שלכם"

"אני שוב פה לבד, היחידה שמנסה, שמדברת ואכפת לה. הוא פשוט שותק, או כועס ומגיב כמו חיה. אין לו אמצע", נשמע כאילו יעל כבר חזרה על המשפטים האלה כל כך הרבה פעמים.

"זה ממש לא ככה. אני פשוט מרגיש שאף פעם זה לא מספיק טוב בשבילה, אז מה הטעם לנסות?", מלמל רועי.

אני עוצרת את התגובה שמתבשלת לי על הלשון, כי אני יודעת שזה לא עוד ריב, אלא תמונה שמכסה סיפור הרבה יותר עמוק.

"יעל, מה את מרגישה כשרועי שותק?".

"מרגישה שנמאס לו ממני, כאילו הוא מתחרט על הבחירה שלו ואני יותר מדי כבדה בשבילו", ענתה יעל ונשכה שפתיים.

"רועי, מה עובר בך כשאתה שומע את זה?", פניתי לרועי.

"שאני תמיד מאכזב אותה", ענה.

"ואיך זה גורם לך להרגיש?", שאלתי.

"שאני לא שווה", ענה.

"יעל, מה את בעצם צריכה מרועי?".

"אני צריכה שהוא יראה אותי, שיבחר בי וירצה לדעת מה עובר עלי בלי שאצטרך לבקש ממנו", ענתה.

"ואז מה קורה כשהוא לא עושה את זה?", שאלתי.

"מרגישה שקופה, שהוא לא רואה אותי", ענתה.

"ואיך את מתנהגת כשהכאב הזה עולה?", שאלתי.

"או שאני מבקרת אותו ובאה אליו בתלונות, או שותקת ומתכנסת, או בוכה".

"רועי, מה עובר עליך כשהיא שותקת או בוכה?", שאלתי.

"ששוב הרסתי ושוב היא מתבאסת עלי".

"ואז איך אתה מתנהג?", שאלתי.

"אני נסגר, מרגיש שכל מה שאעשה – תמיד יכעסו עלי", ענה.

"אתם מצליחים לשים לב למה שקורה כאן? כל אחד מכם נכנס לקשר הזה עם פצע, ובלי ששמתם לב – הפצע הזה קיבל כתובת לריפוי אצל בן או בת הזוג, אבל גם לאיום הכי גדול.

"יעל, אולי בלי לומר את זה במילים, היה לך חלום: שהקשר הזה ירפא את המקום שבו לא ראו אותך, שיאהבו אותך בלי תנאים. דווקא כשמשהו לא עובד, זה לא סתם תסכול קטן, יש פה חרדה. כי אם הוא לא רואה, אולי לעולם לא יראו אותך".

יעל לא ענתה. דמעות זלגו על פניה, מדברות במקומה.

"רועי, כשאתה מרגיש שהיא מאוכזבת ממך, אתה לא מרגיש שמאוכזבים ממך רק עכשיו, אלא אתה ממש נזרק לאותו ילד ישן שהרגיש לא שווה, כאילו שוב אומרים לך שאתה כלום".

רועי שתק, ואפשר היה לראות איך הכאב חונק אותו ועולה לו בגרון.

"אתם לא באמת רבים על השתיקה, על העזרה בבית או על חוסר הנראות, אלא אתם נלחמים על הערך שלכם, על המקום שלכם בעולם, דרך העיניים של בן הזוג", הסברתי.

"איך יוצאים מזה?", שאלה יעל, מרגישה את המלכוד.

"לא יוצאים, אלא נכנסים", עניתי לה בחיוך.

"נכנסים?", שאלה בפליאה.

"אנחנו נלמד לא לברוח מהכאב, אלא להפסיק להטיל אותו אחד על השני".

"אז יעל לא באמת כועסת שאני לא יוזם, אלא פשוט רוצה לדעת שבחרתי בה, בלי שהיא תבקש את זה", אמר רועי.

"ורועי לא באמת מתרחק ממני ולא רוצה אותי, אלא פשוט מפחד להיות שוב אותו אחד שלא הצליח", אמרה יעל.

"כשאתם מצליחים לראות את הילד הפנימי הפגוע שלכם, אתם מפסיקים להיות אישה או בעל פגועים, אלא בני זוג שמבינים את עצמם. כשתצליחו להבין את עצמכם, תוכלו להיכנס לתודעה של בנייהף ולא של היאחזות הישרדותית אחד בשני".

"אבל איך נצליח לבנות משהו חדש?", שאלה יעל.

"על ידי בחירה! כשאני מפסיקה לחכות שבן הזוג יוכיח לי את ערכי, אז אני יכולה לבטא כאב בלי להשליך אותו. כשאני לא צריכה שירפאו אותי - אני יכולה להיות פנויה לאהוב באמת".

"אם הייתם יכולים, לרגע אחד, לשבת מול הילד הפצוע הזה שבכם, מה הייתם רוצים שבן הזוג שלכם ידע עליו?", פניתי לשניהם.

"שאני רק רציתי להרגיש שווה, בלי להילחם על זה", רועי ענה בלי היסוס.

"ושאני רק רציתי שיראו אותי, גם כשאני שקטה", יעל לחשה.

כל הפרטים שונו למען שמירה על הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן