סיון רהב מאיר: תשעת הימים – למה בעצם? לא מספיק קשה לנו?

"תשעת הימים". ככה קוראים לתקופה הזו, מראש חודש אב עד תשעה באב.

"משנכנס אב ממעטים בשמחה", כתוב בתלמוד, ואלה הם ימים שבהם "מנמיכים" - בלי חתונות ושמחות, בלי קניות חגיגיות, ועוד הלכות ומנהגים שמבטאים צער ואבל.

למה? למה להוסיף איסורים ודכדוך? אין לנו מספיק צער גם ככה?

חכמינו מסבירים: כל השנה יש צער, טרגדיות, סוגים רבים של מחלוקת, אובדן ושבר. זו התקופה לאסוף את הכול ולהבין שלכל האסונות, הקשיים והצער – יש מקור וסיבה: העולם שלנו חסר. הוא לא מתוקן. אין לנו בית מקדש, אין גאולה, אין שלמות. הכול קשור. כל העצב, כל האתגרים והמשברים. אנחנו עדיין לא במקום הנכון שלנו, לא יודעים מי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם. חכמינו מבקשים, במיוחד בימים האלה: תחבר את הצער האישי שלך, את ההתמודדויות האישיות שלך, לצער של האומה, ואפילו – לצער של השכינה, של אלוקים בעצמו. גם הוא מצטער על חורבן בית המקדש, על כל הדברים הקשים שקרו לנו, שקורים לנו כעת. המטרה כמובן אינה להישאר עם הצער, אלא שהצער הזה יהיה מנוע לתיקון, לשינוי, לתשובה. רק כך נוכל גם להפוך את הימים האלה – כמו שנאמר במקורות שלנו – לימים של ששון ושמחה.

שמחה אמיתית, דווקא עכשיו

זה משפט מפורסם של חכמינו: "משנכנס אב ממעטים בשמחה".

בימים האלה שעד תשעה באב, ימי אבל על חורבן בית המקדש, נמנעים מהרבה דברים משמחים. אבל מה כן עושים?

רחלי פרץ כותבת רעיון מקסים בספרה החדש, "פרשות ברזל": "עד תשעה באב, יש איסורים רבים, וצריך להמעיט בשמחה. לא מתחתנים, לא קונים בגדים חדשים, ברוב העדות לא אוכלים בשר... אבל זה לא אומר שאין שמחה. זה הזמן לשמחה שמותרת כעת על פי ההלכה, והיא השמחה האמיתית, שגם תבנה את בית המקדש: כשאתה יודע שעזרת למישהו – אתה יוצא עם הרגשה טובה הרבה יותר מאשר ארוחה בשרית יקרה במסעדה. כשאתה עושה חסד אמיתי, כשאתה יודע שהתאפקת לא לצעוק על הילדים, כשלא 'נפלת' והצלחת לשים לעצמך גבול – זוהי השמחה האמיתית, ובדרך כלל היא אפילו לא עולה כסף. אולי לכן קוראים לזה אהבת חינם... הימים שלפני תשעה באב, הם ה-ימים להוסיף בשמחה כזו, שלא תלויה בשופינג ובמשהו חיצוני ולא מתפוגגת אחרי רגע. שמחה טהורה שממלאת את הנפש יותר מאשר את הגוף. שמחה של מצווה, שבונה אותנו פנימה, ובונה את בית המקדש. את חג שמחת תורה, האויבים שלנו ניסו להפוך לנו לתשעה באב. בעזרת השם נזכה שתשעה באב – יהפוך לנו לשמחת תורה!". אמן.

האם עם יכול לשכוח?

אישה שמטפלת בסבא המבוגר שלה, שיתפה אותי ברעיון הבא: זה עצוב לראות אדם מבוגר מאבד את הזיכרון. דמנציה, אלצהיימר – ופתאום אדם עם עבר מפואר והרבה חוכמה וניסיון, מתחיל לשכוח דברים בסיסיים על חייו, על זהותו, על עברו.

האם עם שלם יכול ללקות בדמנציה? לשכוח מי הוא ומה תפקידו בעולם? האם אומה שלמה יכולה לשכוח מה קרה לה ואיך יצאה לגלות, ולחזור על אותן הטעויות שהובילו אותה לשם? זו סכנה, אבל אפשר להילחם בסכנה הזו ביחד: בימים אלה אנחנו מתכוננים לצום תשעה באב, שיתחיל במוצאי שבת. מול שכחה עצמית, זהו יום-שיא של צער משותף, כולל, בכל דור ודור. יום צום על חורבן בית המקדש, על כל מה שחסר ושבור בעולמנו. עם שמתאבל על עברו, שזוכר היטב מה קרה – לא ישכח מיהו, ויזכה גם לעתיד גדול. בשורות טובות.

5 דברים על האר"י הקדוש

1. אתמול חל יום פטירת האר”י הקדוש, רבי יצחק לוריא אשכנזי, שנפטר בה’ באב, לפני 453 שנה, בגיל 38. הוא היה מגדולי המקובלים, עסק בתורת הסוד בעיר צפת והשפיע רבות על עולם הקבלה והחסידות.

2. הוא הסביר שכל מה שהשיג ולמד – היה בזכות השמחה שלו בקיום המצוות. כלומר, הוא לא קיים מצוות רק כי צריך, אלא מתוך התלהבות ושמחה של חיבור לאור אינסופי.

3. תלמידיו סיפרו שהוא יכול היה להיעזר בסיוע משמיים כדי לפרש את ספר הזוהר, הספר המפורסם על תורת הסוד שכתב רבי שמעון בר יוחאי, אבל הוא אמר להם שהוא מעדיף ללמוד ולעמול ולהגיע לדרגה גבוהה בעבודה עצמית. 4. האר"י הקדוש כמעט לא הותיר כתבים משלו, ותלמידו רבי חיים ויטאל פרסם את רוב תורתו. אבל נשארו בידינו שלושה שירים שהוא עצמו כתב: הפיוט "אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין" ששרים בליל שבת, "אֲסַדֵּר לִסְעוּדָתָא" לסעודת שבת בבוקר ו"בְּנֵי הֵיכָלָא" לסעודה שלישית לקראת צאת השבת. בשלושת הפיוטים האלה יש רמזים עמוקים על מהות השבת.

5. בסידור שבו התפלל הוא הוסיף הרבה כוונות נעלות ועניינים נשגבים, אבל הנה שורה אחת שכולנו נבין, והיא כתובה גם על מצבתו. הוא ביקש מכל מתפלל לומר משפט אחד בבוקר, לפני תחילת התפילה: "הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ'".

לזכרו.

מזל טוב, הדס לוינשטרן. תודה על השיעור

הדס לוינשטרן, אלמנתו של הרב אלישע שנפל בקרב בעזה, הודיעה אתמול על אירוסיה. פגשתי אותה לראשונה כשנה לפני המלחמה והתפעלתי. הרצאה מצחיקה ומרגשת על תיקון המידות, על בניית האישיות. אחר כך בעלה, הרב אלישע הי"ד, נפל בקרב בעזה, והותיר אותה אלמנה, עם שישה יתומים. אני זוכרת שהדס עלתה לשידור ברדיו מהדרך להלוויה, והשאירה את המראיינים חסרי מילים. היא זו שחיזקה אותם והסבירה להם את האירוע. אני זוכרת שבשבעה, ביישוב חריש, היא בכתה וגרמה למנחמים לבכות בעיקר כשסיפרה על כל התורה שבעלה למד, ושאלה מי ילמד אותה עכשיו, ואיזה חלל יש בעולם. כשנה וחצי אחרי שהתאלמנה, הדס הייתה אמורה לבשר על אירוסיה להוד רייכרט במוצאי תשעה באב. כך הם תכננו. איכשהו השמועה התגלגלה, ואתמול האירוסים פורסמו, לפני הזמן. הם הגיבו, שוב, בהומור וברגש: "תכננו להודיע במוצאי ט' באב, אבל מרוב אהבתכם לבכם רץ והקדים אותנו. אז יאללה בלגן!". וכמה סמלי שהכול קורה סביב תשעה באב, יום הצום על חורבן בית המקדש. רואים בעיניים חורבן של בית, ואז בניין של בית. רואים גם געגוע תמידי, וגם שמחה ותקווה ותפילה לבנייה מחודשת של עוד קומה, על בסיס מה שחרב. מזל טוב, הדס והוד. והלוואי שמרוב אהבתנו, גם הגאולה השלמה תקדים ככה ותפתיע אותנו פתאום.