שווה סיפור: אין עוד מלבדו

עד לא מזמן, כל מי שהכיר אותי שייך אותי למשבצת האדם החרדתי. הייתי מלא באמוציות, לחץ ומתח נפשי, גם מדברים של מה בכך. טריקת דלת, נניח, יכולה להקפיץ הרבה אנשים, אבל אותי היא הביאה להתקף. רעש פתאומי, רכב שעלה על כדור תועה של ילד, מוכר שזרק משטח ועוד, הכניסו אותי לחרדה של ממש. הגבתי באופן חסר פרופורציה. עניין של שנים בצל מרגמות, טילים ובקבוקי תבערה. אם תהיתם, אני יליד הדרום. שם נולדתי, שם נולדו גם פחדי. מגיל ינקות ידעתי מה זה "צבע אדום", וזה לא היה הצבע של הבלון של אלון. כששמעתי "צבע אדום" ידעתי שאני חייב להתמגן, ויש לי פחות מ-30 שניות. גדלתי עם זה, והפחדים רק הלכו ותפחו. גם כשהתגוררתי בדירה במרכז הארץ, בפנים הייתי חרד, על הקצה.

ניסיתי לעשות הרבה כדי להשתחרר מכך. הלכתי למדיטציות, טיפולי גוף-נפש, פרחי באך, כל מה שיש לעולם הנפש להציע. אבל כל אלה לא קידמו אותי הרבה. סוג של צעד תימני, קדימה-אחורה. השבעה באוקטובר החזיר הכל. כל הפחדים שלי יצאו החוצה, בלי בושה, בלי מסכה, בגודל ענק. שדים יצאו במחול ופזזו לפני. היו רגעים שיצאתי מדעתי. לא אכחיש, איבדתי את הנורמלי.

אלו היו ימים קשים. כל יום הביא טרגדיה קשה מחברו. הארץ שתתה דם. אזעקות פילחו את האוויר, ואני איבדתי אותו. טילים נורו מהרצועה למרכז. כל בום הקפיץ אותי, כל יללת סירנה החסירה בי פעימה. ואם כל זה לא הספיק, הגיעה "הבטחת האמת" של האיראנים. מאות טילים וכטב"מים שנשלחו לארץ. זה היה מבצע מלחיץ. כאשר שמעתי זאת, הייתי בסלון עם חבר, כוס קפה ביד, והיד שלי התחילה לרעוד כאילו קיבלה מכת חשמל. החבר הביט בי ואמר לי: "אתה לא נורמלי, אתה לא יכול לחיות ככה. אתה ממש מגזים". הוא ניסה להקליל, להצחיק – אבל כלום לא עזר.

הוא סיפר לי על סגולה שרצה במשפחה שלו שנים, והביא גם סימוכין מרבנים שאומרים זאת: זה היה פרק צ"א בתהילים, "יושב בסתר עליון". הגעתי מבית דתי, ותהילים לא היו דבר חדש בשבילי, אבל עכשיו זה קיבל ממד אחר. עד עכשיו הייתי עסוק בפחד, עכשיו עשיתי משהו באמת. אמרתי איתו מילה במילה, אחר כך לקחתי את התהילים בעצמי והתחלתי לומר שוב ושוב. איני יודע כמה פעמים זה היה, כי בכל פעם הרגשתי שמשהו בי מתרפא ונרגע. מין שלוות נפש שלא הכרתי הרבה שנים.

את סופה של אותה מתקפה כולכם כבר מכירים, אבל לי באותו זמן נפתח אולם של אמונה וביטחון בה'. באלו ניסים גדולים הכל נגמר. הרגשתי שהייתי חלק מההגנה הזו. משהו פנימי לחש לי. מאותו יום התחלתי לחפש את הריפוי שלי בכיוון הרוחני. התחלתי לקרא תהילים, להניח תפילין, להתפלל, להכיר את אלוקים מחדש.

בבית הכנסת הכרתי את מוטי, אברך נעים שיחה שלמד חברותא עם בני נוער. פתחתי איתו בשיחה, והרגשתי שהוא האדם המתאים לשתף בכל מה שקרה וקורה איתי, בעיקר עניין החרדות והפחדים. הוא הבין אותי מיד, והראה לי עוד כמה אנשים כמוני שמצאו נחמה באמונה, בעיקר בשבעה באוקטובר ואחריו. ככל שהוא סיפר, גיליתי עולם מדהים שהחמצתי.

ואז הגיע הגל הבא של ההפצצות מאיראן. הפעם הייתי חזק יותר. גם כשהיו אזעקות והלב פרפר לשניות בודדות, הייתי בשליטה. הייתי נוכח באמת. ויסתי את עצמי, והתפללתי לאלוקים, כי הוא כל יכול. גם הגל הזה עבר בשלום, מה שחיזק אותי עוד יותר.

באחד הימים, מוטי הציע לי ללמוד איתו בספר שנקרא "נפש החיים". זה היה ספר "למתקדמים", כך אמר. הוא הציע לימוד יומי. בשלב הזה הייתי בשל לכך מאוד. זה התאים לי בדיוק. התחלנו ללמוד, יום יום. אני קורא – והוא מסביר, מרחיב, מענג את הדעת והנשמה. ואז הגענו לפרק שבו ה"נפש החיים" מביא סגולה נפלאה: "באמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לומר הלא ה' הוא האלוקים האמתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתעלה שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".

הבנתי שיש כאן משהו גדול. מוטי סיפר לי על הסגולה הזו, על הכוח העצום שיש בכוונה של "אין עוד מלבדו". סיפר סיפורי הוד על אנשים שניצלו, בזכות הכוונה של "אין עוד מלבדו". הוא סיפר גם את הסיפור של הרב מבריסק, שעבר את הגבול הגרמני בשואה האיומה כאשר הוא מרוכז כל כולו ב"אין עוד מלבדו". הבנתי שיש לי נשק אמיתי לכל צרה שלא תבוא. התחזקתי יותר ויותר, והלימוד היומי שלי לא כלל רק את "נפש החיים", אלא גמרא, משנה והלכה. גם מהלך חיי השתנה לבלי היכר. מאדם חרדתי הפכתי לאדם מושל ברוחו, רגוע.

וכפי שאתם יודעים, הרבה שקט אין בארץ שלנו. המתקפה על איראן התחילה בבום גדול, אזעקה עלתה וירדה, פאניקה ולחץ מכולם. באותם רגעים הרגשתי איך אני עומד בניסיון קשה, כי כל החומות נפרצו, ושוב מצאתי את עצמי רועד כעלה נידף, מפוחד. ניסיתי לאסוף את עצמי, לזכור את מי שאמר והיה העולם, ובעיקר את "אין עוד מלבדו". זה לא היה קל, בכלל. הימים היו ימי מתח, ולמרות כל התחזיות והניסים הגלויים, היו פגיעות והייתה עוצמה של הרס. הבנתי שאני חייב לקחת את עצמי בידיים. הגברתי הילוך והתחלתי ממש ללמוד ב"נפש החיים", בקביעות ובהתמדה רבה יותר.

ערב אחד הייתי אמור להגיע לדרום, בתחבורה הציבורית שבקושי עבדה. כמו חבר נאמן צירפתי אלי לתיק את "נפש החיים", והבטחתי ללמוד בו ככל שאוכל. אלו היו ימים שהשינה הייתה מועטה, אזעקות ניסרו לילה אחר לילה. עמדתי במילה שלי – היה לי הספר, ולמדתי בו. אבל הנסיעה הייתה ארוכה, ושמורות עיני כבר לא עמדו בכך. נרדמתי, כשהספר על ברכי.

והאוטובוס התחיל להידרדר.

התעוררתי לקול זעקה של אמא ובת שישבו בספסל לידי. הרגשתי איך ההכרה שבה אלי באחת, והמחשבה הראשונה הייתה – לא נהרגתי מטיל איראני, אבל אני הולך כנראה למות בתאונה מצערת בפאתי הדרך... בעודי חושב, ראיתי את הספר, "נפש החיים" פתוח על ברכי. נזכרתי והתעשתי, ומיד חשבתי על "אין עוד מלבדו". פיניתי כל מחשבה אחרת מראשי. ידעתי שה' הוא האלוקים, ואין בלתו. באותם רגעים, לא היה לי איך להסביר את זה, אבל הרגשתי ידיים שמגינות ומסוככות עלי. הייתי רגוע.

האוטובוס הידרדר והתהפך על צידו. כולם צעקו "שמע ישראל", ואני חזרתי ואמרתי "אין עוד מלבדו". בתוך שניות בודדות האוטובוס נעצר. הקולות פסקו, וכל אחד שאל את עצמו אם הוא חי. אנשים בדקו את הסביבה, חיפשו מוצא החוצה. אדם יוזמתי שבר את החלון, ואנשים התחילו לצאת. היה לחץ, כי לא היה ברור עדיין איך האוטובוס עצר, ואיפה בדיוק. הכל היה חשוך, והיה חשש שמיכל הדלק יתפוצץ, ושהאוטובוס יתלקח. בכל הזמן הזה הייתי רגוע, והתחזקתי שוב ושוב במחשבה שה' מנהל את העולם, והוא משגיח עלי בכל רגע נתון.

כולם יצאו, נשארנו אני והנהג. הבטתי בנהג וראיתי את הפחד בעיניו. הוא ביקש ממני לצאת. הוא צריך להיות האחרון. ראיתי שהמילים שיוצאות לו מהפה מפחידות אותו בעצמו. לא יודע איך עשיתי זאת, אבל אמרתי לו לצאת קודם. היה לי ברור שאני יכול להישאר אחרון. היה לי כוח לזה, הייתי רגוע ושליו, ואלוקים שמר עלי מכל רע. הנהג התלבט, וכשנוכח שאני רציני, קפץ במהירות ויצא אל החושך שבחוץ. יצאתי אחריו, מתפלל ללא הפסקה.

הנהג המתין לי למטה ועזר לי לרדת לשיפולי הוואדי. מישהו האיר עם פנס בטלפון שלו. צעדנו יד ביד. התקדמנו לעבר קבוצת הנוסעים שעלתה כבר למעלה, הרחק מהסכנה, ממתינים לחילוץ שיבוא. בעוד אנחנו צועדים, שמענו רעש חזק. האוטובוס הידרדר למטה בבת אחת. כאילו חיכה רק לי, שאצא, ואז השלים את מלאכתו.

אורות כחולים ואדומים הציפו את הכביש למעלה. שוטרים ואנשי כוחות חירום עטויי אפודות נזעקו לעברנו, לא מאמינים שמישהו יצא בחיים מהאירוע הזה, ושאין אפילו לכודים באוטובוס. מבדיקה שערכה המשטרה לאחר מכן, התברר שההידרדרות של האוטובוס נעצרה על ידי עץ, וכמה שזה נשמע הזוי, הדבר ההזוי יותר היה סלע בינוני שנתפס בדיוק לצד הגלגל האחורי, והוסיף חוזק לתמיכה של העץ. עדיין לא היה הסבר מניח את הדעת איך כולם הצליחו לצאת ללא פגע מבלי שהבלמים הטבעיים יקרסו, אבל אני כבר ידעתי שיש מנהיג לבירה, ומישהו למעלה שמר וגונן עלי. כן, אין עוד מלבדו!

ולמי ששאל, הספר יצא איתי יד ביד. קיבלתי נפש לחיים.