"הערבי פצע את אבא אנוש, אך אבא הספיק להיכנס לרכב ולהימלט"

אין מי שחולף באזור הגבעה הסמוכה לקרני שומרון, ולא מבחין במבנה הענק בן ארבע הקומות המתנוסס בגאון בראש ההר, כשדגל ישראל על גגו.

מדובר במבנה יוצא דופן, ואילולא הדגל, ניתן היה לחשוב שמתגוררת בו משפחה ערבית, שכן באזור כולו אין כלל יישובים יהודיים. אבל לא. זהו בית שהקים גואל הקרקעות משה זר ז"ל, שבתחילת השבוע הלך לעולמו. "אבא רכש את האדמה כבר בשנות ה-80 המוקדמות, ומיד לאחר מכן הוא הזמין בולדוזר שיפרוץ למעלה והחל בתהליכי הבנייה", מספר בנו איתי, הצעיר מבין שמונת ילדיו. "אני הייתי אז ילד בן שש, אך אני זוכר שאבא הסביר לנו שהוא עומד לבנות בית ש'אף מנוף בעולם לא יצליח להזיז', כי זו האדמה של עם ישראל והיא לא נגמרת בקו הירוק. מאז ועד היום הבית עומד על תילו, ומבחינתנו, כאנשים שעוסקים כל חיינו בהקמת יישובים וגאולת קרקעות – זה חלק בלתי נפרד מהיישובים היהודיים. אני מאמין שעוד יבוא יום בו נאחד אותו עם קרני שומרון".

משה זר בחתימה על רכישת קרקעות

"אבא לא ידע מהו פחד"

משה זר הוא אחת הדמויות המזוהות ביותר עם גאולת הקרקעות באזור השומרון, שעליהן נבנו לא מעט מהיישובים המפורסמים ביותר, כולל עמנואל. "אבא התחיל לקנות קרקעות מהערבים כבר בסוף שנות ה-70", מספר בנו, "ובאותן שנים הערבים לא חששו, ורק שמחו באפשרות להרוויח כסף. אבל הירדנים, שראו את עצמם ככאלו שמתכוונים לחזור לשלוט בישראל, קלטו שהערבים מוכרים קרקעות, והוציאו גזר דין מוות למי שימכור אדמות ליהודים. בעקבות כך היו כמה וכמה ערבים שנרצחו על ידי אחיהם הערבים, בהאשמה ש'מכרו אדמות למשה זר', וממילא כל אלו ששיתפו פעולה עם אבא שלי פחדו להיפגש איתו.

"באחד הימים היה אבא בתהליכי רכישה של ההר הסמוך לקרני שומרון, כשהתוכנית שלו הייתה להקים בראשו בית גדול שיבטא אמירה חזקה להתיישבות במקום, שכן עד אז הייתה ההתיישבות בעיקר בקרוואנים.

"אבא קבע פגישה עם אחד הערבים שהיה אמור לקדם את הבנייה, והערבי סיכם איתו שיחכה לו באחד הסיבובים של הכביש. כשאבא הגיע למקום המפגש שלף הערבי אקדח, ירה בו שש יריות ופגע לו ביד. אבא לא איבד עשתונות, הוא הצליח לברוח ואף לפגוע באותו ערבי ולפצוע אותו אנוש. לאחר מכן נכנס אבא לרכב ולמרות ידו הפצועה הצליח לנסוע עד לתחנת הדלק של השומרון, שם הוא פגש את שאול סגל, הקבלן שבנה באותם ימים את עמנואל, והוא זה שעדכן את אמא שלי דרך מכשיר הקשר שברכב בכך ש'משה נפצע'.

"אבא פונה לבית החולים במצב אנוש. בתחילה נאמר לנו שאין לו סיכוי לשרוד והוא לא יצא מזה, אך ברוך ה' הוא החלים וחזר לפעילות מלאה, כולל המשך רכישת קרקעות, מבלי לחשוש כלל. אגב, זו לא הפעם הראשונה שחייו של אבא ניצלו, שכן אבא היה נכה צה"ל ממבצע קדש. באותו מבצע הוא נפצע גם כן אנוש, ניצל בנס, וכמזכרת מהאירוע הייתה לו עין זכוכית, אבל כפי שניתן לראות – שום דבר לא עצר אותו".

איך אתה מסביר שהוא לא חשש מהפעילות שכמעט עלתה לו בחייו?

"אבא תמיד העיד על עצמו: 'משה זר לא יודע מהו פחד', הוא האמין בצדקת דרכו והרגיש שהקב"ה שומר ומגן עליו בזכות הפעילות החשובה שהוא עוסק בה".

הבית שעל הגבעה, סמוך לקרני שומרון

"היינו הגבעונים בראש ההר"

איתי הוא לא רק בנו של משה זר, אלא גם היה שותפו הצמוד במשך עשרות השנים האחרונות. יחד הם ניהלו את הקרקעות הרבות ואת עסקי ההתיישבות באזור השומרון.

"אבא תמיד ראה את הפעילות שלו כהנצחה של אחי הגדול, גלעד, שנרצח לפני עשרים וארבע שנה", מספר איתי. "גלעד נרצח בכביש עוקף שכם, סמוך לקדומים. המחבלים ירו בו שוב ושוב עד לווידוא הריגה. יש כמה וכמה יישובים ושכונות שהוקמו מאז להנצחתו, ביניהם היישוב 'חוות גלעד' בו אני מתגורר כיום יחד עם עוד כחמישים תושבים נוספים, והוקם בסמוך למקום הרצח.

גלעד זר הי''ד עם משפחתו

"עבדתי עם אבא ממש עד לימיו האחרונים", מוסיף איתי. "ארבעה ימים לפני שנפטר חזרתי ממילואים ופגשתי את אבא בבית החולים. שוחחנו על מגוון רב של נושאים, וכמו תמיד – אבא היה חד מאוד ושלט בכל פרט ופרט בעסקאות. הוא ביקש לדעת מה דיברתי עם השר ההוא ומה היה בדיון אחר, והיה בקיא בעניינים ברמה הכי גבוהה שיש. גם בגילו המבוגר היה לו זיכרון פנומנלי מדהים וידע רב מאוד. אבא תמיד אמר ש'יש לו עוד הרבה תוכניות' ומי שהכיר אותו ידע עד כמה שזה נכון, כי הוא היה באמת בולדוזר של עשייה, עם כל כך הרבה חלומות, שאיפות ורצונות. הוא אף פעם לא הסתפק במה שעשה, ותמיד המשיך לחלום.

"מאז שהייתי ילד אני לא זוכר דבר תורה שהוא לא דיבר בו על התיישבות, על חשיבות העבודה העברית, אדמה, חקלאות ותעשייה. זה המסר שהוא העביר לנו כבנים וכנכדים, ולא הפסיק לדבר על כך. שוב ושוב שמענו ממנו שאין טעם לצאת מארץ ישראל, ועד כמה יש לאהוב אותה, לתייר בה וליישב אותה. בטח ובטח שאסור לסחור בה ולתת שטחים ממנה. גם האחדות הייתה חשובה לאבא, והוא תמיד המריץ אותנו לעשות את המקסימום כדי לתת מעצמנו למדינה.

"כיום יש לאבא מאות צאצאים שכולם ברוך ה' הולכים בדרכיו, רבים מהם תלמידי חכמים גדולים בישיבות, ויש מהם שכבר הקימו חוות. כך למשל הקימה בתי לפני כשבועיים חוות בקר בבקעה, וגם לאחיות שלי יש בנות שהקימו חוות, ואחי ואני מתגוררים כיום בחוות גלעד יחד עם בני משפחה נוספים. אבא הוא זה שהנהיג את כולנו ודחף לכך, כי זו הייתה שליחות חייו.

"כשהייתי בן שמונה עברנו להתגורר בבית המפורסם על ראש ההר, היינו הגבעונים הראשונים בלי שידענו, היינו לבד, זו הייתה הקרבה. הבנתי את זה רק כשגדלתי, אבל אני לא מצטער על כלום, להיפך, כולי מלא גאווה על הזכות ליישב את השממה".

איתי זר בתקיעת יתד לחוות גלעד

איך אביך חווה את המלחמה הנוכחית?

"זה כאב לו מאוד, ומאז שמחת תורה תשפ"ד הוא חווה דאגה גדולה, בפרט שעשרות מצאצאיו, כולל אני, היינו בעזה. כל הזמן הוא היה בקשר עם כולנו וביקש לדעת מה עובר על כל אחד ואחד. מאוד הפריע לו שהיו בממשלה כאלו שהאמינו יותר מידי לאויב, ובעצם גרמו לאסון שהתרחש. אבל מאז שהתחילו החיסולים הגדולים והניצחונות, ראינו איך שזה עושה לו טוב, ובבוקר המלחמה באיראן אבא התקשר אליי ואיחל: 'מזל טוב, ישראל תקפה באיראן'".

כעת אומר איתי, כי לאחר פטירתו של אביו הוא הותיר לו משימות רבות. "נמשיך את הפרויקטים באזור השומרון ולא נחדל לקדם אותם", הוא מבהיר, "יש עוד כל כך הרבה מה לפעול ולעשות, וכיום ברור כי התשובה החד משמעית לאויבים שלנו היא הרחבת ההתיישבות, וההכרה בכך שארץ ישראל תמשיך לעד להיות שלנו".

משה זר, ארכיון (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)