שווה סיפור: נפש אחת מישראל (ב')

בשבוע שעבר, אפרת הראתה סימנים של אי-יציבות נפשית, ואני לא ידעתי מה לעשות.

*

חזרתי לחדרי, טרודה. הרגשתי שזה גדול עלי. לא ידעתי מה לעשות. תהיתי עם עצמי אם לספר למישהו מהצוות. חששתי. ידעתי שאפרת לא תסלח לי אם אעשה כך. בתוך תוכי לא האמנתי שמישהו יאמין למה שאספר. רק מי שראה אותה יוכל להבין. אם אגיד זאת במילים – זה ישמע כגחמה רגעית, אולי מוגזמת, אך בגדר ההיגיון. הרגשתי שאין לי מספיק "בשר" לסיפור כדי לבסס את הדאגות שלי.

כל הלילה הייתי עם המחשבות, שחסמו לי את כל הדרכים לתנומה אמיתית. לפנות בוקר התערפלתי ונרדמתי, חלמתי סיוטים. התעוררתי עם הצלצול של בית הספר. אני אדם מאורגן ודי קפדן בזמנים. איחורים הם לא הצד החזק שלי... התארגנתי במהירות, ונכנסתי לכיתה כשכולן כבר ישבו, באמצע התפילה. הבטתי למקום של אפרת. היא ישבה, התפללה בכוונה, הרימה אלי מבט וחייכה את החיוך הכי מתוק שלה, כאילו כלום לא היה אתמול. הוצאתי סידור, התפללתי, ניסיתי לדחוק את כל המחשבות לצד. התרכזתי במי שאמר והיה העולם.

עם תחילת ההפסקה אפרת הגיעה אלי, דיברה כאילו לא היה דבר אמש. מישהי חדשה נבראה. הרגשתי שאני עוד רגע יוצאת מדעתי.

"אפרת, לגבי מה שהיה אתמול...", ניסיתי. היא פקחה עיני ינשוף גדולות ותמהות. "מה היה?", היא שאלה, ואני פערתי עיניים בתדהמה. ניסיתי להזכיר לה את שיחת הטלפון עם הבית, את הריצה, את מה שקרה שם. היא חייכה מיד, וביטלה אותי בהנף יד. "סתם, הייתי עצבנית, לא משהו מיוחד". כשראתה אותי עדיין מהורהרת, משכה בשרוולי. "עדי, אני מבקשת ממך להניח לסיפור הזה. מה שהיה – היה. תשכחי מהכל. אני סומכת עליך שהכל נשאר בינינו". בלעתי רוק, הנהנתי. יותר מזה לא היה לי לומר.

עכשיו הייתי עם מטען כבד בלב. המצפון שלי לא שתק. הוא מתפעל אותי לכל צד – אם אשתף מישהו מבוגר, אני פוגעת באמון שאפרת נתנה בי, ואם אשתוק אחרי מה שראיתי – ידעתי שיש כאן סכנה ממשית. לא ידעתי מאין יבוא עזרי. הלכתי עם זה כמה ימים. כל יום כמו מסע באריזונה בלי מים. חזרתי הביתה לשבת. דווקא ניקוי הראש הזה עשה לי טוב. משהו התרענן בצלילות הדעת.

בליל שבת יצאתי החוצה לטייל עם אחיותי. אחת מהן פטפטה על המורה שלה, ואני נזכרתי – זו אחת המורות שאני מעריכה מאוד, סומכת עליה ויש לי אמון רב בה, מה גם שהדמות שלה ערכית בעיני מאוד, והיא גם אשת רב, בנוסף לכל. החלטתי ללכת אליה, לספר לה על אפרת ולהתייעץ מה לעשות במקרה הזה. עצם האפשרות שאוכל לשאול מה ההלכה אומרת הקלה עלי.

ממחשבה למעשה, בצהרי שבת יצאתי לכיוון ביתה. לא ידעתי אם זה זמן נוח בשבילה, אך לפחות ניסיתי. לשמחתי היא פתחה את דלת הבית, המומה ונרגשת לראות אותי על המפתן. היא הכניסה וכיבדה אותי, ושאלה מה הביא אותי אליה. אמרתי לה שאשמח להתייעץ איתה בעניין כלשהו. היא סגרה את החדר וישבה מולי, כולה קשב.

סיפרתי לה על אפרת, על מה שהיא בשבילי, על מה שהיא שיתפה אותי. ועל מה שקרה בחודשיים החודשיים האחרונים, כולל השיא בערב ההוא. היא הבינה מהר מאוד את התמונה, מהר מכפי שציפיתי. היא דייקה אותי בהרבה דברים שהפתיעו אותי. כנראה יש אנשים שמבינים...

פירטתי את ההתלבטות שלי: האם זה נכון ומוסרי לערב את הצוות, או להפך? היא ביקשה כמה רגעים, והלכה להתייעץ עם בעלה, שהיה מורה הוראה. היא חזרה אלי ואמרה באופן נחרץ שאני חייבת לספר על מה שקרה לאיש מקצוע שיכול לעזור לה. זה בגדר פיקוח נפש. היא עזרה לי לחשוב מי המבוגר שנכון לשתף.

בעידודה, כבר במוצאי שבת הרמתי טלפון וסיפרתי לאחת מנשות הצוות את הדברים. היא הודתה לי מאוד, והתפעלה מהערנות שלי.

כאשר חזרתי לפנימייה, הרגשתי שהוקל לי. מטען כבד ירד ממני. אלא שלמחרת בבוקר, אפרת לא הגיעה לכיתה. בנות אמרו שהיא נסעה עם אחת המורות. אחרי יום עברה השמועה שהיא מאושפזת. גלי קור עברו בי. לא חשבתי שזה ידרדר עד לכך.

נקראתי למשרדי הפנימייה, יחד עם העובדת הסוציאלית של המוסד. הם שיבחו את מעשי וחיזקו את ידי, אמרו שהצלתי את אפרת. מה אעשה שלא הייתי בטוחה שגם היא חושבת כך?

מספר שבועות אחר כך ביקשתי ללכת לראות את אפרת. הייתי חייבת. העובדת הסוציאלית לקחה אותי. יחד נכנסנו אליה. היא הביטה בי, עיניה רושפות גיצי כעס. "בגדת בי", סיננה. "בגללך אני כאן, ואני עוד חשבתי שאפשר לסמוך עליך". היא סובבה את גבה וביקשה שנלך מכאן. "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם!".

יצאנו. התחלתי לבכות. העובדת הסוציאלית ניסתה לנחם, לומר כמה המעשה שעשיתי היה אצילי ומתבקש. אבל לכי תסבירי לה מהי אפרת בשבילי, כמה אני חייבת לה. כל רצוני היה רק לעשות את מה שנכון.

אפרת השתחררה מבית החולים, אבל לא הסכימה לחזור לפנימייה. ניסיתי ליצור איתה קשר במספר דרכים, אך היא ניתקה בהחלטיות כל אופציה. במשך הזמן, בנות שראו אותה סיפרו שהיא ירדה מהדרך. כאב לי הלב. לא לזה ציפיתי.

*

החיים המשיכו. התחתנתי וזכיתי בילדים מדהימים. עדיין שמרתי פינה חמה בלב לאפרת, תוהה לעצמי מה איתה היום.

שנים חלפו, והבת שלי סיימה לימודי עובדת סוציאלית. כולנו התרגשנו יחד איתה לקראת טקס קבלת התעודות. שנים של למידה מאומצת, והנה - קוטפים את הפירות. כשהגענו אל הטקס נכנסתי לאולם וחיפשתי מקום מתאים, כשלפתע עברה לידי בחורה צעירה, אחת מהבנות המסיימות. הפנים שלה היו מוכרות לי, מוכרות עד כאב. לא הייתי צריכה להתאמץ הרבה כדי להיזכר מאין. אלה היו הפנים של אפרת, על נערה צעירה...

הסתובבתי באחת, מחפשת את הנתיב שלה, אולי ייתן לי פתרון לתעלומה. היא ניגשה לאישה בגילי, שלבשה כיסוי ראש, ואני זיהיתי אותה בוודאות – אפרת. הרגליים שלי התחילו לרעוד. ניסיתי להתאפס ולהזכיר לעצמי שכבר מזמן סיימתי תיכון, ושאני כבר לא נערה חלשה כפי שהייתי. לאורך כל הטקס הבטתי בה בזווית העין. היא נראתה הכי אפרת שיש, חמה ולבבית. מופתעת מהגילוי, החלטתי לגשת אליה. אם לא עכשיו, אימתי? גם אם תדחה אותי, אדע שלפחות ניסיתי לסגור את המעגל.

ניגשתי אליה. "אפרת?", שאלתי. היא הביטה בי לרגע, ואז זיהתה. "עדי!", קראה-קבעה. חיוך מילא את פניה. נרגעתי. היא ניגשה אלי, מחבקת. חומות של שנים קרסו, והקלה שטפה אותי. "אני שמחה לראות אותך", אמרתי. "זו הבת שלך? היא דומה לך ממש". אפרת צחקה. "לא, היא אחייניתי. באמת דומה לי", חייכה.

רגע אחרי שנפרדנו, אפרת חזרה אלי, טפחה קלות על שכמי. הסתובבתי. "שנים שאני רוצה לדבר איתך, להתנצל, להודות לך על החיים שהענקת לי". פי נפער בתדהמה. אין גבול לים ההפתעות. "הענקתי לך חיים?", הדהדתי.

"כן, עדי, בזכותך אני כאן. אני אספר לך. אותה תקופה שבה הכריחו אותי לטפל בעצמי היתה השער שלי לחיים. באותו הזמן כעסתי כל כך, בעטתי בכל מי שהיה נוגע בדבר, עזבתי הכל. שנים שאני מחזיקה בבטן, חושבת שאני בשליטה, ואת בשנייה הרסת הכל. אחרי שיצאתי מבית החולים, החלטתי שאני שומרת על עצמי. זה היה גם הנס שלי, ששמר עלי לא להידרדר למקום נמוך יותר, להצליח להשתקם.

"כשנה אחר כך זיהיתי אצל אחותי הגדולה סימנים שכבר היכרתי, ידעתי מה הם ולמה. גם אם נבהלתי, לא הראיתי לה את זה. ניסיתי להדריך אותה מהחוויה האישית שלי, מהניסיון שצברתי. הייתי בטוחה שאם היא רק תקשיב – הכל יהיה טוב. אבל לא. העסק נעשה חמור יותר, ואני בגאוותי התעקשתי. מה שהיה אצלי לא יחזור אצלה. אני חכמה ויודעת מספיק, מכירה את הכל. היא תקשיב לי ותצא מזה. בכל מקרה, ובזה הייתי בטוחה – אני אותה לא מסגירה! לא משתפת, לא עושה שום דבר שיכול לגרום לה להיסגר באשפוז. היא כבר הייתה אז אמא לילדה מתוקה. לא יכולתי לעשות, לא לה ולא לבת שלה, את הדבר הזה.

"אבל טעיתי, כי הזמן עשה רק נזק, עד שהיא קרסה. קרסה עמוק כל כך, שעד היום היא שם. מידי פעם יוצאת וחוזרת. אני השתקמתי, הקמתי בית וראיתי בעיני כמה טוב ונכון עשית. אבל ברוב גאווה וטיפשות, איבדתי את התקווה לאחותי. מאז אני צמודה לבת שלה, נותנת לה כל מה שאני רק יכולה, קצת לצמצם את החסר של אחותי. הכל מהשמיים, אבל אני למדתי את הלקח של חיי, ומודה לך בכל יום מחדש שהיית שליחה נאמנה בשבילי".

חשתי את עיני נעשות לחות. פצע של שנים קיבל הכרה, סליחה ומחילה. תודה להקב"ה שניתב אותי באותם רגעים, עד היום, והראה לי כמה זה היה מעשה אמיץ ונכון.