"אבא, איך התחלת פתאום לשמור מצוות?". השגחה של בעלי תשובה

עמיר בלזם התקשר בטעות לבעלי חמש דקות לפני שבת. חברי ילדות, למדו יחד בתיכון בתל-אביב.

אבא של עמיר, וזה ממש למיטיבי לכת, היה כובען מפורסם. איש מיוחד. כן, יש מקצוע כזה. פעם, יהודי רציני לא היה יוצא מהבית בלי כובע.

היתה לו חנות מיתולוגית על רחוב דיזינגוף, "כובעי בלזם" קראו לה. טובי האומנים היו קונים אצלו כובעים ייחודיים. הוא המציא מכונה לניקוי שטריימלים, ואדמו"רים נהרו אליו. קראו לו ישראל בלזם, נכד של הבעל שם טוב, קרוי על שמו.

בעלי ענה, אף על פי שכבר היה מוכן לשבת, עם העניבה, החליפה וכובע הבורסלינו שלו. הם דיברו כמה דקות, ואז דווקא עמיר אמר, "בואנה, תיכף אסור לך לדבר איתי, שבת".

התשובה החביבה לאמירה כזו היא בדרך כלל, "גם לך תיכף אסור לדבר". גם אתה יהודי, התורה היא של כולנו. בעלי לא אמר לו כלום, אבל בסעודה שלישית סיפר על זה לילדים. סיפורים על פעם תמיד מביאים איכשהו, את השאלות הבאמת מרתקות האלה, על בעלי תשובה והשינוי שהם עשו בחיים. "אבא, איך התחלת פתאום לשמור מצוות? כאילו, מה עשית, איך הבנת שיש ה'?".

"בתחילת התשובה יש השגחה פרטית מאסיבית", התערבתי בשיחה. "ה' מסמן לך בברור שהוא איתך".

"נכון", בעלי ענה, והזכרתי לו, בין היתר, את הסיפור הבא: השנה הייתה שנת 2001. בן, מאיה ויהלי היו קטנים. אליקה כמעט נולדה.

בעלי הלך לעבודה בבוקר. גרנו בשכונת אפקה, רחוב המתנדב 31, בבית של השר חיים צדוק, היה פעם שר משפטים כזה למדינת ישראל. בית קסום, גג אדום, ארבעה חדרים ענקיים. היום בונים מהארבעה האלה שמונה, בשקט. בחדר המשחקים היה מדף ספרים גבוה. עוד לא היו עליו ספריי קודש. בחלק העליון שלו נשארו ספרי משפט של השר, זה היה חדר העבודה שלו. צדוק-ברזל היה משרד עורכי-דין חשוב בתל-אביב. בעלי זכר את החדר הזה, שהיו בו ישיבות ממשלה עוד מאז שהיה ילד. עכשיו אשתו הפרימיטיבית, בעלת התשובה, נותנת לילדים הקטנים שלו לשחק שם במקלדת קומפי, עם ג'מפי הכלבלב וסניילי החילזון עושים יומולדת לפילי הפילה.

יצאתי עם שלושתם בעגלול לגן. הרגשתי בת מלך. כשאני חוזרת, אוי, זה היה נורא מפחיד, אני מגלה שהיה בבית גנב.

הייתי לבד. צרחתי. הוא הוציא את כל מה שאפשר להוציא מהארונות, מהמגירות. בלגן נורא. גנב אמיתי. התקשרתי רועדת לבעלי. "היה פה גנב", בכיתי.

"תעשי בדיוק מה שאני אומר לך עכשיו לעשות", הוא ניסה להרגיע אותי. "לכי לחדר השינה שלנו. תפתחי את ארון הבגדים".

"נו?".

"יש שם ז'קט שלי?".

הארון היה ריק. את כל הבגדים הגנב שפך על הרצפה. רק הז'קט האחד הזה היה תלוי עדיין על קולב, לבדו, מתנדנד לאיטו. מישהו היה פה עכשיו. "יש ז'קט", אני אומרת לו.

"יופי, תדחפי את היד לכיס הפנימי משמאל. יש שם מעטפה עם המון כסף?".

"יש".

"יופי", הוא אמר לי. "אני עסוק. ביי".

וואי, כמה שנים לא הפסקנו להתפעל. מהגנב, מהז'קט ומאיך שהוא התנדנד.