שווה סיפור: לא לאחר!

כאשר בררנו על רופא א.א.ג טוב לבן שלי, חיפשנו מקצועיות ויכולת אבחון טובה. כולם המליצו פה אחד על ד"ר ברק. "יש לו סייעתא דשמיא מיוחדת", אמרו, "הוא קולט במהירות ונותן דיאגנוזה מדויקת להפליא ברוב הפעמים". הבעיה היתה רק זמינות התורים. היות שהוא היה רופא שעבד בעיקר בבית חולים, לא היו לו הרבה ימים פנויים בשבוע. אחת לכמה שבועות הוא היה מעדכן את מזכירות הקופה מתי הוא פנוי. היות שהיה לו ביקוש - ברגע שנפתחו היומנים הם התמלאו בכמה דקות. היה צורך לקבוע תור במהירות.

מידי יום התקשרתי למוקד כדי לבדוק אם נפתח יומן, וביום שהפקידה אישרה, מיד קבעתי בשמחה ביקור, וחיכינו לקבל את חוות הדעת של הרופא.

יש ימים שהכל הולך הפוך. כבר בבוקר הרגשתי זאת. כל מה שתוכנן – השתנה, כל מה שהיה קבוע – נקטע. המרפאה הייתה מחוץ לעיר, מה שהצריך נסיעה ארוכה יותר ואין לדעת מה עוד יכול לצוץ במהלכה. הרבה לפני הזמן שצריך לצאת מהבית - יצאתי. חששתי מכל שיבוש שיתרחש ביום הלא פשוט הזה. וכמו שניבאתי – הכל השתבש. נתקענו בפקק שנוצר מתאונה.

כשהגענו, כמו להכעיס, מגרש החניה היה מלא. היה צורך לחפש חניה במקום אחר. עשינו סיבובים שוב ושוב, עד שמישהו יצא ופינה מקום. הגענו במהירות למרפאה. איחרנו בשתים עשרה דקות – לא נעים, אבל לא נורא. כך חשבתי, בכל אופן. אבל הפקידה אמרה אחרת.

"אצל ד"ר ברק אי אפשר לאחר. אחרי עשר דקות הוא לא מאפשר כניסה". התחננתי, האיחור בסך הכל שתי דקות יותר מהזמן שהרופא מאשר! אבל הפקידה אמרה שזה נוהל קבוע וידוע, וכל מי שמכיר יודע. הסברתי לה שאני לא מכירה, שזו הפעם הראשונה שלי, מה גם שאנחנו מחוץ לעיר והגענו במיוחד. היא ממש הצטערה בשבילנו, אבל ראיתי בעיניה שאין לה הרבה מה לעשות.

לחצתי שתבקש מהרופא. היא אמרה שאין סיכוי, בעיקר כי אני האחרונה בתור לאותו היום. ביקשתי שתנסה, לפחות אדע שעשיתי את המקסימום. היא נעתרה, לא לפני שאמרה שוב: "אין לכך סיכוי". היא נכנסה ויצאה בתוך שניות. הרופא לא היה מוכן בשום פנים. נכנסתי אני, ביקשתי ממנו התחשבות, אבל הוא היה עסוק באריזה של חפציו, והגיב בצורה עניינית: "לא. סיימתי להיום", ובזה נחתם הנושא.

יצאנו מאוכזבים עד כלות מהמרפאה. בלב הרגשתי תרעומת גדולה על הרופא. בסך הכל כמה דקות איחור, למה הוא קשה וחסר לב כל כך? כך חשבתי לעצמי. באותם רגעים, בתוך הקושי מהנסיעה והיום שעבר עלי, לא באמת הייתי פנויה להבין שיש צדדים אחרים לתמונה. תליתי את האשמה בד"ר הלא סימפטי. כדי לנחם את העצמי המרוגזת ואת הבן שלי, שהטלטל בדיוק כמוני בדרכים, הבטחתי לשנינו גלידה שווה, באחת החנויות הטובות שיש באזור, לא לפני שיצאנו לסיבוב קניות – אם כבר, אז כבר.

לאחר סיבוב מתיש של קניות, פנינו אל חנות הגלידה המבטיחה. בחרנו שולחן מוצלח – כזה שאפשר לנו לראות את כל מה שקורה, אבל לא משך יותר מדי תשומת לב. הזמנו, התמקמנו, ונהנינו מהחוויה החושית.

דלת הזכוכית נפתחה בצלצול קל, ושלושה בחורים הציצו פנימה בזהירות. במבט ראשון הם נראו כמו כל לקוח אחר, אך ככל שהתקרבו והחלו לשוחח ביניהם, יכולנו להבחין במשהו בתנועות, בטון הדיבור, במבט. הבחנתי שהם בחורים עם צרכים מיוחדים, מתמודדים עם לקות התפתחותית קוגניטיבית קלה. הם נעו בין המדפים בתום לב מרגש, מלאים בסקרנות, כמו ילדים בגוף מבוגר.

מיד אחריהם נכנס אדם גבוה ותמיר. זיהיתי אותו מיד – ואפשר לומר שהתייבש לי הפה. אחד הבחורים קרא לו בהתלהבות לבוא לכיוונם. הוא קרא לו "אבא". זה היה ד"ר ברק.

בטבעיות הוא ניגש אל המוכר וביקש שיפנק את כולם – הוא משלם. האושר בעיניים של הבחורים-ילדים היה נוגע ללב. הם לא הפסיקו להודות ל"אבא של אודי", שהיה, כמובן, ד"ר ברק בעצמו.

עקבתי אחריהם. לא אכחש שזה סיקרן אותי ממש. כאן, כשהד"ר במצב "אזרחי" על מלא, הוא היה נראה אחר לגמרי – אבא טוב ומכיל, חביב ומלא בהומור. ממש לא האדם שחשבתי שראיתי קודם, ורחוק מאוד מהסטיגמות הרגוזות שהטחתי בו בלבי. הייתי מרותקת. נהניתי לראות את התקשורת, את הזרימה. נראה היה שלאודי יש אבא מיוחד.

הוא שוחח איתם בגובה העיניים, בסבלנות תיווך להם את העולם ודרישותיו, כמו ההתנהלות בחנות. מי שלא הכיר אותו, לא היה מאמין שיושב כאן ד"ר מוערך ומקצוען מהישורת הגבוהה - כזה שתור אצלו הוא עניין של מאמץ רב. הם התמקמו סביב שולחן שהבחורים בחרו.

ד"ר ברק יצא מגדרו כדי שהילדים ייהנו. זה היה בולט כל כך, חדור שליחות. הוא היה אבהי, והבן נראה מאושר מאוד במחיצתו. אט אט, הכעס בלב שלי פינה את מקומו להתפעלות, הערכה והרבה סקרנות. הבן שלי לא הבין למה אני מרותקת כל כך, אבל אני לא רציתי ללכת. הגלידה נגמרה מזמן, ואני נשארתי על מקומי.

יצאתי משם בערבול רגשות, כאשר אני מעריכה ומתפעלת מצד אחד, ומצד שני תוהה: אם הוא אנושי ונחמד כל כך, למה בעניין התור הוא לא יכול היה לבוא לקראתי? אחרי הכל, אלה היו דקותיים של איחור, וכולנו בני אדם! התקשיתי להבין.

הימים הבאים עברו עלי בבדיקה יומיומית אם יש תורים חדשים לד"ר ברק, מנסה לאתר לעצמי הזדמנות שנייה. הפעם הזו דווקא הלכה מהר יותר. הד"ר בדיוק פתח יומן חדש לשבוע הקרוב. הייתי מהראשונות לדעת, וכך נקבע לי תור לשבוע שלאחר מכן. הפעם כבר ידעתי ששום תירוץ לא יתקבל, עלי לשאת באחריות מלאה. אם אני מאחרת – אף אחד לא יכניס אותי. בסרקזם אמרתי לעצמי שהד"ר הצליח לחנך אותי בפגישה אחת מה שלא הצליחו ההורים והחיים...

הכנתי את הבן שלי יום קודם שאנחנו חייבים להיות במקום חצי שעה לפני התור, לפחות. העדפתי כך, ובאמת, התארגנו בזמן. ולמרות כל העיכובים שהיו בדרך (והיו, אלא מה?) הגענו כעשר דקות לפני הזמן.

כאשר נכנסנו אל הרופא, הוא כלל לא זכר אותנו. לאחר הבדיקה, חוות הדעת ומסירת המסמכים, לא התאפקתי והזכרתי לו את העובדה שהיינו כאן לא מזמן, והוא סירב לקבל אותנו אחרי 12 דקות של איחור. מבט עיניו התחלף במהירות. ראיתי את גבות עיניו מתקשחות. "אני לא מקבל איחורים", ציין ביובש.

לא ידעתי מאין באה לי התעוזה, אבל ציינתי: "אחרי שיצאנו מכאן, פגשתי אותך בחנות הגלידה עם הבן שלך". כאן עיניו אורו, חיוך הסתמן בהן. נראה שעצם אזכורו של הבן הרחיב את לבו. "אני חייבת לציין שהתפעלתי ממך, וכל הכעס שהיה לי נמוג כשראיתי את המסירות שלך", המשכתי. גם אם הייתה זו חוצפה או עזות, הוא כלל לא פירש זאת כך. להפך, הוא התרווח ואמר לי: "עכשיו אני נזכר, אתם הייתם האחרונים לאותו היום. אני אסביר לך. זכינו לאמץ את אודי, ילד מיוחד שהביא לנו הרבה קסם ואור לבית, לאחר שהוריו לא יכלו לגדל אותו. נתנו לאודי כל מה שיכולנו כדי שיהיו לו החיים הכי טובים שאפשר, וכשבגר – הבנו שהמקום שלו הוא יחד עם בני גילו, בדירות הוסטל שמיוחדות לחבר'ה כמוהו.

"מאותו רגע שאודי עבר להוסטל, אשתי והילדים סביבו כל היום. אין יום שאין אצלו מבקר, ואפילו שניים, חוץ ממני. בגלל התפקיד שלי והתורנות סביב בית החולים, כמעט שאין לי זמן לקפוץ אליו. זה מאוד-מאוד חשוב לי. לכן קיבלתי על עצמי שפעם בשבוע – אני אצלו, ויהי מה. בכל שבוע זה מתחלף, בהתאם למצב בעבודה שלי.

"בשביל אודי זה המון. אני יודע שזה חשוב לו, ולכן אני מתאמץ מאוד. ובאמת, היום שבו הגעתם היה היום של אודי. אצל אודי אין טווחי זמן. אם אמרתי שאני מגיע בשעה חמש – הוא יחכה לי בחמש, בדיוק. זמן אצלו זה זמן. אחרי הכל, הוא קיבל חינוך אצלנו בבית... אין לו יכולת לחכות הרבה, זה גומר אותו.

"לכן מעבר להקפדה הידועה שלי על איחורים, לא יכולתי לקבל אתכם. אודי חיכה לי. דעתי על איחורים בכל מקרה כזו – האחריות היא על המאחר. אבל באותו יום היתה לזה גם תוספת".

קיבלתי את דבריו של הרופא. פתאום ראיתי את העולם מזווית אחרת. לעולם אי אפשר לשפוט אף אדם. אנחנו לא רואים הכל, לא יודעים. ועל הדרך, למדתי גם להתאמץ להגיע בזמן...