כתבות מגזין
"היהודייה האחרונה בתימן? כשאני הייתי – היו שם עשרות אלפים"
שמש אפרתי, ילידת הקהילה היהודית העתיקה בחבאן שבתימן, מספרת על ילדות ברובע יהודי מפואר, מנהגים ייחודיים ששמרו על קהילה מבודדת, המסע הדרמטי לישראל והשליחות המרגשת של שימור המורשת בביתה במושב ברקת
- מיכל אריאלי
- פורסם י' תמוז התשפ"ה
שמש אפרתי"כשאני שומעת בימים אלו על כך שהיהודייה האחרונה עזבה את תימן, אני חשה תחושות מעורבות", אומרת שמש אפרתי, ילידת היישוב היהודי חבאן שבמזרח הרחוק של תימן. כיום היא מתגוררת במושב ברקת, לשם הגיעה עם משפחתה כבר בשנות ה-50, אך אינה מסוגלת לשכוח את ימי מגוריה בחבאן, כילדה.
"אנחנו לא רואים את עצמנו כתימנים, שכן התגוררנו בעיר חבאן, הממוקמת בחבל חצרמוות שבדרום מזרח תימן", היא מספרת בגעגועים. "האזור היה מרוחק ממרכזי היהדות הגדולים של תימן, אך דווקא המרחק הוא זה שתרם לשמירה על אורח חיים ומנהגים ייחודיים לקהילה שלנו, שמלווים אותנו עד היום. ישנה מסורת עתיקה לכך שההתיישבות היהודית בחבאן החלה עוד מימי בית ראשון, ובמשך שנים התגוררנו שם יחד עם קהילה גדולה של כמה מאות יהודים, ברובע היהודי, סביב ארמון המלך".
ביתה של שמש אפרתי, במושב ברקתחיים בבדידות וקנאות
"גדלתי כיתומה מגיל צעיר", מספרת שמש, "אימי ע"ה נפטרה בזמן שילדה את אחי, ובאותה לידה נפטר גם התינוק. כך גדלתי כבת יחידה, עם אבי ועם אימי החורגת, אף היא תושבת חבאן".
היה לכם קשר עם הקהילות היהודיות בתימן?
"כמעט ולא. צריכים להבין שחבאן הייתה מרוחקת מהן מאוד, וכדי להגיע לערי תימן המרכזיות היה עלינו לעבור דרך 'חצרמוות' – מדבר שהיו בו חולות טובעניים ומסוכנים. אם מישהו נרדם על החולות, הוא היה עלול להתכסות בהם עד שבבוקר לא היו רואים אותו והוא היה נקבר בחיים.
"חיינו בקהילה גדולה ומפוארת בתוך עצמנו, נפרדים לגמרי מהגויים. כמובן שמרבית השידוכים נרקמו בתוך הקהילה עצמה, והקשרים המשפחתיים היו מאוד חזקים. כך למשל לא היה מקובל שכל משפחה אוכלת את האוכל שלה, אלא החמות היא זו שדאגה לכל הצאצאים – היא הייתה מחלקת את משימות הבישול בין בנותיה וכלותיה, ואחרי שהן הביאו לה את האוכל המוכן, היא הייתה מחלקת אותו בין כולם".
הייתה לכם שאיפה לעלות לארץ? דיברתם על כך?
"כן, בוודאי. כולם אצלנו התפללו תמיד לזכות להגיע לארץ ישראל הקדושה ולבית המקדש. זו גם הסיבה ששימרנו את היהדות כל כך בקנאות, כי ידענו שעוד יבוא יום בו נעלה לארץ, והיה חשוב לנו להיות חלק בלתי נפרד מהעם היהודי".
שמש מדגישה כי הם ניהלו חיים יהודיים למופת, עם שמירה על כל פרטי ההלכה. "ידוע שמהקהילה שלנו יצאו תלמידי חכמים רבים ששימשו כשוחטים, בודקים, מוהלים, דיינים וצורפים. הקשר העיקרי שלנו עם הערים המרכזיות היה אך ורק כשהתעורר צורך בהפניית שאלות גדולות לבתי הדין, ואז פנינו לעיר עדן. אגב, לא היו אצלנו כלל כהנים ולוויים, ועד שעלינו לארץ לא זכינו להתברך בברכת כהנים".
ביתה של שמש אפרתי, במושב ברקתמהמדבר למושב ברקת
"בשנת 1945 החליט דוד של בעלי - רבי יחיא בן עוואד, על כך שהוא עולה לארץ", מספרת שמש, "הוא היה תלמיד חכם גדול, ועבר את הדרך הארוכה בניסי ניסים של ממש. שלוש שנים לאחר מכן, כשהוקמה מדינת ישראל, פנו לבן גוריון יבניאלי, רבי יחיא ופעילים נוספים, והזכירו לו: 'יש את היהודים מהעיר חבאן, אסור לשכוח אותם, וגם הם צריכים לעלות לארץ.
"כך הגיעו שליחים ישראליים לחבאן, הם התחפשו לערבים ונכנסו לרובע היהודי כדי לבשר על כך שהוקמה המדינה וניתן לעלות. הייתי אז בסך הכל בת שמונה, אך אני זוכרת עד היום את האווירה המתוחה ברחובות, שכן המלך התנגד וטען שאינו מוכן לשחרר את היהודים, שכן הם חייבים לו כספי מיסים רבים. גם התושבים הערבים התנגדו לכך שנעזוב את המקום, כיוון שהיחסים בינינו היו טובים, והערבים אף טענו: 'היהודים הם המזל שלנו'.
"אבל במדינת ישראל הבהירו שהם ישלמו למלך את מלוא החובות, וכך קיבל המלך סכום כסף גבוה מאוד, שכן הוא שיקר והעלה את החובות פי כמה וכמה. אחר כך הודיעו לנו השליחים מישראל: 'תהיו מוכנים', ואף נקבו בתאריך בו נצא לדרך.
"מאותו יום אני זוכרת שהייתה שמחה עצומה – לכולנו היה ברור שאנחנו עולים לארץ, וכולנו התכוננו וארזנו כל מה שצריך. כשהגיע תאריך היציאה לבשנו בגדים חגיגיים, וכל משפחה קיבלה משאית שלתוכה היא הייתה צריכה להכניס את כל חפציה. לא היה במשאית מספיק מקום, אז חלק מהחפצים השארנו בתימן, אך ספרי תורה, ספרי לימוד ותשמישי קדושה – הקפדנו לקחת אתנו.
"כדי לצאת מחבאן היה צורך לעבור דרך החומה, ואני זוכרת שעל יד החומה התגורר גוי שהיינו חייבים לעבור דרך ביתו, אך הוא דרש מכל מי שרוצה לעבור שם לשלם לו ריאל. יהודי חבאן לא היו אמידים ולאף אחד לא היה כסף מיותר, אבל בורא עולם עזר לנו, ובדיוק יום לפני היציאה לדרך – מת אותו אדם, וכך יכולנו לעבור בשטחיו ללא שום בעיה".
היו יהודים שנותרו בחבאן ולא עלו לארץ?
"כמעט ולא, לכולנו היה ברור שעולים לארץ. אבל הייתה קהילה יהודית נוספת ביישוב 'אלח'באנה' הסמוך לחבאן, והקהילה היהודית שהתגוררה בו הייתה קשורה אלינו מאוד. כשהזמנו אותם בתחילה להצטרף אלינו הם לא האמינו שאנחנו באמת יוצאים לארץ והתמהמהו, וכששלחו למחרת שליחים שיבדקו אם אנחנו עוד נמצאים, הסתבר להם שאכן עלינו לארץ. הם התחננו שיביאו להם משאיות נוספות. כך אכן היה והם הצטרפו אלינו, אך בשונה מאתנו, העלייה שלהם עברה באופן פחות חלק. הם סבלו מאוד בנסיעה, ואף שדדו אותם בדרך ולקחו מהם את כל התכשיטים, ולהזכירכם: הערך של תכשיטים תימניים לא יסולא בפז".
ביתה של שמש אפרתי, במושב ברקתשימור של מורשת
הדרך לארץ ישראל לא הייתה קצרה. שמש מציינת כי אחרי נסיעה ארוכה של המשאיות בחולות, הם הגיעו לאחת הערים המרכזיות, שם שהו במשך כמה חודשים, כאשר אחת לכמה זמן יוצא מטוס ועליו חלק מתושבי תימן, בדרכם לארץ ישראל, כחלק ממבצע "על כנפי נשרים".
"כשהגיע הזמן עלינו גם אני ומשפחתי על המטוס, ואני זוכרת עד היום את הסנדוויצ'ים שקיבלנו בזמן שנחתנו בארץ ישראל. זו הייתה פעם ראשונה בחיי שטעמתי לחם, שכן עד אז אכלנו בתימן רק פיתות ולחוח. אגב, הלחוח של החבאנים שונה משל התימנים, שכן הוא דק ודליל יותר. בתחילה שיכנו אותנו במעברות בעין שמר, ובהמשך עברנו למושב ברקת, בו מתגוררות עד היום משפחות רבות ושורשיות מתימן".
שמש מספרת על ביתה במושב ברקת: "זהו בית ססגוני מאוד, שהקמתי יחד עם בעלי ז"ל, כשעברנו להתגורר במושב, ובמשך השנים קישטתי אותו ביצירות מרהיבות. יצרתי פסיפסים מיוחדים על הקירות ויש קישוטים בבית וגם מחוצה לו. במיוחד אני אוהבת את הקיר בכניסה לבית עליו רשמתי בפסיפס: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם''.
"את המרפסת הסגורה בביתי הפכתי בשנים האחרונות לסוג של 'מוזיאון למורשת יהדות חבאן'. אני רואה בכך שליחות גדולה, כי אנשים מכירים את העדה התימנית, אך כמעט אף אחד לא שמע על חבאן. במוזיאון שהקמתי ניתן לראות ביגוד של נשות חבאן, כלים ותכשיטים, יש לי קומקום קפה, סכין שחיטה וספרים שהבאתי מחבאן, וגם תיעוד למנהגי העדה השונים וכן לחתונות שחגגנו".
את מתגעגעת לחבאן?
"כן, בוודאי שיש געגועים, אך לרגע אני לא רוצה לחזור לשם", היא מבהירה. "כפי שציינתי בתחילה – קשה להתרגל לכך שאין עוד יהודים בתימן, אך ברור שבסופו של דבר מקומנו אינו בגלות, אלא כאן – בארץ ישראל".
