שווה סיפור: אמת מארץ – תצמיח

מאז ומתמיד ידעתי שאני יודע להסתדר בכל מצב. היתה לי יכולת אלתור מפתיעה מול כל אדם – חבר, שכן המבוגר, המורה בבית הספר – את כולם ידעתי "לסבן". התירוצים שפעו ממני, הייתי מבלבל לחלוטין את האדם שמולי, ועד שהוא התפכח – אם בכלל – כבר לא הייתי שם. ידעתי לצאת ממצבים מביכים. הודיני בגרסה משלי.

השתמשתי בזה להרבה מאוד דברים טובים. עזרתי גם להרבה חברים ואנשים אחרים. אני אדם טוב לב, רק שהמילה "אמת" קיבלה אצלי פרשנות מעוותת משלה. גדלתי, התבגרתי, הפכתי לאבא לילדים, והשד הקטן שישב לי ליד האוזן ולא הפסיק לשקר שקרים יפים, בכל מיני צבעים, התחיל להטריד אותי. הבנתי שלא מתאים שמי שלמד תורה ומוסר – לא יהיה פלס בין הפה ללב שלו. קיבלתי על עצמי לדבר אמת, ורק אמת.

להגיד שזה היה קל? ממש לא. כל חיי קיבלו תפנית ושינוי. פתאום שמתי לב לשקרים, לחצאי אמיתות שהוצאתי מהפה מבלי לשים לב אפילו. איחרתי לעבודה? זה היה האוטובוס. אבל עכשיו נעצרתי וחשבתי – איחרתי כי לא קמתי מוקדם מספיק בבוקר. זה לא היה פשוט, הניסיונות היו מאתגרים כל הזמן. ליצר הרע לא היה משעמם לרגע, היצירתיות שלו פרצה גבולות של דמיון.

אני אדם מוזיקלי, ואחד התחביבים הגדולים שלי הוא חזנות. אין מילה שיכולה לתאר עד כמה אני משוגע לדבר – מסוג האנשים שיכולים להאזין שעות, לשקוע בכל תו ובכל ניואנס ולחוש איך כל סלסול פורט על נימי הנשמה. עבורי, חזנות לא הייתה רק מוזיקה; היא הייתה מסע בזמן, אל עומק המסורת ואל גבהי הרגש.

לכן ברור לכם שהתרגשתי עד אין קץ כאשר קיבלתי ידיעה מחבר על מועד ההופעה של אחד החזנים העולמיים, כשהכניסה חינם אין כסף, בחסות של עירייה בעיר אחרת. רק היה צורך בכרטיסים מראש, כדי לשמור על הסדר. אלא שככל שהתאמצתי להשיג כרטיסים – לא הצלחתי. כולם אזלו. זה ממש העכיר את מצב הרוח שלי. רציתי כל כך להיות שם. פסגת החלומות שלי באותם ימים. בדקתי את האפשרויות שעמדו בפני, כדי להגיע לכרטיס אחד מיוחל שיפתח לי את הזכות להשתתף. אבל דבר לא עזר. לא היה לי כרטיס – וזהו. עם הזמן הדבר קהה אצלי, שכחתי מכך והתמסרתי לשגרת היום-יום התובענית.

באחד הימים לקחתי את הבן שלי לתור אצל רופא מומחה מחוץ לעיר, תור שהוזמן כמה חודשים קודם לכן. התנדבתי לקחת אותו בעצמי לשם. בעודי ממתין לתור, שמעתי את האנשים הממתינים יחד איתי מתדיינים ביניהם. הם דנו על העומס בתחבורה, ואיך הכל פקוק, ודווקא היום. אחד מהם אמר: "יש היום הופעה של החזן X". הוא פלט את זה בסתמיות, כאילו לא אמר כלום. ואני – פיצוצים בראש. איך שכחתי? היום הייתה ההופעה של החזן שכל כך רציתי ללכת אליה, וההופעה כאן, בעיר שאני נמצא בה עכשיו! הגעתי לכאן ממש "במקרה", ואין מצב שאפספס את זה. לך תדע אם לא לכך כיוון אותי הבורא להגיע.

הייתי נרגש ומתוח. ניסיתי להתארגן עם עצמי. אחרי הכל הייתי עם הילד שלי, ולא ידעתי עד כמה זה יעניין אותו, אבל הוא הסכים לשתף פעולה. החלטתי שברגע שאני יוצא מהרופא – אני פונה מיד לבדוק, אולי יש אפשרות להיכנס וההנחיות לא נוקשות כל כך כמו שאמרו מראש. לא היה לי מה להפסיד. כך יצאתי לכיוון. בדרכי ראיתי אנשים רבים נוהרים למקום. לבי ייחל לכרטיס.

הגעתי לאתר, ראיתי את כמויות הסדרנים באפודים כתומים וצהובים זורחים. חיפשתי את נקודות התורפה. שמתי לב שבכניסה הם ביקשו כרטיס, ואם אין כרטיס – אין סיכוי להיכנס. לפתע שמתי לב לכניסה אחרת. הלכתי לכיוון ובחנתי. שם הסיפור התנהל אחרת לגמרי. השומר היה התעמק פחות, רק שאל אם יש כרטיס ואפילו לא הסתכל מה יש בידיים של האנשים. קלטתי כמה מסתננים שעברו שם, והאדרנלין שלי התחיל לעלות הילוך. הייתי אלוף במקומות כאלה. ברגע אחד הייתי יכול לבלבל אותו ולהיכנס.

החזקתי בידו של הבן שלי, שכמה מפליא – הרגיש בדיוק כמוני את ההתרגשות הזו, מהאופציה לעשות כאן קווץ' קטן. רגע לפני כן עצרתי. איך אני, יהודה, יכול לעשות זאת? הרי קיבלתי על עצמי לא לשקר! ואיך אשקר כך, במצח נחושה? מיד רצו לי בראש תסריטים שונים, גאוניים אפילו, איך אני יכול להימנע מלשקר ולתת תשובות מעורפלות. זה היה הלובי החזק שלי. אבל ידעתי שאני לא רוצה להיות במקום הזה, רציתי לגדול מזה ודי.

אמרתי לא. הסתובבתי והלכתי.

הבן שלי התקומם. "אבא, למה?!". לא הייתי מסוגל לענות, רציתי קודם ללכת. "באוטובוס אסביר לך", אמרתי לו. רציתי להיות במקום בטוח, שמא אתחרט, חלילה.

באוטובוס הסברתי לו: "לא רציתי לנסות להיכנס, כי השומר היה שואל אותי אם יש לי כרטיס, ואין לי כרטיס באמת. לא רציתי לשקר", ניסחתי במהירות. הבן שלי הסתכל עלי, לא הכיר אותי ככזה. "אבל יכולת לענות לו משהו אחר", ענה. הבחור ידע בדיוק את העבודה... "עדיין", עניתי, "זאת לא היתה אמת מוחלטת, ואני רוצה אמת מוחלטת. משקר לא מרוויחים". מאותו רגע הוא שתק. הייתי מכונס בתוך עצמי, ולא התעמקתי הרבה במה שקרה כאן.

*

השנים חולפות מהר, גם אצלנו. והבן היקר לי, שנהיה כבר בחורצ'יק שרירי ומתוחכם לא קטן, לצערי, החליט לרעות בשדות זרים, פנה לדרך אחרת. זה היה שבר קשה – לי, לאשתי ולכל המשפחה. כמה תפילות, צדקות, רבנים וקברי צדיקים. נסעתי לכל קצוות הארץ כדי להתברך ולהתייעץ – מה עושים?

מלבד כל אלה, לא היה מה לעשות. זה הגיע לכך שהוא היה מתראה איתנו רק אחת לכמה חודשים, אפילו חצי שנה. הוא היה עם חברים, עשה עסקים (לך תדע מה), אבל לא היה איתנו. נעלם הילד. לא יכולתי לשאת את הצער של אשתי, את הדמעות והתפילות שלה. אבל זה היה רצון הבורא, ואנחנו קיבלנו את הגזירה באהבה.

באחד הימים, בלי שום התרעה, שמעתי מישהו דופק בדלת. בעינית ראיתי אותו – ערמת שיער, טי-שירט, אבל הפנים של הבן שלי. פתחתי, מופתע. מסביבו תרמילים ענקיים, נראה שנחת הרגע מאיזו מדינה טרופית. אשתי צעקה מרוב שמחה והפתעה. מיד הכנסנו אותו, ארגנו לו הכל, כרכרנו סביבו. נזהרנו לא לשאול מה שהוא לא סיפר מעצמו.

ככל שחלפו הימים, שמנו לב שמשהו השתנה. זה לא היה אותו הילד. הוא נמס, נהיה חם יותר. הניח תפילין, קרא תהילים. אני שתקתי, נזהרתי. כמה חודשים נוספים חלפו, והבחור שלי חזר מהספר עם תסרוקת של בן אדם. הבנתי שמשהו טוב ממשיך לקרות. אט אט, הוא קיבל צורה של יהודי. כיפה שהונחה לעיתים קרובות על הראש, ברכות שנאמרו בקול, אמן חזקה שיצאה מפיו כל אימת שמישהו בירך. ובכל הזמן הזה – אשתי ואני לא ידענו מה באמת קרה, ואיך ולמה. כלום.

יום אחד דפק אצלנו בחור מגודל בדלת, שנראה כמו התאום של הבן שלי לפני שלושה חודשים. הבנתי שהם קשורים. הבן שלי יצא מהחדר ולחץ לו יד, הכיר לי אותו: "אבא, תכיר, זה אהוד, חבר שלי". לחצתי לו יד בחביבות, הכנסתי אותו וכיבדתי בתקרובת שאשתי הכינה.

"אתה האבא המפורסם שלו?", הוא שאל בלבביות. עצרתי, התפלאתי. "אני אבא, אבל למה מפורסם?". הבן שלי היה נבוך, אבל החבר לא קלט. "הוא סיפר לי למה הוא החליט לחזור בתשובה, סיפר לי את הסיפור שלך".

לא הבנתי. הבטתי על הילד שלי, שחייך במבוכה. אשתי שמעה בחושים שיש כאן משהו חריג והגיעה. והבן שלי החליט לספר: "הייתי בחו"ל עם כמה חברים. באחד הלילות יצאנו לסרוק את הסביבה. ידענו שיש מסיבה גדולה ורצינו מאוד להיכנס, אבל לא רצינו לשלם. אחד החברים השיג משהו מבפנים – אל תשאלו איך – אבל הוא הצליח לפתוח את הדלת האחורית של המטבח, וביקש שנרוץ מהר ונוכל להיכנס.

"תוך כדי ריצה מהירה לכיוון הפתח, משהו הטריד אותי. נזכרתי בפעם ההיא שרצית כל כך להיכנס להופעה של החזן, ובסוף אמרת לא, כי לא רצית לשקר. ופתאום הדמות שלך עמדה מולי, וכוח לא מעלמא עצר אותי ואמר: לא! אני לא הולך לשקר. החברים לא הבינו מה קרה לי. אני מספר אחד בקטעים האלה. אבל לא יכולתי להמשיך. ה'לא' הזה היה חזק ממני. 'אני לא משקר', אמרתי להם.

"חזרתי משם לאכסנייה. בעצמי לא הבנתי מה קרה לי, אבל הרגשתי סיפוק אדיר. לראשונה מזה תקופה ארוכה הרמתי את עיני לשמיים ואמרתי תודה לאלוקים.

"כמה שעות אחר כך, דפיקות ובעיטות בדלת. המשטרה המקומית פשטה על הדירה שלנו. הם תפסו אותם. זה לא היה נעים בכלל, אבל אני הייתי מחוץ לסיפור. זו הייתה הפעם השנייה שהבטתי לשמיים ואמרתי תודה.

"בשבילי זה הספיק. לא רציתי לשקר יותר, בטח לא לעצמי. אז חזרתי. זה הכוח שלך, אבא, שנתן לי את הכוח לומר לא. מצאתי את האמת, ואני לא הולך לעזוב אותה יותר".

התרגשתי. בקושי זכרתי את האירוע ההוא, ולא יכולתי לדמיין שתהיה לו השפעה כזו על הבן שלי. אז זרעתי אז אמת בעמל וביזע, והיא צמחה.