גלות מוזע: כשיהודים נאלצו לבחור בין חייהם לבין דתם

יהדות תימן היא מהקהילות העתיקות ביותר בעולם. המסורת מספרת שראשוני היהודים הגיעו לתימן עוד בימי שלמה המלך, וחלק מהחוקרים מקשרים את קהילת תימן לגלות עשרת השבטים, או לגלות בית ראשון. במשך מאות שנים, יהודי תימן חיו בתנאים לא פשוטים תחת שלטון מוסלמי קיצוני. הם חוו אפליה, ביזוי, גזירות ואיסורים, אך שמרו על התורה והמצוות במסירות עילאית.

המבחן הגדול ביותר הגיע בשנת 1679. הרדיפות הפכו לגלות, וזו תיזכר לדורות כגלות מוזע, המאורע הקשה ביותר שפקד את יהודי תימן.

באותם ימים עלה לשלטון האימאם אל מהדי אחמד בן חסן, שליט שיעי זיידי קנאי במיוחד. בשונה משליטים קודמים שגבו מהיהודים ג’זיה מס הגנה והותירו להם קיום יהודי סביר, האימאם הזה ראה ביהודים בעיה דתית שצריך לפתור. בעיניו, יהודי תימן אינם בני חסות – אלא כופרים מסוכנים שצריך למחוק או לאסלם.

הוא החל ליזום גזירות חדשות: איסור לבנות בתי כנסת, החרמה של ספרי קודש, חובת לבוש משפיל, והכרזה פתאומית אחת ששינתה הכול: גירוש היהודים ממקום מושבם המרכזי, העיר צנעא, והגלייתם לאזור השומם והמסוכן, מוזע. הפקודה יצאה לפועל במהירות. משפחות קיבלו הוראה לעזוב את בתיהן תוך ימים ספורים. נאסר עליהן לקחת רכוש משמעותי, ורבים מהם הותירו אחריהם בתים, כלי עבודה, ספרים, מזוזות וכל מה שיקר להם.

המסע למוזע היה קשה ומסוכן. מדובר באזור הררי מבודד, עם תנאי אקלים קשים. יהודים זקנים וילדים לא עמדו בדרך, ומתו. במהלך הדרך הותקפו על ידי שודדים. לא הייתה הגנה ולא הייתה חמלה. מי שניסה להסתתר – נחשב לבוגד, ונתפס. לאחר ימים של מסע מפרך הגיעו לאזור מוזע, מקום מוזנח, מלא ביצות, מחלות, נחשים ועקרבים. לא היה שם מקום מגורים מסודר, לא אוכל, לא מקווה טהרה ולא כל תנאי בסיסי לקיום יהודי.

במוזע החל שלב חדש של הסבל: ניסיונות להמיר את דתם של היהודים בכפייה. האימאם שלח שליחים עם מסר חד: התאסלמו – ותינצלו, תישארו יהודים – תמותו ברעב, או תירמסו. חיילים לקחו נערים ללימודי דת האסלאם, ילדים נחטפו והועברו למשפחות מוסלמיות. הקהילה נכנסה למשבר קשה. האם מותר להעמיד פנים של מוסלמים כדי לשרוד? רבים נשברו. חלק שמרו על יהדותם בסתר, ואחרים נשארו נאמנים בגלוי, ושילמו על כך מחיר כבד. הזהות היהודית עברה טלטלה, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

מעולם לא חוותה יהדות תימן רדיפה כוללת כל כך, מהגוף ועד הנשמה. אך גם בתוך האפלה הזו, הם לא ויתרו. חלק מראשי הקהילה ניסו לפעול. נשלחו שליחים למושלים ערביים מקומיים שלא היו כפופים לאימאם, נעשו ניסיונות לשחד קצינים, אך יותר מכול – הייתה תפילה. במוזע התקיימו מניינים מחתרתיים עם תפילות, צום ותקיעות שופר. הקהילה לא הפסיקה להאמין.

ואז, אחרי כשנה, באופן לא מוסבר לגמרי, ויש אומרים בעקבות לחצים פוליטיים פנימיים, הוחלט לאפשר ליהודים לחזור לצנעא. אבל החזרה לא הייתה לביתם. הבתים נבזזו, והשכונה היהודית הוחרמה. נאסר עליהם לבנות בתי כנסת כמו קודם. הם נאלצו להתגורר בשכונה צדדית חדשה, שכונת אל קעה, והחלו את חייהם מחדש, מתוך שבר.

בזיכרון התימני מאז, גלות מוזע הפכה לסמל של הסבל, אך גם של עמידה רוחנית. המשורר והמנהיג הרוחני, רבי שלום שבזי, לא שתק. הוא כתב פיוטים, דרשות ומכתבים על האסון. בפיוטיו הוא הזכיר את הגירוש, אך גם את התקווה. כמו שיצאנו מגלות מצרים – כך נצא מגלות מוזע.

במשך מאות שנים, בכל פעם שיהודי תימן חשו פחד, רדיפה או בדידות, הם אמרו לעצמם: עברנו את מוזע, נעבור גם את זה.

המסר הוא לכל יהודי, בכל דור. גלות מוזע היא לא רק סיפור תימני. היא סיפור יהודי. סיפור על מה קורה כשהזהות שלנו עומדת למבחן, על מה קורה כשנלקח מאיתנו הכול, ואנחנו צריכים להחליט מי אנחנו באמת. הבחירה של יהודי תימן, גם ברגעים החשוכים ביותר, הייתה להישאר יהודים.