משק תושיה השוכן במושב באר מילכה הוא אחד המקומות המרתקים ביותר שניתן לסייר בהם – הוא מורכב מעצי פרי מכל הסוגים ויקב מושקע, שכולם נטועים באדמת המדבר הצחיחה. אבל כדי לבקר במשק תיאלצו להדרים עד לאזור הרחוק ביותר בארץ, כי הוא שוכן ממש על גבול מצרים.

גל ורוני תושיה, בעלי המשק, מקבלם בשמחה את האורחים שבאים אליהם, ביניהם קבוצות של חיילים, בני ישיבות, מכינות צבאיות ובתי ספר, שבאים לבקר וחלקם אף במטרה לסייע בעבודות, אך יחד עם זאת הם מתמודדים עם נתק מוחלט ממרכז הארץ.

"בכל האזור יש בסך הכל ארבעה יישובים הסמוכים אלינו, והיישוב הקרוב אלינו ביותר הוא במרחק עשרים דקות נסיעה", מבהירה רוני, "העיר הגדולה הסמוכה אלינו ביותר היא באר שבע, במרחק שעה נסיעה. זאת אומרת שאף אחד לא מגיע אלינו במקרה, ואם רוצים לבקר אותנו – צריכים לבוא אלינו במיוחד, כי אנחנו לא בדרך לשום מקום".

אבל לבני הזוג יש סיבה נוספת שבשלה הם קשורים ומחוברים כל כך למקום. "האדמה היא זו שהחזירה אותנו בתשובה", הם מסבירים, "זו הדרך שבורא עולם בחר בה כדי להראות לנו את האמת, כי עד לפני 18 שנה היינו רחוקים באופן מוחלט מעולם האדמה ומעולם התשובה, והתהליך שעברנו היה באמת מפתיע וקסום".

(צילום: דייויד סילברמן)

(צילום: דייויד סילברמן)

"מה זה אלוקים?"

"אנחנו תל אביביים במקור והכרנו עוד בתקופת האוניברסיטה", מספר גל. "שנינו עבדנו בתחומי הטלוויזיה -רוני בתחומי ההפקה והפרסומות, ואני עסקתי במוזיקה וסאונד, ליוויתי תוכניות ריאליטי, חדשות, ערוץ 2 ועוד. הנס הראשון שחווינו היה בכך שהתחתנו", הוא מציין בחיוך, "כי בחברה שסביבנו זה היה מאוד לא מקובל. השאיפות שלנו היו ברורות – רצינו להיות אנשי העולם הגדול, וברגע שיתאפשר לנו לעזוב את הארץ ולייסד קריירה בחו"ל. שנינו לא הרגשנו שום קשר לארץ ישראל, וגם לא לעם שמתגורר בה. גדלנו ללא שום ידע על תורה ומצוות, שבתות וחגים. באותם ימים עשינו באופן קבוע את קו ישראל-לונדון וישראל-רומא, ובאחד הימים קיבלנו הזמנה להופיע בפסטיבל בברלין".

גל עוצר לרגע, ומציין כי באותה תקופה היו להם חברים רבים שהתגוררו בברלין, והרעיון להצטרף אליהם נשמע להם בהחלט מושך. "טסנו לברלין, והתברר שמדובר בפסטיבל מכובד ביותר. עם סיומה של ההופעה ניגשה אלינו מנהלת הפסטיבל וביקשה לשלם לנו במזומן – היא הובילה אותנו לחדר שלה, ובניגוד למפיקים שרק דוחים את התשלום – הגישה לנו מעטפה מלאה בשטרות של מאות דולרים. לא יודע למה, אך ההרגשה שלי הייתה שהיא 'מנסה לקנות אותי כיהודי'. לא יודע מאיפה הגיעה התחושה הזו, אך באותו רגע הודעתי לרוני שאין לנו מה לחפש ברלין ובכל התרבות הזו, אני חוזר לארץ ולא עוזב אותה עוד".

"זו הייתה הצהרה מפתיעה, כי החיים שלנו עד אז היו בנויים מטיסות הלוך ושוב", מזכירה רוני, "אך בכל זאת זרמתי עם גל. חזרנו לארץ ועברנו להתגורר בדרום תל אביב, בבית קטן מוקף בגינה מלאה בעשבים שנראה שלא טופחו מעולם".

"יום אחד", מספר גל, "החלטתי לנכש את כל העשבים ולנקות את החצר. לאחר מכן הבטתי באדמה והרגשתי צורך לשתול משהו. לא היה לי שום קשר לחקלאות, אך לקחתי את זרעי העגבנייה מארוחת הבוקר, טמנתי אותם באדמה והשקיתי עם מים מינרליים – יום אחרי יום. שיח העגבניות הלך וגדל, ולאחר כחודשיים כבר קטפתי את העגבנייה הראשונה שלי. הסיפוק שחוויתי כשאני אוכל משהו שעמלתי עליו – היה גדול, זה היה החיבור הראשון שלי לאדמה".

רוני באותם ימים חשה אף היא חיבור לצמיחה ולהתחדשות, אך דווקא ממקום אחר. אחרי שנים של ציפייה היא נכנסה להיריון עם בתם הבכורה, והייתה נרגשת מאוד. "הייתי עסוקה בהיריון, ולאחר מכן בלידה ובגידול התינוקת", היא מסבירה, "לכן לא ממש חשתי בתהליך שעובר על גל, ומכיוון שגל לא דרש ממני לשנות כלום באורח חיי, זה לא הטריד אותי במיוחד".

אבל גל כבר המשיך לצעוד קדימה. "אני זוכר שבבית החולים, כשנוגה, בתנו הבכורה הייתה בקושי בת שעתיים, ישבתי על יד העריסה שלה ואמרתי לעצמי: 'אני רואה כאן את ההמשך שלי, אבל מה אני רוצה שהיא תמשיך בכלל?' השאלה הזו המשיכה לנקר בי, בפרט שבאותה תקופה הייתי מחובר מאוד לאדמה, וגם עשיתי יוגה ומדיטציה מידי יום. אחת ההנחיות על תרגילי היוגה הייתה: 'נסו את כל התנוחות הגופניות כדי לייצר נשימה טובה, מה שיעזור לכם לעשות מדיטציה ולהתחבר לאלוקים'. קראתי את הדברים באנגלית ובעברית, ולא הבנתי – מה זה בכלל אלוקים?"

(צילום: תמר גוב- ארי)

(צילום: תמר גוב- ארי)

(צילום: תמר גוב- ארי)

אורות בבית הכנסת

התחנה הבאה של גל, במסע החיפושים, הייתה בבית הכנסת. "הפעם היחידה בה ביקרתי בו הייתה כשעליתי לתורה בבר מצווה", הוא נזכר, "אבל משהו בלב אמר לי שאולי אמצא שם מענה לשאלות שלי. כך הגעתי לבית הכנסת בשבת, והגבאים שהבחינו בי הגישו לי טלית וסידור והודיעו: 'אתה מוציא את ספר התורה!' כך האזנתי לבעל הקורא, כשאני עטוף בטלית, ומתרגש כל כך מהניגון של קריאת התורה.

"חזרתי הביתה באורות, וכשרוני הבחינה בכך היא נלחצה מאוד – 'מה יש לי לחפש בשבת בבית הכנסת?' לא הצלחתי להסביר לה, זה היה גדול ממני, אך בשבת שלאחר מכן שוב יצאתי לבית הכנסת, ושוב הרגשתי את אותן הארות. רוני והחברים סביבי לא הבינו את פשר השיגעון, אך לא הצלחתי לוותר. רוני הבינה שאין על מה לדבר והרימה ידיים, אפילו לא התווכחנו על זה".

באחד הימים עלה לגל רעיון חדש, והוא סיפר לאשתו שברצונו להתחיל לגדל את כל האוכל שהם אוכלים. "התגובה שלי הייתה כמובן צחוק גדול", נזכרת רוני, "איך אפשר לגדל משק חקלאי ללא אדמה מתאימה? אבל גל לא נבהל – הוא הושיב אותי מול האינטרנט, כתב בגוגל 'אדמה חינם', וכך הגענו לבאר מילכה, המושב בו אנו גרים עכשיו".

רוני, איך שיתפת פעולה עם הדבר הזה? גם את התחברת לרעיון?

"בתחילה לא התחברתי, אבל הכל קרה בתקופה בה הייתי עסוקה בגידול התינוקת, ואפילו לא הרגשתי מה קורה מתחת לאף שלי – פשוט העמסנו את הבית הקטן על רכב גדול ועברנו למדבר".

"התקרבנו מאוד לטבע", נזכר גל. "התחלנו לחיות חיים שקטים ורגועים, כשאני ממשיך לעבוד במרכז, וחוזר לביתנו הקטן. בבאר מילכה אין כלל קהילה דתית, כך שלא היה לי רב או בית כנסת שהתחברתי אליו. אבל באחד הימים אמר לי מישהו: 'אתה יודע מה עושים בשישי בלילה? עושים קידוש', וכששאלתי אותו: 'מה זה קידוש?' הוא הסביר: 'לוקחים כוס של יין וקוראים טקסט מהסידור'.  הרעיון הזה ששמעתי עליו לראשונה, הוביל אותי לייצר יין במשק שלנו, וכך התחלתי בנטיעת כרמים על חולות המדבר שהפכו ליקב".

ומה עבר עלייך, רוני, באותם ימים?

"בתחילה הרגשתי כמו בצימר", היא נזכרת, "מאוד אהבתי את ההווי והאווירה במושב, אך אז הגיע ההיריון של הבת השנייה, וככל שהתקרבה הלידה, התחלתי להילחץ. הלידה הראשונה הייתה טראומתית מאוד וגרמה לי להרבה חששות. התלבטתי בין לידה בבית חולים ללידת בית, דאגתי מאוד וחשתי חוסר רוגע, בפרט שבית החולים הסמוך ביותר הוא במרחק של שעה נסיעה. גל, לעומתי, היה נינוח, ואמר לי כל הזמן: 'מה זה משנה אם תלדי בבית או בבית חולים? תראי שיהיה בסדר'. ואז התחלתי להבין שיש לגל משהו שלי אין – יש לו אמונה.

"הייתי אז בת 35, ומעולם אף אחד לא דיבר איתי על האמונה בבורא עולם. ניסיתי לשאול את עצמי – 'מאיפה אני מצליחה לגייס אמונה?' ולא הייתה לי תשובה. ניסיתי לעיין בספרי הקודש שהיו לגל על המדף, אך לא התחברתי. לבסוף מצאתי ספר שחברה הביאה לי על הכנה רוחנית ללידה. קראתי את הספר מידי בוקר, דמיינתי את הקשר שלי לבורא עולם, והרגשתי שזה עושה לי טוב. בדיעבד אני יודעת שתהליך התשובה שלי החל בנקודה הזו, למרות שעברו מאז עוד הרבה התפתחויות, עד שזכיתי להתקרב לבורא עולם בלב שלם".

(צילום: דייויד סילברמן)

(צילום: דייויד סילברמן)

(צילום: דייויד סילברמן)

עולים לירושלים

שלב מרגש ומשמעותי מאוד בחייהם של בני הזוג היה בשנת תשע"ה – שנת השמיטה הראשונה שלהם כחקלאים. גל מספר על כך: "עד אז הייתי מחובר מאוד לתורה ולמצוות, אך מתפלל תמיד ביחידות ולא מחובר לשום רב, רק מחפש ומאתר תשובות באינטרנט. כשהגיעה שנת שמיטה היה ברור לי שאני עוזב את המשק ומפנה את הזמן לשמיעת שיעורי תורה. כך התחלתי לשמוע שיעורים של מכון מאיר, ואחרי זמן קצר החלטתי שאם כבר לשמוע שיעורים – עדיף לעשות זאת במקור.

"כך התחלתי לנסוע פעם בשבוע לירושלים כדי ללמוד בישיבת מכון מאיר, יחד עם בחורים שצעירים ממני בעשרים שנה. זה נתן לי המון כוח ויציבות תורנית, ובעקבות כך הבאתי גם את משפחתי לירושלים. רוני למדה שיעורי יהדות, הילדים נשלחו למסגרות תורניות וכך מצאנו לעצמנו כיוון מדויק והתחברנו מאוד לקהילה. אחרי כמה שנים, עם כל הכוח שצברנו, חזרנו לבאר מילכה, כדי להמשיך בהגשמת החלום של העבודה החקלאית ולפתח את היקב".

החיבור שלהם לאדמה הוא נושא שעולה לעתים קרובות בשיחות שהם מעבירים לקבוצות שמבקרות אצלם במשק. "אני מספר לאנשים כמה תודה אנחנו חייבים לאדמה שדרכה התחברנו לארץ ישראל ולעם ישראל", מסביר גל.

ואילו רוני משלימה אותו: "אנשים מגיעים לכאן ומאוד מתרגשים לראות את הגידולים שצומחים על חולות המדבר. יש לא מעט קבוצות שחוזרות אלינו שוב ושוב, וכעת, בעקבות המלחמה שפרצה, היו רבים שהגיעו אפילו מחו"ל כדי לסייע בעבודות, מה שאכן היה נצרך וחיוני כל כך".

וכן, יש גם את אנשי המושב עצמם שנקשרים מאוד למקום. "בעקבות שמחת תורה תשפ"ד קרה תהליך מרתק", מציין גל, "כי באותם ימים היה חשש גדול שתיפתח חלילה מערכה נוספת בגבול  מצרים, ולראשונה מאז שהגענו לבאר מילכה יצאנו בשמירות משותפות עם השכנים ובני היישוב. התפתחו ביננו שיחות מרתקות, וזו הייתה הזדמנות לדבר על תורה ואמונה עם אנשים שלא שמעו על כך מעולם, אך הלבבות נפתחו והם חיפשו דרכים לחיזוק.  

"מיום ליום אנו מרגישים את דבריו של רש"י על הנאמר במסכת סנהדרין: 'איך נדע שהגאולה כבר כאן? כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר'. ברוך ה' אנו זוכים לראות יום-יום בפירותיה המשובחים של ארץ ישראל, ומצפים לרגע בו נזכה לעלות איתם לירושלים".