"הבוקר למחרת השבעה היה נוראי. המנחמים התפזרו, בבית היו ארבע ילדות קטנות שזקוקות לי, והייתי צריכה לחזור לתפקוד היומיומי, אך הדבר היה נראה לי כמעט בלתי אפשרי", כך פותחת ענת וספי את הריאיון עימה. "העובדה שחזרנו בתשובה כעשר שנים קודם לכן השפיעה מאוד על האופן בו קמנו מהאבל הכבד".

וספי, כיום חסידת חב"ד, גדלה במשפחה מסורתית בקריית חיים. "בשבת, למשל, עשינו קידוש ואחר כך נסענו", היא נזכרת.

"אולי תחזרי בתשובה ונתחתן?"

"תמיד הייתי בן אדם רוחני", ענת ממשיכה לספר, "אבל יותר התעניינתי בכתות הודיות למיניהן. בשלב מסוים עברתי משבר בחיים, וכמו שאומרים – אין שלם מלב שבור. המשבר הזה גרם לי לשאת עיניים לשמיים ולהתחיל לחפש את הנוכחות של הקדוש ברוך הוא. בשלב הראשון עוד לא קיימתי מצוות, רק גיששתי את דרכי והשתתפתי מעט בשיעורי תורה".

יום אחד הגיעה ענת לביקור אצל חברים טובים. בסלון הבית ישב עינב, בחור חרדי עם כיפה וציצית ובידו חת"ת, ספר המאגד חומש, תהילים ותניא, ובו נוהגים חסידי חב"ד ללמוד. "היו לי הרבה שאלות ביהדות שהצטברו לי במשך הזמן, ולכן שמחתי לראות אדם דתי, שאוכל ללבן אותן מולו", היא משחזרת. "התיישבתי לידו, ובמשך חצי שעה 'שלפתי' את כל השאלות שהצטברו. עינב ענה לי עליהן במתינות.

"הוקסמתי מהחוכמה ומהשליטה שהפגין במקורות. שתביני, הייתי במכנסי ג'ינס, ובמראה חילוני לגמרי. כנראה שעינב ראה מעבר לחזות החילונית, כי אחרי חצי שעה הוא נעץ בי מבט חודר, ושאל: 'אולי תחזרי בתשובה ונתחתן?'. לא הכרתי אותו מלבד הדקות ששוחחנו, ונבהלתי מאוד", היא צוחקת. "פניתי לחברות שאיתן באתי וביקשתי שנסיים את הביקור".

למרות הבהלה מאמירתו הלא צפויה של עינב, השיחה הותירה רושם בליבה של ענת. כשחברתה הציעה לה להירשם לסמינר 'ערכים' ליהדות, היא נענתה בחיוב. "זמן קצר לאחר מכן, עינב השיג את מספר הטלפון שלי והקשר חודש", היא מגלה. "יש הרבה חוזרים בתשובה שמספרים על כך שהחזרה בתשובה שלהם ארכה זמן והייתה תהליכית. אצלי, באופן אישי, החזרה בתשובה הייתה מהירה יחסית, וזמן קצר אחרי הסמינר ליהדות נרשמתי למדרשת 'אלטע' של חב"ד. עינב, שחזר בתשובה חצי שנה קודם לכן, היה ברקע כל הזמן, וכמה חודשים לאחר מכן נישאנו".

ענת והרב עינב בחתונתם

ענת בחתונתה

אכסניה למי שזקוק

עינב וספי, בעלה של ענת, הוא בן המושבה יסוד המעלה ואבות אבותיו היו ממייסדיה. אביו נפל במלחמת יום הכיפורים ואחיו נפל במבצע שלום הגליל, ושניהם טמונים באדמת המקום. "כשנפגשנו, עינב הבהיר לי שחתונה איתו זה חתונה עם יסוד המעלה. הוא חקלאי בנשמתו וקשור בעבותות אהבה למושבה". ענת מספרת שלפני חתונתם עינב למד בישיבת חב"ד ברמת אביב, אך בהמשך הבין ששליחותו היא דווקא במושבה בה גדל.

בני הזוג קבעו את ביתם במושבה, ופעילותם במקום החלה באופן טבעי וספונטני. בחצר ביתם פועל גן ילדים של חב"ד, ועשרות אורחים סועדים על שולחנם מדי שבת. בהדרגה התקבצו סביבם מגוון אנשים, שביתם של משפחת וספי שימש כמקום מפלט עבורם: אישה שחולצה מכפר ערבי לאחר קשר עם בן מיעוטים, אדם שהתגרש ונותר ללא קורת גג, מתמודדי נפש, ובעיקר נערים מכל רחבי הארץ שעברו בחייהם דברים לא קלים ומצאו בבית המשפחה מקום נעים לשהות בו. מסביב לבית ישנם קרוואנים ממוזגים עם שירותים ומקלחת עבור הנערים שמגיעים, כשבשעות היום הם משולבים בעבודה, לצד השתתפות בשיעורי תורה, התוועדויות ושיחות נפש עם עינב. "אנחנו מרגישים שכל פנייה שמגיעה אלינו היא מאת השם, ולכן אנחנו לא יכולים לסרב לה", מסבירה ענת בפשטות. בנוסף, בחצר הבית יש פרגולה ענקית עם ספרייה גדולה ובה נערכים שיעורי תורה. לאחרונה הקימו בני הזוג בית כנסת במקום, לעילוי נשמת אימו של עינב שנפטרה השנה.

"אנחנו גרים במושבה, בלב הטבע, מקום שנותן רוגע ותחושה מאפשרת, וכך מגיעים אלינו אנשים שעוברים כל מיני קשיים בחיים. זה לא משהו שהחלטנו באופן רשמי שאנחנו רוצים לעשות, אלא זה פשוט קרה, והדברים התגלגלו לפתחנו", ענת משתפת. "לעינב יש גישה טובה לבני נוער, ובעיקר לנוער עם התמודדויות שנפלט ממוסדות, והוא בנה כאן נישה שנער עם קשיים ירגיש בנוח להגיע הנה".

בית המדרש בחצר הבית של ענת והרב עינב

בית המדרש בחצר הבית של ענת והרב עינב

"ברגע אחד התהפכו חיינו"

"הייתה תקופה שפעלה בחצר שלנו ישיבה עבור הנערים, והם הסתובבו אצלנו כל הזמן, ממש בתוך הבית. חלק מהנערים היו משלבים בשפת הדיבור ביטויים שלא הייתי מעוניינת שהבנות שלי ייחשפו אליהם. הייתי אומרת להם: 'כל מה ששלי – שלכם, רק בקשה אחת, תשמרו על הפה שלכם נקי'", ענת צוחקת. "היום הם חבר'ה מדהימים. עברו מאז עשרים שנה, כולם התחתנו, רובם שומרי תורה ומצוות, ואנחנו בקשר מצוין איתם". לפני כמה שנים פגשה ענת באקראי בחור שלא זיהתה, בשל הכמות הרבה של האנשים שחלפו בביתם במשך השנים, אך הוא הכיר אותה, והזכיר לה את המסירות בו אירחו אותו ואת חבריו. 'אני זוכר איך היית רצה אחרינו עם לחמניות כוסמין, כדי שנאכל', הוא רענן את זיכרונה, והוסיף: 'אתם הצלתם לי את החיים'.

שבע שנים לאחר שנישאו, זימן הקב"ה לחייהם של בני הזוג וספי אתגר לא פשוט. "ברגע אחד התהפכו חיינו ונכנסנו למציאות אחרת", ענת משחזרת. "נסענו עם הבנות שלנו בטנדר, ובצומת קדרים נכנס בנו אוטובוס ערבי שנהג בפרעות. הייתי אז בהיריון, ולמרות החשש שלי ברוך השם ההיריון המשיך באופן תקין. הפצועה הקשה בתאונה הייתה בתנו, שיינא, שהייתה אז בת 3 וחצי. בהשגחה פרטית עבר במקום אמבולנס שאסף אותה לבית הרפואה, אך לצערנו היא איבדה הרבה דם והרופאים נאלצו לכרות לה את הרגל.

"הייתי במשבר עמוק והרגשתי ממש מעין אובדן על בתי, שברגע אחד, מילדה בריאה, נכנסה לעולם מושגים של שיקום ופרוטזה". ענת עוצרת רגע, וניכר שגם היום לא קל לה להיזכר בכך. "המזל הוא שבעלי ניחן בחוסן נפשי מיוחד במינו. הוא שינן באוזניי ובאוזני בתנו שהדבר שהכי חשוב שנזכור הוא ש'אין עוד מלבדו', ושזו תהיה הרפואה הכי גדולה שלה".

"סוג של תכשיט"

"שיינא הדהימה אותנו בהתמודדות שלה. היא מעולם לא הכניסה את עצמה לסטטוס נזקק, ומי שריחם עליה – סיים איתה את היחסים. היא סירבה לכל סוג של הקלה או עזרה, ויצאה לכל הטיולים השנתיים בבית הספר, ושם, עם הפרוטזה, עקפה את הבנות הבריאות. היא גם לא נוהגת להסתיר את הפרוטזה, ומבחינתה זה סוג של תכשיט".

כיום שיינא משתתפת בתחרויות ספורט בינלאומיות, ובין השאר הייתה הישראלית הראשונה שייצגה את ישראל באולימפיאדת הפראלימפית. "זו אולימפיאדה למצוינים", ענת מסבירה, ומוסיפה: "הרבי מליובאוויטש לא היה אומר 'נכים' אלא 'מצוינים'. היא זכתה לקדש שם שמיים בהקפדתה על השתתפות בלבוש צנוע בלבד".

הבת שיינא באוליפיאדה

ארבע שנים לאחר מכן, פקד את משפחת וספי אסון נוסף. בתם מנוחה רחל, בת השנה ושלושה חודשים, טבעה למוות בחצר הבית. "מנוחה רחל הייתה תינוקת מפותחת וחכמה, והחלה ללכת כבר בגיל שמונה חודשים. באותו יום היא שיחקה לידי בתוך הבית, ובשבריר של רגע יצאה מהדלת האחורית שנותרה פתוחה בטעות. כששמתי לב שהיא לא לידי, התחלתי לחפש אותה, אך לא מצאתי אותה באף אחד מהחדרים. בנותיי הצטרפו אליי, והתחלנו לחפש אותה בחצר הגדולה שסביב הבית. בשלב מסוים, הלכתי לחלק האחורי של החצר, ושם, בתוך סירת גומי שהתמלאה ממי הגשמים, ראיתי אותה ללא רוח חיים.

"באותו הרגע השתתקתי ואפילו לא הצלחתי לצעוק. אם תשאלי אותי היום מהו גיהינום – אוכל לומר שחוויתי אותו", משתפת ענת בכאב הבלתי נתפס. "לא היה משכך כאבים שיכולתי לקחת לכאב השורף הזה". היא ממשיכה בקול יציב: "זה היה משבר עצום, אבל גם תחילת מסע של ריפוי וצמיחה".

על סף דיכאון

מהיכן לוקחים כוחות להמשיך בחיים לאחר אסון שכזה?

"בשבעה עצמה הגיעו אלינו המוני אנשים, כולם היו חפויי ראש והתאבלו איתנו. הגיעו גם אימהות שכולות, שאיבדו את ילדיהן ורצו לתת לי כוחות. נאחזתי בכל דבר שסיפרו לי. הבוקר למחרת השבעה היה נוראי", היא נזכרת. "חשתי על סף דיכאון, לא היה לי כוח לקום מהמיטה ולתפקד, ורק רציתי לעבור לעולם בו מנוחה נמצאת. לאחר זמן, בעלי אמר לי שיותר קשה לראות אישה בדיכאון מלאבד ילדה.

"בעלי הרבה לשוחח איתי, ובהדרגה הדברים שאמר חלחלו פנימה. הוא הסביר לי שבמקום בו מנוחה נמצאת כעת היא יותר חיה מאיתנו, וסיפר גם על מקרה שאירע בימי הבעל שם טוב, בו זוג חשוך ילדים, שנפקד לאחר שנות ציפייה, איבד את בנם התינוק שטבע. הבעל שם טוב הסביר להם כי התיקון שלו היה להיוולד למשפחה יהודית. בנוסף, הוא אמר לי שלמד שהעצבות אליה שקעתי גורמת צער לנשמה שלה. זה היה הדבר שהכי השפיע עליי", משתפת ענת. "גם אם מנוחה נפטרה, אני עדיין אמא שלה ולא רוצה לגרום צער לבת שלי. מתוך אותה תחושת אחריות אימהית, החלטתי שאעשה הכול כדי להיות בשמחה, ועבדתי קשה על היעד הזה.

"אחד הדברים שבמיוחד עזרו לי להיות בשמחה היה לימוד חסידות. כשלמדתי, הרגשתי כזו הארה, עד שאמרתי לעצמי שאני לא רוצה להפסיק ולו לרגע, כדי לא ליפול שוב לחושך. כמובן שהיו גם נפילות", היא אומרת בכנות. ענת מספרת על אחד הבקרים, עוד לפני שמלאו שלושים יום לפטירת הבת, בהם היא שכבה במיטה בעצבות גדולה ולא הצליחה לקום. "בעלי הגיע אליי עם הברקה, ושאל האם ארצה לטוס לברוקלין, לביתו של הרבי מליובאוויטש, דבר שבגלל גידול הילדות לא הזדמן לי לעשות במשך כמה שנים. זאת הייתה מבחינתי נקודת אור, הסכמתי ואזרתי כוח לקום ולטוס. בהשגחה פרטית, נחתי בניו יורק בדיוק ביום מפגש השליחות העולמי, שקורה אחת לשנה. ישבתי שם, בברוקלין, ופשוט בכיתי במשך שעות והתפללתי להיות שמחה.

"מהטיסה הזו חזרתי בן אדם חדש וכולם ראו שחל בי שינוי. באופן תהליכי, התחלתי יותר לקבל את המציאות ופשוט לסמוך יותר על הקב"ה. עברתי תהליך עמוק, שנמשך עד עצם היום הזה. היום אני יכולה להגיד באופן חד-משמעי שאני בן אדם שמח".

ענת בחתונת בתה

היו לך שאלות כלפי שמיא באותה תקופה?

"כמובן", ענת עונה מיד. "בתקופה הראשונה חשתי כעס כלפי השם, צפו לי לא מעט שאלות מדוע זה קרה, ולא היו לכך תשובות. אני חושבת שמה שריפא אותי היה לימוד החסידות. הלימוד נתן לי את הפרספקטיבה שיש תכלית לכל דבר במציאות, והסיפור הוא לא רק הכאב האישי שלי, אלא יש כאן דבר רחב יותר. למדתי גם שלכל נשמה יש את המסע האישי שהיא צריכה לעבור, ושהנשמה שלי הסכימה למסע הזה לפני שירדתי לעולם". ענת מוסיפה: "כשלמדתי את זה, בכיתי לפני ריבונו של עולם שלא ייתן ניסיון כזה לאף אמא בעם ישראל.

"עד שהאסון הגיע לפתחנו, הסתכלתי בהתפעלות על אימהות שכולות, בתוכן חמותי – שאיבדה בעל ובן בשתי מלחמות שונות – ולא הבנתי איך הן מתמודדות עם מה שהתרגש עליהן. כשחווינו אנחנו את האובדן, הבנתי שהשם נותן כוחות מיוחדים לבעל הניסיון. ברגע שאדם מתמודד עם הניסיון, הניסיון הופך להיות 'נס להתנוסס', משהו שמרים אותך ומכריח אותך לזוז, להתקדם ומוציא אותך בכוח מאזור הנוחות".

הרב עינב ואימו ז"ל

"להשתוקק לבית מקדש וגאולה"

"אחד הדברים שלמדתי זה להשתדל להכניס ראייה אלוקית ולראות את אלופו של עולם בכל דבר שקורה", היא ממחישה. "גם בדברים הלא טובים יש אור גדול מאוד, רק שאין לנו כלים לראות אותו. כשאדם לומד תורה, הוא לאט לאט מצליח לראות את ה'מעבר', ואת התמונה הרחבה יותר בתוך מה שעובר עליו. כמו, למשל, בגידול ילדים, שיש שם הרבה עומס וקושי, אבל זה קושי שמגיע מתוך מציאות מבורכת, וזה קושי מגדל.

"אנחנו מתפללים כל יום שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. אבל אם הניסיון כבר נשלח לפתחנו, אז נאמר תודה ונחליט שאנחנו עוברים את המסע הזה למעננו ולהתפתחותנו".