שווה סיפור: אבנים שחקו המים

אורן היה ילד מתוק ושובב, מהסוג שכל השכונה הכירה. מגיל צעיר הוא כבש את כולם, וגם איתגר לא מעט. היו לו אנרגיות אינסופיות – בטרייה שלא מפסיקה לייצר אנרגיה, שמעולם לא הוחלפה.

כילד הקטן בבית, בן זקונים מפונק, העיניים לא הוסרו ממנו לרגע. גם המלווים שהיו צמודים אליו כל הזמן נזקקו להפסקות ריענון תכופות. בשניות אפשר היה לפספס את הצעד הבא שלו, ובקושי לבלום את מה שבא אחריו. בגן זה עוד איכשהו היה נסלח. הגננת איבדה נשימה לא אחת, אבל החן שלו, הקסם שלו והמבט שידע לתת – עשו את שלהם. נאמר זאת כך: המסגרת לא באמת הייתה מחייבת.

אבל אז הגיע בית הספר, והכללים השתנו. עם הכללים הגיעו הפתקים, העונשים והטלפונים היומיומיים להורים. ההתכתשויות עם החברים, ההצקות, הסחות הדעת, המחברות הריקות, הילקוט ההפוך – כל אלה הפכו את אורן לילד המאתגר של השכבה.

ההורים ניסו הכול, אבל אורן המשיך לייצר סביבו באזז. היה לו נס גדול – הוא נולד להורים חמים ותומכים. מבחינת אמא שלו, לא משנה מה קרה, קורה או יקרה – אורן הוא הילד הכי מקסים שיש עלי אדמות. היא גם לא הסתירה את זה מהמורים, או מכל מי שבא להלין על ההתנהגות שלו. אבא עוד ניסה להחזיק גבולות, בלב חם ואוהב. גם האחים, שספגו ריקושטים לא אחת, קיבלו אותו כפי שהוא.

אבל לא כולם יכלו להכיל את זה. את הבגרויות הוא בקושי סיים – גרד את הנקודות האחרונות רק כדי לעבור. וזה לא כי לא היה לו ראש – הוא היה באמת חכם. ואולי זה המקום שעליו ההורים שלו הכי הצטערו. "חבל על הראש הזה", היו אומרים שוב ושוב, אבל לא היו אוזניים שיקשיבו למה שהלב לא נתן לקבל.

"הצבא יחנך אותו", כך חשבו כולם. גם אורן חיכה, כמו כל השכבה, לקבל את צו הגיוס. אבל עוד לפני המיונים, הוא כבר קיבל סירוב. מישהו שם שמע עליו ועל מעלליו. "אין לצבא יכולת להתמודד עם טיפוסים כאלה", אמרו לו.

זה פגע בו. מאוד.

ההורים לא ויתרו, והחזירו מלחמה שערה. כאן נכנס לתמונה הדוד – אלוף בצה"ל – שסידר את מה שצריך, ודחף אותו היישר למבחני המיון. שם שבצו אותו ביחידה קרבית. אולי הטמפרמנט דווקא יעזור שם?

הוא שרד בקושי שנתיים. די מהר רצו להעיף אותו – אבל שוב הדוד התערב, והוא נשאר, למרות ועל אף. עד ששני הצדדים כבר לא יכלו יותר. שנתיים אחרי שנכנס, הוא כבר היה בחוץ, עם פטור ביד.

ההורים קיוו שזהו – שהוא למד את הלקח, התייצב. שיפתח איזה ביזנס עם המח היצירתי שלו. אבל לאורן היה זמן. הוא רצה לחפש את עצמו.

*

חבר הציע לו למלא את מקומו לכמה ימים בחנות גדולה למשחקי ילדים. זה מצא חן בעיניו. עדיין היה בו הילד שלא התבגר, ומשחקים, וכל החידושים בתחום, ריתקו אותו. וכך הוא מצא את עצמו יושב מאחורי הדלפק: מעמיס ארגזים, מסדר, עוזר לילדים לבחור מתוך ההיצע – לפי הצורך. זה ממש התאים לו. גם בעל החנות היה מרוצה, והציע לו משרה קבועה. אורן שמח. ההורים – קצת פחות. אבל עדיין, כולם שמחו שלפחות יש לו מסגרת מחייבת.

החנות הייתה ממוקמת בפאתי השכונה החרדית של העיר. לצד הדלפק עמד מתקן גדול עם תקליטורי שמע לילדים, ובהם סיפורי צדיקים, מוסר ועוד – שנמכרו במחיר סמלי, לזיכוי הרבים. מי עדיין שומע סיפורים בדיסקים? הוא תהה כשראה אותם לראשונה. אבל להפתעתו, הייתה סביבם תנועה ערה. ילדים היו מגיעים בכל פעם שנכנסה סחורה חדשה.

מדי פעם, כשלאורן היה משעמם והוא סיים את כל המטלות, הוא היה לוקח תקליטור, מכניס אותו למערכת שהיתה בחנות, ושומע. להפתעתו, הוא התענג על כל רגע. בבית שלו שמרו שבת, אבל ידע יהודי אמיתי לא ממש היה שם. עכשיו הוא חזר פתאום לילדות, והתענג על כל רגע ועל כל חידוש. הרבה מסיפורי התנ"ך הוא לא הכיר, או הכיר חלקית, והוא הרגיש שהוא משלים פערים.

מיד אחרי פסח הגיע משלוח חדש של תקליטורים. הוא מצא אחד שלא הכיר: "רבי עקיבא". הוא זכר את שירי הילדים על רבי עקיבא, אבל לא ממש הכיר את הסיפור, וזה סקרן אותו. עכשיו, סוף סוף, הוא ישמע את הסיפור המלא.

עקיבא – רועה הצאן של כלבא שבוע – היה אדם פשוט, בעל מידות טובות ונאצלות. נחבא אל הכלים, לא בלט ולא עורר עניין. אבל בתו של כלבא שבוע ראתה. היא ראתה את הנשמה שלו, את הכוח הגלום בו. היא ידעה שיש כאן יהלום שזקוק רק לליטוש – יהלום ששווה מיליונים. היא נישאה לו, למרות הקשיים וה"מה יגידו". רצתה שילמד, אך הוא טען לעומתה: לא יכול. לא יודע ללמוד.

באחד הימים, כשהלך בחוץ, ראה עקיבא אבן שטיפות מים נופלות עליה, בזו אחר זו. הוא הבחין בחור שנוצר באבן במקום שבו נפלו הטיפות. הוא התפעל מאוד, והסיק: החור הזה נוצר בזכות המים. טיפה ועוד טיפה, ללא הפסקה – ונפער חור. אם כך גם אני, אף אם לבי לב בשר אטום – הוא יכול להיפתח על ידי התורה. הרי התורה נמשלה למים.

והוא יצא, יחד עם הבן שלו, ללמוד את סדר הא"ב אצל מלמד תינוקות. כן, כך ישב אדם בן 40 עם כל הילדים הקטנטנים, ולמד.

אורן הקשיב, והרגיש איך עורו סומר. כמה זה לא נעים, כמה זה מבייש.

גם לעקיבא זה כנראה לא היה נעים. אבל הוא התעקש לדעת, ללמוד. בסבלנות אין-קץ, בהתמדה ובנחישות, הוא התקדם עוד ועוד, עד שהפך להיות רבי עקיבא – בעל 24 אלף תלמידים, התנא האלוקי, מוסר התורה.

הסיפור הזה תפס את אורן. אדם בן 40 שמתחיל מאפס, מתעקש – ומצליח.

הסיפור לא הרפה ממנו. היו לו שאלות – והוא רצה תשובות.

*

במעשיות האופיינית לו – שם פעמיו לבית הכנסת השכונתי, למצוא מישהו שמכיר את הסיפור הזה. הוא פגש שם את הרב ארי – אברך צעיר ונמרץ, רהוט ומבין עניין. אורן שטח בפניו את כל השאלות ואת כל המידע שהיה חסר לו. הרב ארי נענה לו בשמחה. פתח גמרא, הראה מקורות.

אורן היה מוקסם. מעולם לא ראה דף גמרא בגודל מלא. מעולם לא הרגיש משיכה לדף עם אותיות.

"אם רבי עקיבא התחיל ללמוד בגיל 40 – גם אבא שלי יכול!", הוא חשב. אורן מעולם לא ראה את אביו פותח דף גמרא, אבל הוא ידע בלבו שלימוד כזה ישמח אותו. אצל אורן, קודם עושים – רק אחר כך חושבים, והוא שאל מיד את הרב ארי אם יסכים להעביר שיעור יומי לאביו. הוא כבר ידאג לארגן קבוצה.

הרב הסכים.

כפי שאורן ניחש, אביו נהנה מהרעיון. עכשיו נשאר לארגן קבוצה. ואורן התחיל לעבוד. הוא פנה לשכן מהבניין ממול – ושכנע אותו להצטרף. אחר כך גייס גם את רון, הצעיר שמסתובב כל היום בקיוסק למטה, ואז גם את אבנר, בן הדוד של אביו שגר באיזור. וכשלא הצליח לצרף אנשים נוספים – הוא הצטרף בעצמו.

*

מאז עברו הרבה דפים בגמרא. חלק מהמשתתפים עזבו, רבים חדשים הצטרפו. השיעור התמסד והפך לרשמי. ואורן? כבר בשיעור הראשון הוא הרגיש שוב את הקסם, את המשיכה. משהו חזק ממנו, שהוא לא הכיר מעולם.

הוא צלל לתוך הקושיות, ניתח מהלכים עמוקים. ולא – הוא לא התעייף. לא ברח. לא נעלם. הוא נשאב לתוך זה. עמוק–עמוק.

זה היה פלא גדול. מהרגע שהכיר את התורה – הוא לא ידע שובע.

אחרי תקופה, הוא ביקש ללכת לישיבה. ללמוד כמו שצריך. העיניים של כולם התעגלו. זה לא היה נראה טבעי, ממש לא, בטח לא לאחד כמו אורן – שרק אלוקים יודע איך קיבל תעודת בגרות, שמעולם לא החזיק ספר. אבל כאן – הוא דבוק. נמשך. בלהט אינסופי.

ההורים אולי חלמו שיהיה איש עסקים, אבל האושר של אורן, שהיה ניכר על פניו, הקווים שהתעדנו, המבט שנעשה טהור כל כך – אי אפשר היה לסרב להם.

אורן הלך לישיבה. התחיל הכול מההתחלה. כמו ילד קטן – למד להכיר את הדף, את הקושיה, את התירוץ. נשם את התורה הקדושה אל תוך קרבו.

יש לו תקדים – רבי עקיבא.

ולפעמים, כשלא היה קל, כשהאותיות הכבידו עליו, היה מתנגן לו בראש השיר: "...אבנים, אבנים שחקו המים... כן ללבי, לב האבן, תחדור תורת מים חיים...".