לא תמיד האינטראקציות שאנו מנהלים עם הסובבים אותנו מיטיבות אתנו, ולא פעם מדובר דווקא באלו הכי קרובים אלינו, באותם שארי בשר שהיינו בטוחים שדרכם נמצא את שלוות נפשנו, שדרכם ורק דרכם נקבל את הבטחון והאהבה אותם חיפשנו.

המנגנון האוטומטי שמתעורר באופן מיידי במוחנו כאשר אנו חווים אתגר מהסוג הזה, נוטה מיד לצד השיפוטי: הוא לא בסדר, הוא אשם, איך הוא עשה לי דבר כזה? הוא לא מתחשב. רואה רק את עצמו, ועוד כהנה וכהנה האשמות כיד הדמיון או המציאות הטובה עלינו.

בתקשורת מקרבת שאת תובנותיה הוריד לעולם מרשל רוזנברג (1934-2015), פסיכולוג יהודי, מבחינים בין תודעת התן לתודעת הג'ירף.

המנגנון האוטומטי והשיפוטי מהווה את תודעת התן. זוהי התודעה המקטלגת, המבדילה בין טובים לרעים, צודקים או לא צודקים, אשמים או לא אשמים. במקביל אליה ישנה התודעה של הג'ירף, היונק היבשתי בעל הלב הכי גדול. זוהי תודעה המניחה כי לכולנו אותם צרכים אנושים בסיסיים. כולנו חפצים בביטחון, באהבה, בנראות, בתשומת לב, בחופש. תודה זו היא שעוזרת לנו להעביר את הפוקוס מעצמנו אל הזולת, ולהבין איזה צורך שלו לא בא לידי ביטוי כאשר נהג כך וכך.

המעבר הזה בין תודעת התן לג'ירף לא יכול להתרחש סתם כך, כפי שהיכולת לדון לכף זכות את האחר היא לא באמת באוטומט שלנו.

אל תמהר לדון את האחר – לפני שאתה דן עם עצמך

כשחז"ל הורו לנו לדון את האחר לכף זכות, הם הניחו שהאחר לא פעל מתוך מטרה או כוונה רעה לעומתי, אלא בחר להשתמש באסטרטגיה מסוימת כדי לענות על הצורך שהיה לו באותו הרגע.

רק שהבנת מקומו של האחר, כמו גם הרצון והיכולת לדון אותו לכף זכות, דורשת שלב מקדים על מנת שהיא תגיע ממקום אמיתי ונקי. השלב הזה הוא בעצם ההתדיינות עם עצמי, הווה אומר: עלי להבין ממה באמת אני נפגעתי, איזה רגש עלה בתוכי לאור התנהגות האחר, מה היה הטריגר שהקפיץ לי את המערכת העצבית שלי, ושהמוח זיהה כמצב "סכנה".

כאמור, תודעת התן היא התגובה האוטומטית שלנו, שבה אנו ישר ניגשים לשפוט את האדם שמולנו .

שיפוטיות, אומר מרשל, היא ביטוי טראגי של צרכים שלא נענו. כל מה שאנו עושים או אומרים זה ניסיון לענות על הצרכים של עצמנו. וכשהצורך שלי לא נענה בגלל התנהגות האחר – מיד מתעורר בי כעס ושיפוט עליו. לטענתו של מרשל, אי אפשר שלא לשפוט. זה פשוט האוטומט שלנו. אבל אפשר לתרגם שיפוטיות לצרכים.

ההתדיינות הזו שלי עם עצמי מאפשרת לי להבין, או לפחות להעלות למודעות שלי, מה היה טריגר שהקפיץ אותי, ואלו רגשות התעוררו בי כתוצאה מכך. לרוב נמצא שלא תמיד התגובה שלנו פרופורציונלית למעשה, וזאת משום שרמת המופעלות העצבית לא קשורה לסיטואציה הרגעית, אלא מעוררת שורשים פגועים וקדומים יותר.

כאשר אני נותן לשלל השיפוטים מקום בתוכי, ונותן מקום לכעס שלי כלפי האחר, אני מתחיל להבין את אותו המקום שעורר בי האחר בתוכי, ומגלה שזהו המקום שבו אני שופט את עצמי.

אם הגעתי הביתה וראיתי כלים בכיור ובלגן בכל פינה, מיד תודעת התן תכנס לפעולה, ואני אדון לכף חובה את הזולת. זה ישמע כמו: "אתה לא מתחשב", "רק אני עובדת כאן...".

בשלב הבא, שבו אני מפנה את השיפוטיות פנימה, כלפי אני מוצאת את עצמי בקשר עם תחושת האשמה שלי – זה בגללי, אני לא יודעת לשים גבולות, כל האחריות היא עלי, אני לא יודעת באמת לבקש עזרה. כל האמת הזו על עצמי עולה כרגע במודע, והיא זו שגרמה לי לכעוס על האחר. כך יוצא שהכעס על האחר הוא רק ביטוי חיצוני של הכעס שלי על עצמי.

השלב הבא הוא להביא חמלה וסלחנות כלפי עצמי, לקבל את זה שיש בי חלקים שבהם אני חשה אולי קטנה או לא שווה. לדעת שזו לא האמת.

בשלב הזה מגיעה תודעת הג'ירף, שלא שופטת, אלא מניחה שיש איזה שהוא צורך שלי שלא בא כרגע לידי ביטוי. ההתכנסות פנימה אל תוך עצמי מתוך סקרנות מאפשר לשלל הרגשות שלי לעלות. אני שמה לב מה יש עכשיו בתוכי שמבקש תשומת לב (עייפות, תסכול, עצב וכו'), ומקבלת בחמלה כל מה שעולה בי, בלי שום שיפוטיות. זה מאפשר לי לתקשר קודם כל לעצמי את הצורך שלי, ומשם קלה עלי המלאכה לתקשר אותו לאחר, ואף להבין אותו ממקומו שלו.

השלב האחרון שבו מתרחש התיקון כלפי הזולת, תודות לשלבים הקודמים, הוא השלב שבו אנו דנים לכף זכות, והפעם מתוך מקום נקי ואמיתי. אנחנו מפנים את תשומת הלב אליו, ומנסים להבין: על איזה צורך שלו הוא בא לענות כשהתנהג כך?

התנועה הזו בנפש נועדה לרפא אותנו, ולא רק לראות את האחר באור אחר. כי כאשר אנו רואים אותו באור אחר וחיובי יותר – הרגשות הקשים שלנו, שהאחר כביכול עורר אותם בהתנהגותו אלינו, כבר לא מתעוררים. אנחנו כבר לא נעלבים או פגועים, כי הוא לא עשה משהו במכוון להרע לנו...

אם נחזור לדוגמת הכלים בכיור – המעשה לא נעשה מתוך מקום מזלזל, אלא כדי לאפשר לו לנוח אחרי יום מתיש. או אולי הוא מנסה להרפות בכך מתחים שצבר. ואולי יתכן שהתכוון לטפל בכך בשלב מאוחר יותר.

כך יוצא שכאשר אנו באמת דנים את האחר לכף זכות, אנו מביאים מזור לעלבון שלנו, בכך שאנו מזהים שלא היה לנו ממה להיעלב.

מהמקום הנקי הזה בנפש שלנו אנחנו בשלים יותר להבין את מקום האחר, ולהביט עליו בחמלה הרבה יותר, עכשיו שאנו באמת מסוגלים לדון אותו לכף זכות.

שנזכה.

ענבל אלחייאני, M.A., היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.