הלורד שהתגייר: ארבע מילים על השלט שינו את חייו לנצח

בחורף שנת תקמ"ח, הופיע בעיתון אנגלי המאמר הבא: "לורד ג'ורג' גורדון הפך ליהודי. לפי פקודת השופט בולר, נסע מר מקמנוס, קצין משטרה מלונדון, לברמינגהם, שם עצר את לורד גורדון. לורד גורדון מתגורר בעיר ברמינגהם מאז חודש אוגוסט האחרון, מתרחק מכל אדם מלבד היהודים, עמם הוא מבלה את זמנו בידידות ובחמימות. מאז עזב את האמונה הנוצרית וקיבל עליו את חוקי התורה, הוא מוקף בקבוצת יהודים, המאשרים שהלורד הוא משה רבנו שקם בתחיית המתים כדי ללמד ולהאיר את העולם כולו".

לורד ג'ורג' גורדון נולד בשנת תקי"א (1751) בשם ג'ורג' גורדון, למשפחה אריסטוקרטית בלונדון. אביו היה קוסמו גורדון, אציל סקוטי, בעל התואר "הדוכס השלישי מגורדון". כמנהג באותם ימים, נשלח בילדותו לשרת בצבא, שם הוצב בצי הבריטי. מגיל צעיר גילה עניין בחיפוש אחרי הצדק, ותמיד התמודד למען החלשים והמדוכאים, ומחה נגד כל עוול. מובן שזה לא הביא לו אהבה יתרה ממפקדיו, אשר מיהרו להדיחו מהצבא.

מספר שנים מאוחר יותר החליט להתמודד לפרלמנט הבריטי. בשנת תקל"ד (1774) נבחר לפרלמנט, בגיל 23 שנים. שם יצר לעצמו שם כאדם ישר, בעל לשון חדה ובלתי מוותרת. נאמר אז בבדיחות כי בפרלמנט יש שלוש מפלגות: הממשלה, האופוזיציה ולורד גורדון. שמו נודע ברחבי אנגליה כאשר עמד בראש מחאה נגד תוכניות הממשלה לתת שוויון זכויות לקתולים במדינה. רבים מהאזרחים האנגלים, השייכים לכתות נוצריות אחרות התנגדו לתוכנית מתן הזכויות למיעוט הקתולי. לורד גורדון, בראש המון של ארבעים אלף איש, צעד לפרלמנט בדרישה לבטל את הזכויות הקתוליות. כאשר דרישתם נדחתה על ידי הממשלה, ההמונים השתוללו והחלו להתפרע בעיר. הם תקפו כנסיות קתוליות, בנקים ואת בית הכלא, שדדו ובזזו חנויות ושרפו בתים. הצבא נקרא להחזיר את הסדר בעיר, והשתמש בנשק חם כדי לירות במתפרעים. המהומות ידועות עד היום בשם "מהומות גורדון", ובהם נהרגו 285 בני אדם – המהומות הקטלניות ביותר בהיסטוריה של לונדון. לורד גורדון נעצר והואשם ב"בגידה", עבירה הנושאת עונש מוות, אך בעזרת עורך דין מוכשר הוא השתחרר מהאישומים ושוחרר.

יום אחד, כשטייל ברחובות איפסוויץ', עיירה קטנה באנגליה, הבחין בבית עם שלט מעניין על הדלת. השלט נשא את הכתוב "כל דכפין ייתי ויכול" – כל רעב יכנס ויאכל. מתוך רצון להכיר את בעל הבית טוב הלב, נכנס פנימה והתיידד עם הבעלים היהודי, ר' יצחק טיטרמן, החזן-שוחט-מוהל המקומי. לאחר ידידות ארוכה ולאחר שהכיר מקרוב את יופייה של היהדות, החליט להתגייר. הוא פנה לרב הלונדוני, הגאון רבי דוד טבלי שיף ז"ל, אך הרב סירב באופן נחרץ. נראה שהרב חשש שגיור של דמות כה ידועה ומעוררת מחלוקת כמו לורד גורדון לא יביא טובה ליהודים במדינה.

לורד גורדון לא התייאש, וחיפש דרכים אחרות להתגייר. בינתיים, הממשלה האשימה אותו שוב, הפעם בהאשמה שהוא השמיץ והביש את שרי המלך, את המלכה הצרפתית ואת השגריר הצרפתי לאנגליה. כשראה ש"כלתה אליו הרעה מאת המלך", לורד גורדון ברח לאמסטרדם, בתקווה להתגייר שם ולמצוא מחסה בקהילה היהודית המקומית. כאשר הממשלה האנגלית שמעה שהוא הגיע לאמסטרדם, דרשה בתוקף מהממשלה ההולנדית להחזירו מיד ללונדון. ראש העיר קרא ללורד גורדון וציווה עליו לעזוב את העיר תוך 24 שעות. בלית ברירה הוא חזר לאנגליה, אך במקום לנסוע ללונדון – הלך לברמינגהם, עיר המרוחקת מאה מייל מלונדון, שם התחבא בקהילה היהודית הקטנה. ר' יעקב, רב העיר, הסכים לגיירו, וכך לורד ג'ורג' גורדון, בגיל 36 שנה, נכנס בבריתו של אברהם אבינו ונתן לעצמו את השם "ישראל בן אברהם". מעט ידוע על התקופה שבה גר בברמינגהם. כל מה שידוע הוא שהתגורר בביתה של יהודייה עניה. לאחר מספר חדשים הממשלה איתרה אותו, והוא נעצר ונשלח באבטחה כבדה ללונדון. כשהגיע ללונדון, מכריו נדהמו למראהו: בלבוש יהודי וזקן מכובד, הוא נראה כאחד מחשובי בית המדרש.

השופט דן אותו לחמש שנות מאסר בכלא. בשל היותו ממשפחת אצולה הוא זכה לתא פרטי בכלא, והדבר הראשון שאותו עשה בכלא הוא לתלות מזוזה בפתח תאו. הוא קיבל אישור לאסוף מדי יום עשרה יהודים מרחבי הכלא, וכך התפלל במניין מדי יום. היה לו די כסף כדי לממן אוכל כשר לעצמו ולחבריו היהודים בכלא. בכל ליל שבת היה עורך ישראל בן אברהם "טיש" עם חלות ויין, שירים ודברי תורה. הוא קיבל באופן קבוע מבקרים רבים, יהודים ונוכרים כאחד, שרצו להכיר את הדמות הצבעונית, אולם הוא הורה בתוקף לשומרי הכלא שאם המבקר הוא יהודי – יכניסו אותו רק אם הוא הולך עם זקן ופאות, מאחר שלא רצה להיות קשור עם יהודים לא דתיים.

לאחר חמש שנים בכלא הובא לורד גורדון לבית המשפט. השופט, כמנהג באותה תקופה, ציווה עליו להסיר את כובעו. מאחר שלא רצה לשבת בראש גלוי, לורד גורדון סירב לבקשה. השופט ציווה על המשטרה להסיר את כובעו בכוח, אך לורד גורדון הוציא כיפה לבנה מכיסו וקשר אותה סביב פניו עם מטפחתו, והסביר שהוא עושה זאת מסיבות דתיות.

השופט דרש ממנו לבקש חנינה כדי להשתחרר, אך הוא סירב. לבקש חנינה זה להודות באשמה, ואין לי שום אשמה. למרבה הצער, בדיוק באותם ימים שבהם נדון שחרורו, הוא נדבק במגפת הטיפוס שהתפשטה אז. בשנת 1793, תקנ"ד, נפטר בגיל 42. משפחתו קברה אותו בבית קברות נוצרי. קברו היה ידוע ומסומן עד שנת תשע"ז. בשנה זו נחנך קו רכבת חדש, ולפי החוק האנגלי ניתן לפנות קברים בני למעלה ממאתיים שנה. באין דורש לקברו, הוא פונה יחד עם כל הטמונים שם, ומקום מנוחת עצמותיו לא נודע.