פרשות בהר-בחוקותי: לצאת עם הקב"ה לטיול פרטי בגן עדן

ברוב השנים, פרשות "בהר ו"בחוקותי" נקראות יחד.

יש קשר מהותי בין שתי הפרשות, שהרי פרשת בהר עוסקת ברובה במצוות השמיטה והיובל, ופרשת בחוקותי עוסקת בין היתר בפורענויות באם חס וחלילה עם ישראל לא ילך בחוקות התורה, בדגש  על אי קיום מצוותשמיטה ויובל.

"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ... (ויקרא כ"ו, ל"ב-ל"ה), "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם..." (ויקרא כ"ו, מ"ג).

בפסוקים אלו מתריעה התורה מפני גלות עם ישראל מארצו, העלולה להיגרם בעיקר כתוצאה מאי קיום מצוות שמיטה. מידה כנגד מידה. הארץ תהיה שממה ועם ישראל "ישמט" ממנה, בעקבות כך שבני ישראל לא שמטו את הארץ בשנת השמיטה.

הקשר בין הפורענויות לשמיטה מופיע שוב בנוכחות המוגברת של המספר שבע בפסוקי הקללות: "וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, י"ח). "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (כ"ו, כ"א). "וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (כ"ו, כ"ד) "וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (כ"ו, כ"ח).

המספר שבע מרמז כמובן על מצוות השמיטה והיובל שמסתובבות אף הן סביב המספר שבע, שהרי שנת השמיטה היא כל שנה שביעית ושנת היובל היא אחרי שבע שמיטות. בשנת היובל, בחודש השביעי יש להעביר שופר תרועה. "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת להשם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (כ"ה, ד'). "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (כ"ה, ח'-ט').

הציוויים המופיעים בפרשת בהר עוסקים כולם, בצורה כזו או אחרת, במצוות השמיטה והיובל ומה שנגזר מהן, ומיד לאחר הציוויים הללו, בפרשת בחוקותי, התורה מצרפת אזהרה חמורה מפני אי קיומם, לצד עידוד חזק לשומריהם – דרך שפע של ברכות.

מדוע מצוות השמיטה והיובל כה חשובות עד כדי כך שהברכות והקללות תלויות בהן?

אחד המפתחות להבנה מופיע באמצע הברכות: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו, י"ב). מה הפירוש "והתהלכתי בתוככם"? רש"י כותב: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר והייתי לכם לאלוקים".

מה כוונת רש"י "אטייל עמכם בגן עדן"?

בגן עדן ניצבו שני עצים יוצאי דופן – עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. האחד הבטיח חיי נצח, והשני – מוות. איך ייתכן שעצים יכולים להעניק חיים או להביא מוות? האמת היא שיש רק מקור אחד לחיים נצחיים בעולם – אלוקים. הדרך היחידה להיאחז בחיים כאלה היא להידבק בו. אבל איך אפשר "להידבק" באלוקים, שהוא בלתי נראה ובלתי מוחשי?

בגן העדן, הקשר עם אלוקים התחיל מתוך נדיבות. הוא נתן הכול ורצה שנהנה – "מכל עץ הגן אכול תאכל". אך עץ אחד נותר מחוץ לתחום – עץ הדעת. מדוע? כדי שנזכור שכל שאר הדברים הם מתנה. שנהנה – אבל שנבין ממי מגיע השפע. זו מהות הדבקות: הכרה בבעל הבית האמיתי, ושמירה על הגבלה אחת קטנה – כסמל לקשר.

אם האדם זוכר שהכול שייך לאלוקים ושומר על גבולותיו – הוא מחובר למקור החיים. אך אם הוא מתעלם, וטוען שהכול שייך לו – הוא נפרד מהמקור. ואז – בא המוות. לא כעונש, אלא כתוצאה טבעית.

העיקרון הזה חוזר גם בארץ ישראל. בגן – עץ אחד אסור. בארץ – שנה אחת אסורה: שנת השמיטה. העץ במרחב מקביל לשנה בזמן. בשניהם נדרש מהאדם לעצור, לזכור, ולהתחבר.

אם תשמור את שנת השמיטה – תידבק באלוקים. תפר אותה – תתרחק. שוב, לא כעונש אלוקי, אלא כתוצאה ישירה מהתנתקות ממקור החיים. אלוקים אינו דמות נוקשה שמענישה, אלא מקור החיים, המבקש להתהלך איתנו.

לאחר החטא, אלוקים קרא לאדם – "אַיֶּכָּה". לא כי לא ידע היכן הוא נמצא, אלא כקריאה כואבת: היינו אמורים לטייל יחד. היכן אתה? למה התרחקת? זהו הרגע הקיומי הראשון של קינה בתורה.

החטא בגן העדן לא היה רק אכילה מפרי אסור. זו הייתה החמצה של קרבה. של הליכה משותפת עם הבורא. אבל ההזדמנות לא אבדה לנצח. אלוהים מבטיח שתיווצר הזדמנות חדשה בארץ ישראל. אם רק נצליח לא להתחבא, לא לברוח, אלא להעז ולפגוש אותו – שוב נוכל לטייל אתו.

קרבה לאלוקים היא לא רק זכות – אלא גם אחריות. החיים בגן דורשים קשר. לא התנהלות עצמאית מתוך גאווה כאילו הכול שלנו. הפסוק "והתהלכתי בתוככם" מבטא את רצון הבורא לטייל איתנו. ליהנות יחד מהשפע, תוך הכרה שהוא הבעלים.

בסופו של דבר, אם נלך בחוקות התורה ונזכור את המסר של מצוות השמיטה, נוכל לשוב ולהתהלך עם אלוקים בגן עדן, במקום של קרבה, שותפות ושפע, כפי שנועד להיות מראשית הבריאה.

הגאון רבי יחזקאל סגל הלוי לנדא זצ"ל, רבה של פראג, בעל ה"נודע ביהודה", בספרו "ציון לנפש חיה" (צל"ח), כותב בחידושיו למסכת ברכות (דף כח ע"ב), שאין צורך להמתין לקיומה של ברכת "והתהלכתי בתוככם" זו רק לאחר פרידת הנפש מהגוף ועלותה לגן עדן, אלא ניתן לזכות לטייל עם הקדוש ברוך הוא כבר כאן בעולם הזה ממש.

וכך הוא אומר: "והזוכה בעולם הזה לעשיית המצווה באהבה גמורה ובחשק נפלא, הנה הוא מתדבק בשכינה. וזה מדרגה יותר גבוהה מהעולם הבא בעצמו, כי בעולם הבא יש קיבול שכר אבל אין שם קיום המצווה, כי היום לעשותם ולא למחר, ובעולם הזה יש קיום המצווה וקיבול שכרה יחדיו מותאמים בזמן אחד, וזוכה זה בעולם הזה מה ששאר הצדיקים זוכים לעולם הבא".

ניתן כאן בעולם הזה לחוות טיול אישי עם השם יתברך. אתה והקדוש ברוך הוא מטיילים בגן עדן הפרטי שלך. עם הגוף שלך ועם הילדים שלך. כל בני המשפחה יכולים יחד לצאת לטיול עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

ומה נדרש לשם כך? לא הרבה מעבר למה שאתה בכל מקרה עושה היום. אתה כבר מקיים מצווה, תקיים אותה יותר באהבה, יותר בשמחה, יותר בהתלהבות. תנסה לחוש את קרבת השם.